בשבע 328: שאלת השבוע

מומחים ודיפלומטים לשעבר מסבירים כיצד עלינו להיערך לקראת הלחצים הצפויים מצד ממשל אובמה
שאלת השבוע, לאורך הגיליון
עורך ומפיק: ירעם נתניהו

אנשחם שהמערכת בחרה , ד' בשבט תשס"ט

להזכיר את ציר הרשע/ פרופ' איתן גלבוע- אוניברסיטת בר-אילן

ניסוח השאלה בעייתי, כי הוא מניח שתי התרחשויות ודאיות: הראשונה, שארה"ב רוצה להקים מדינה פלשתינית; והשנייה, שארה"ב תלחץ עלינו להקים מדינה כזו. אבל הדבר אינו ודאי. אמנם בהחלט יש להניח שאובמה יגדיל את המעורבות האמריקנית במשא ומתן מול הפלשתינים, אבל ישראל צריכה להסביר למתווך של אובמה שתי עובדות מרכזיות:

האחת – הבעיה העיקרית היא איראן-חמאס-סוריה-חבזאללה. וכל זמן שבעיה זו לא נפתרת, אי אפשר להקים מדינה פלשתינית. בארה"ב עצמה יש שתי גישות: אחת אומרת שפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא תנאי לארגון מזרח תיכון ערבי נגד איראן. בעיניי זו גישה מופרכת. הגישה השנייה אומרת שכל עוד לא פותרים את הבעיה של הציר איראן-חמאס-סוריה-חזבאללה, אי אפשר לפתור את הבעיה הישראלית-פלשתינית. על ישראל לשכנע את וושינגטון שהגישה השנייה היא הנכונה.

העובדה השנייה – הפלסטינים קיבלו המון הזדמנויות ב-15 השנים האחרונות להקים מדינה מתפקדת שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה, אבל הם כשלו. במקום זה הם הקימו ישות מושחתת ולא מועילה שנוהגת באלימות כלפי פנים וחוץ. על ישראל לנסות להסביר מחדש מה קורה באזור שלנו שבו המציאות השתנה. ואם אובמה אמר שהעולם השתנה וארה"ב צריכה להשתנות בהתאם, יש לומר לו שגם מזרח התיכון השתנה, וצריך לפעול בהתאם. זה הכיוון שעל הדיפלומטיה הישראלית צריכה לפעול.

כך או כך, פתרון המדינה הפלשתינית אינו ישים ויש לחפש פתרונות אחרים, כגון מנדט מהאו"ם שיינתן למדינות ערביות או אחרות לשלוט בגדה המערבית ובעזה לתקופה של שנים מספר עד שהפלשתינים יהיו מוכנים לנהל את ענייניהם.

 

להתמקד בקונגרס/ יורם אטינגר- קונסול ישראל בארה"ב לשעבר

השאלה הראשונה היא אם ממשלת ישראל עצמה מתנגדת להקמת מדינה פלשתינית. אם אכן זהו המצב, יש לה הרבה מאוד אפשרויות, אף על פי שהעמדה של הממשל מאוד ברורה: קווי 49', חלוקת ירושלים, התחלת הדיון על הפליטים הפלשתינים מ-48'.

האופציות הפתוחות לפני ממשלת ישראל מתמקדות בעיקר בקונגרס האמריקני, שהוא בסיס תמיכה שיטתי בישראל עוד מלפני 48'. הקונגרס הוא זרוע שלטון שווה בעוצמתו לרשות המבצעת – לממשל, ולו יש בונוס שהוא בעל המאה בוושינגטון והוא עצמאי לחלוטין מהממשל, במסגרת הפרדת הרשויות המוחלטת שאינה קיימת בארץ. כלומר התחושה הקיימת שנשיא בארה"ב הוא כל יכול אינה נכונה בכלל. הנשיא אינו ראש המפלגה או הסיעה, והוא לא קובע מי יהיה מנהיג בית הנבחרים ומנהיג הרוב, הוא לא קובע מי יהיו ראשי הוועדות וכו'. לנשיא אמריקני יש פחות עוצמה מאשר לראש ממשלה בישראל. עוד דעה מוטעית היא שכיוון שהדמוקרטים זכו לרוב סוחף בבית הנבחרים ובסנאט, לנשיא יש המחאה פתוחה וכל שרוצה לעשות הוא יכול, אבל אין דבר רחוק מהאמת מזה.

הקונגרס, יותר מהממשל, הוא הנציג האותנטי של הבוחר האמריקני. בית הנבחרים האמריקני עומד לבחירות כל שנתיים, והממשל כל ארבע שנים. כלומר בית הנבחרים והסנאט חייבים להיות קשובים יותר לרחשי לב הציבור יותר מהממשל. הציבור ברובו מאוד אוהב את ישראל ואינו רואה בה עוד נושא חוץ שעל הפרק, אלא במידה רבה נושא פנים. הברית בין ארה"ב למדינה היהודית אינה תלויה בכימיה בין מנהיגים, אלא נשענת על ערכים משותפים המבוססים על התנ"ך. כך למשל, בכניסה לקונגרס של מדינת טקסס יש פסל גרניט בצורת לוחות הברית שעליהם חרוטות 10 הדיברות ומגני דוד. ישראל היא נושא שורשי בארה"ב.

ולכן ההנחה שחייבת להנחות כל ממשלה שלא תרצה ללכת בדרכו של הממשל האמריקני, היא שיש לה בעל ברית בעל עוצמה רבה מאוד - הקונגרס.

כמו כן, הקונגרס של היום הרבה יותר ידידותי לישראל מאשר לפני הבחירות בנובמבר. הסנטור בעל החשיבות הרבה ביותר היום הוא בעל הברית הטוב ביותר מאז 48' למדינת ישראל. הוא גם יו"ר ועדת ההקצבות של הסנאט – תפקיד בעל עוצמה רבה.

זאת ועוד – אל לנו לבזבז זמן ולהסביר מדוע מדינה פלשתינית מסוכנת לישראל, אלא מדוע מדינה כזו תחתור תחת האינטרסים של ארה"ב. כך למשל, מדינה כזו משמעותה חידלון של בתי המלוכה האשמיים, שארה"ב עוזרת להם. מדינה זו תהיה מדינת טרור עת ארה"ב עצמה נלחמת נגד הטרור, ועידודה יהיה בבחינת לחימה ביד אחת שמצרה את צעדיה של איראן, אבל ביד השנייה מעניקה בונוס לבעלי הברית של איראן.

הייתי גם מציע שישראל תפנה גם למוקדי הכוח של נוצרים תומכי ישראל, כי הם פתוחים לטקטיקות שציינתי עד כה. בנוסף, על הממשלה לחזק את ההתיישבות היהודית ביו"ש.

 

להדגיש את הסכנה מאיראן/ נתן שרנסקי- שר לשעבר, עמית במכון לאסטרטגיה ציונית

בתודעה האמריקנית קיימת אּמרה כי "אם קיים די רצון, תימצא גם הדרך". כל נשיאי ארה"ב, מאז מלחמת ששת הימים, מצאו לנכון להמציא תכנית לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, או לשגר שליח לאותה מטרה, או שניהם גם יחד. עם זאת, למדנו מניסיון ארוך כי הממשל האמריקני יכבד עמדה תקיפה ונחרצת, אם ישוכנע כי היא נובעת מאינטרס ישראלי לאומי. האינטרס הזה מחייב נוכחות צבאית ואזרחית קבועה ביהודה ושומרון, ובמקרה הצורך, גם בחבל עזה. ישראל חייבת לשלוט או לפקח על כל דרכי הכניסה והיציאה משטחה של ארץ ישראל, גם לטווח הארוך.

האיום המיידי על ישראל נובע מן ההתגרענות האיראנית שנועדה לפרוס מטריית ביטחון על שתי גרורותיה, חזבאללה וחמאס, נגד ישראל. הטיפול בסכנה זו חייב להיעשות בשני מסלולים מקבילים: על ארה"ב להוביל פעולה בין לאומית לנטרול הסכנה הגרעינית מאיראן, ובו בזמן תפעל ישראל למיגור השלוחות האיראניות בצפון ובדרום. 

הנושא הפלשתיני איננו הגורם לאי היציבות באזור, אלא הג'האד האסלאמי והחתרנות של איראן. כל זמן שקיימות שתי ישויות פלשתיניות, אין תוחלת בניהול משא ומתן עם אחת מהן. מה שדרוש עתה הוא ייצוב המצב ומניעת החדרת אמל"ח לעזה. רק בידי מצרים היכולת למנוע הברחת נשק. אם לא תצליח ארה"ב לשכנע את מצרים למלא חובתה, לא יהיה מנוס מעוד מלחמה נגד ישות הטרור בעזה.