בשבע 327: המורה של המורה

חגית רוטנברג , כ"ו בטבת תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י לפרשה רומז הסיפור הבא (שמות פרק ז')

ירון נעצר לפני דלת כיתה ו'2. הוא התרגש מאוד: היום הוא מתחיל ללמד את השיעור הראשון שלו כמורה להיסטוריה בבית הספר. כמה שנים חיכה לרגע הזה! החלום שלו תמיד היה להיות מורה. עוד כשהיה ילד קטן שיחק בבית בלוח וגיר, והסביר לאחיו הקטנים דברים שלא הבינו בשיעורי הבית.

מן הכיתה נשמעו קולות צהלה עליזים של תלמידים, וירון קיווה מאוד שתהיה לו כיתה נחמדה ושהוא יסתדר איתם היטב. הוא לקח נשימה עמוקה, פתח את הדלת, ו... "בוקר טוב תלמידים! נא לשבת", קרא לחלל הכיתה. התלמידים הביטו בו במבט חשדני: "אני המורה החדש להיסטוריה, ירון. נעים מאוד", חייך אליהם. התלמידים התרככו, חייכו אליו בחזרה והתיישבו. "נראה לי מורה נחמד דווקא", לחש אופיר לליאור. "מה? לי הוא נראה סתם 'חנון'", השיב ליאור, "נראה לי שאצליח לשגע אותו כהוגן", חייך בערמומיות.

ירון פתח את ספר ההיסטוריה, והתחיל את השיעור במשחק קטן. הכיתה דווקא שיתפה פעולה, חוץ מאחד: ליאור לא הפסיק לפהק, לשהק, להשתעל, לעשות פרצופים ואפילו להשליך טיסני נייר לעבר החלון הפתוח. ירון השתדל להתעלם ולהמשיך את השיעור עם שאר התלמידים, אבל היה קשה מאוד להתעלם מההפרעות של ליאור. עם הישמע הצלצול ירון נשם לרווחה: "סוף סוף הסתיים השיעור הראשון שלי", לחש לעצמו.

בחדר המורים הוא התיישב באנחה עם כוס הקפה שהכין לעצמו. לידו התיישב מורה צעיר נוסף, שפנה אליו בחביבות והציג את עצמו בשם שמעון. "המורה לגיאוגרפיה", הוסיף. ירון ושמעון החליפו ביניהם חוויות על כיתה ו'2, שהסתבר ששניהם מלמדים בה. "כן, ליאור הוא ילד בעייתי", הנהן שמעון לשמע סיפורו של ירון על התלמיד המפריע. ירון קיווה שהעניינים עם ליאור יסתדרו עם הזמן, אבל מה שקרה הוא דווקא ההיפך. בכל שיעור ליאור רק התחצף עוד יותר: פטפט בקול עם חבריו, יצא ונכנס ללא רשות, לא הכין את שיעורי הבית ועוד. לא עזרו כל גערותיו של ירון המורה – ליאור היה תלמיד שלא אכפת לו מכלום.

עד שיום אחד ליאור הגדיש את הסאה: כשירון ביקש להיכנס לכיתה, השליך ליאור את הכדורסל שבידו לכיוון הדלת. הכדור פגע ישירות בפרצופו של ירון המורה. ירון צעק: "איי!", ואחז את אפו, שהחל לדמם מעוצמת המכה. ליאור צחק בקול, וכל התלמידים השתתקו בבהלה. "זהו זה, אתה גמרת פה", הודיע ירון כשהתאושש מהכאב. הוא גרר את ליאור אל חדר המנהל, שם סיפר לו את שהתרחש בכיתה. "ליאור, אתה לא תגיע עוד לבית הספר", הודיע המנהל בחומרה. לליאור זה לא היה אכפת. "ירון, תיגש איתו הביתה, ותודיע לאבא שלו שליאור לא יכול לדרוך יותר בבית הספר שלנו", הורה המנהל. ירון החוויר. "מה קרה? אתה לא מרגיש טוב?" נבהל המנהל. "לא, לא. אני בסדר. יש רק בעיה אחת". ירון התקרב למנהל כדי שליאור לא ישמע: "העניין הוא שמר זילברשטיין, אביו של ליאור, היה המורה שלי בתיכון. הוא עזר לי לעבור את כל הבגרויות, ורק בזכותו הגעתי להיות היום מורה. אני לא יכול להתנהג אליו בכפיות טובה ולהיות זה שמודיע לו בשורה כזאת, שהבן שלו מסולק מבית הספר". המנהל הקשיב והרהר לרגע. "אתה באמת לא יכול לעשות רעה למישהו שעשה לך טובה בעבר", הסכים, "ולכן אני אשלח איתך את המורה שמעון. אתה תבוא איתו, אבל הוא זה שיודיע את הדבר לאבא של ליאור". ירון הנהן בהסכמה, "רעיון טוב, המנהל. ממש כמו שנהגו משה ואהרון בפרשת השבוע".