בשבע 328: עם מרזל ועם נוער הגבעות

אי אפשר לקבל את הפלגנות הסלקטיבית של אורלב וחבריו, שמוכנים להכיל בתוך המחנה אנשי שמאל ופורקי עול מצוות, אבל מוציאים אל מחוץ לגדר את מרזל ואת 'נוער הגבעות'



עמנואל שילה , ד' בשבט תשס"ט

במהלך מערכות בחירות יש כל מיני התבטאויות שנאמרות לצרכים אלקטוראליים בלבד. לרוב אפשר להתעלם מהן, אך לעיתים הנזק לטווח הארוך הוא כזה שמחייב התייחסות.

במסיבת עיתונאים עם פתיחת מערכת הבחירות הצהיר זבולון אורלב כי 'הבית היהודי' היא מפלגה "בלי נוער גבעות ובלי מרזלים". הוא תקף את הדור הצעיר של המאחזים וקבע כי "נוער הגבעות מחללים את שמה של הציונות הדתית". אורלב הוסיף כי "מי שמשליך אבנים על חיילי צה"ל, מקלל ונלחם במדינת ישראל, אינו חלק מהציונות הדתית. זו הסיבה שאנחנו לא רק מתפללים לשלום המדינה, אלא מוסרים נפשנו למענה", אמר האיש החזק במפלגת 'הבית היהודי'.

גם על מי שמסרב או קורא לסירוב לפקודת עקירת יישובים אמר אורלב שהם לא חלק מהציונות הדתית. מהעמדה הפלגנית והמרחיקה הזו של חברו למפלגה נאלץ להסתייג לאחרונה אפילו יו"ר 'הבית היהודי', הרב פרופ' הרשקוביץ. הרי רבנים ציונים-דתיים מובהקים ומקובלים, כולל כמה מתומכי 'הבית היהודי', הצטרפו לעמדת הגר"א שפירא בסוגיית סירוב הפקודה. שלא לדבר על הנתונים שפורסמו לאחרונה מתוך עבודת הדוקטורט של חנן מוזס מאוניברסיטת בר-אילן, לפיהם כ-50 אחוז מהציבור הדתי-לאומי תומכים בסירוב לפקודת עקירת יישובים, מול 30 אחוז בלבד שתומכים בציות לפקודה כזו.

אורלב הוא לא טירון פוליטי, וההצהרה הזו איננה שליפה מהמותן. ההשתלחות בנוער הגבעות נועדה לבדל את מפלגתו של אורלב מהאיחוד הלאומי, וללכד סביבו וסביב מפלגתו את הבורגנות הדתית-לאומית שנמאס לה - אפשר להבין זאת - להיות בעמדת שק החבטות של התקשורת.

הציבור הדתי-לאומי מכיר את עצמו כציבור ערכי, תורם, שומר חוק והגון - בוודאי שלא גרוע יותר מכל ציבור אחר במדינה. ליבנו נחמץ כשאנו רואים כמה מעוותות ומכוערות פנינו הקולקטיביות המשתקפות מן המראה התקשורתית העקומה.

אז מה עושים? אפשר לצאת לדרך ארוכה ולעשות עבודה ציבורית ממושכת ואפקטיבית למען תקשורת יהודית יותר, ציונית יותר, או לפחות ישרה ומקצועית יותר. זה מה שעשה כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי, במאמץ כביר של שנים, תוך שהוא משלם מחיר אישי וציבורי כבד. קל הרבה יותר להגיד: התקשורת צודקת שיש דתיים מכוערים, אבל זה לא אנחנו, זה הם. ומכיוון שאלה המכונים בהכללה סטריאוטיפית "נוער הגבעות" הם עקב אכילס תדמיתי, הדרך הקלה לחמוק מן האצבע התקשורתית המאשימה והמסיתה היא להסיט אותה אל בני הנוער הללו, ולהוציא אותם אל מחוץ למחנה.

אם התקשורת אומרת שנוער הגבעות הם אלימים, עבריינים, צרכני סמים, פורעי חוק ואכזריים, אז זה בטח נכון. וגם אם לא - זו אשמתם שכך הם נראים, ושכך כולנו נראים בגללם. לכן צריך להכריז שהם לא משלנו, הם מחוץ לגדר. הם מחללים את שמה של הציונות הדתית.

לכולם יש מקום בבית היהודי, אפילו מחללי שבת מוזמנים, רק לא מחללי שמה של הציונות הדתית. התקשורת לא מוקיעה מחללי שבת. את נוער הגבעות היא מוקיעה, ולכן הם פסולים.

 

סיירת הגבעות

לעומת בני הנוער שמחללים את שמה של הכיפה הסרוגה, ישנם צעירים שמביאים כבוד לציונות הדתית. אלה החיילים והקצינים הדתיים, שכדברי אורלב לא רק מתפללים לשלום המדינה אלא מוסרים את נפשם למענה. אלה מביניהם ששילמו מחיר בדמם הם מקור גאווה מגזרי. העם אוהב אותם, והעיקר - התקשורת מכבדת אותם. הבעיה היא שלפעמים אפשר להתבלבל כאשר מתברר כי - מעשה שטן - הטובים והרעים הם אותם אנשים עצמם.

במרכז הסרט 'הבן הסורר' של שושי גרינפלד, שהוצג לאחרונה בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, עומדת דמותו של הנער יעקב, בן למשפחת מתנחלים מיישוב ותיק בגוש עציון. הסרט שובר-הסטיגמות עוקב אחר יעקב וחבריו, אשר בחרו לפרוש מן הציוויליזציה הבורגנית ולגור בחווה חקלאית בדרום הר חברון, שם הם מנהלים אורח חיים המשלב אמונה יהודית, פשטות וחיי טבע, מוסיקה, אידיאולוגיה ארץ-ישראלית, וכן, גם עמדה אופוזיציונית-אנרכיסטית כלפי רשויות המדינה והשלטון. בקיצור, גיבורי הסרט הם אלו המכונים בתקשורת 'נערי גבעות'. באחד הקטעים בסרט מצולמים חבריו של יעקב כשהם שרים לצלילי גיטרה את אחד מפזמוניהם: "זהו רבותיי סוף הסרט/ מדינת הציונים מתפוררת/".

לקראת הפסטיבל לקולנוע יהודי פורסמה בעיתונים מודעת הזמנה שנכללה בה תמונה מתוך הסרט 'הבן הסורר'. בתמונה מצולם אחד מחבריו של יעקב, נער גבעות טיפוסי, כשהוא כורע ברך על במת סלע גדולה. ציציותיו הארוכות משתלשלות ממכנסיו, לראשו רעמת שער בלונדינית שמעליה כיפה בוכרית, פניו שקועות בתוך דלי שממנו הוא שותה מים ששאב מהבור. כדמות משנית בסרט, נער הגבעות הבלונדיני נותר אנונימי.

בימים הראשונים של מבצע 'עופרת יצוקה' נודע כי בנו של אחד מראשי המועצות ביו"ש נפצע בפעולת צה"ל בעזה. נכון לזמן כתיבת הדברים הוא עדיין מחוסר הכרה ומאושפז בסורוקה במצב קשה. כולנו מתפללים להחלמתו, ויש לשער כי אורלב רואה בו את אחד הבנים שהציונות הדתית גאה בהם ובמסירותם למען המדינה.

בראיונות לתקשורת סיפר אביו של החייל הפצוע כי לפני כניסתו לעזה דאג בנו להצטייד בדגל כתום, אותו קיווה להציג על חורבות יישובי גוש קטיף כאמירת 'חזרנו הביתה'. אם עדיין לא ניחשתם, דביר בר-חי, החייל הפצוע, הוא אותו נער גבעות פרוע-שער מהסרט של שושי גרינפלד (דביר בן לאה - תתפללו עליו. ותמשיכו להתפלל על גם אהרון קרוב, ועל כל הפצועים).

מקור גאווה מגזרי ותיק יותר הוא רס"ן רועי קליין הי"ד, בעל עיטור העוז, שמסר את נפשו למען העם והמדינה כשקריאת 'שמע ישראל' על שפתיו. לפי דו"ח טליה ששון, המקום בו גרו קליין ומשפחתו הוא מאחז בלתי חוקי. היחידה להנצחת החייל סירבה לממן חדר הנצחה ואנדרטה לזכרו ביישוב עלי, בתואנה כי החוק בעניין אתרי הנצחה לא חל על יהודה ושומרון.

עוד אחד שמסר את נפשו בלבנון, סגן עמיחי מרחביה הי"ד, נענש בהשעיה מפיקוד מבצעי והוחזר רק לאחר שנה בגלל מכתב מחאה נגד הגירוש ששלח לרמטכ"ל. בעודו אזרח צולם עמיחי מרחביה בחוות גלעד במהלך עימות עם שוטרי מג"ב. האם גם הוא לא חלק מהציונות הדתית לדעת אורלב? או שמא בעת מאבקו בחוות גלעד הוא יצא מהציונות הדתית, אחר כך חזר להיות חלק ממנה בהתגייסו לצה"ל, הוצא ממנה שנית בעקבות מכתבו לרמטכ"ל, ולבסוף שב אליה סופית בנופלו בקרב?

עמיחי מרחביה החליט להתגייס לגולני לאחר שחברו, שמואל וייס מקרית ארבע, נפל בקרב בג'נין במבצע 'חומת מגן'. לשמואל וייס הי"ד יש אח בשם יצחק שלאחר נפילת אחיו התגייס גם הוא לגולני והגיע לקצונה. בזמן הגירוש יצחק וייס סירב פקודה, מה שהביא להדחתו מהחטיבה. גם הוא, לדברי אורלב, לא חלק מהציונות הדתית.

 

הנוער נגד פרשנות

לא נמצה את המסר עם אמירה בסגנון "היזהרו בנוער הגבעות שמהם ייצאו לוחמים מסורים לאומה". צריך להתבונן יותר לעומק ולראות עד כמה הפסילה הגורפת של אורלב, שמתיימר לשאת את דגל החינוך, היא כה רחוקה מגישה חינוכית נכונה.

כמו כל בני הנוער שלנו, גם אלה המכונים 'נוער הגבעות' חונכו על ערכי התורה, העם והארץ, וגם על קדושת יום העצמאות ותפילה לשלום המדינה. הם קיבלו חינוך טוב, גדלו במשפחות טובות, והתשתית הערכית שלהם איתנה. אם הם מוצאים את עצמם נבוכים בתוך מציאות מטורפת, שכופה עליהם סתירה טרגית ומטלטלת בין ערכי היסוד שעליהם גדלו, אין להאשים בכך רק את בני הנוער.

בשביל הנוער הזה, ההתיישבות ביש"ע היא נוף מולדתו ובית גידולו, שעליהם חונך בצדק למסור את נפשו. ההתיישבות היא עבורו מציאות טבעית שאל תוכה נולד, כמו השמש, הים והגבעות.

לנוער הזה יש מסירות תמימה לערכים, וכדרכו של נוער הוא מתקשה להכיל מורכבויות ושונא פשרנות. הוא לא יכול להבין איך אפשר מצד אחד לדבר גבוהה על אידיאלים ומצד שני להתעסק כל כך הרבה בערכים חומריים, פינוקים ואיכות חיים. לכן הוא מורד בבורגנות של הוריו והולך לגור בתנאי טבע ופשטות.

הנוער הזה גם לא יכול לקבל את זה שמדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, בוגדת בייעודה היהודי והציוני ומגייסת את מיטב משאביה כדי להחריב את כל הקדוש והיקר להם, להגלות קהילות שלמות ומפוארות, לנטוש בתי כנסת לשריפה, לעקור מתים מקבריהם, להרוס ולשבור ולנתוץ. הנוער מתקשה לקבל כמנהיגי המדינה פוליטיקאים ציניים ומושחתים שדואגים בעיקר לעצמם ולהנאותיהם. הוא לא יכול להבין איך בעימות בין יהודים לערבים מתייצבות רשויות המדינה שוב ושוב לצדם של הערבים.

אז את מי צריך לגנות יותר, את אותם בני נוער משלנו שבעקבות כל זאת מוצאים את נפשם הצעירה בעמדה של ניכור כלפי המדינה, או אולי את הפוליטיקאים שהביאו אותנו לכאן, מי בהחלטתו הדורסנית על המהלכים ומי באוזלת ידו למנוע אותם? האם הגישה הנכונה היא להוציא את נוער הגבעות אל מחוץ למחנה, או אולי דווקא להכיל אותם, לתת להם חיבוק והבנה, להאמין שעם השנים יצליחו להכיל את כל המורכבות הבעייתית הזאת, ואפילו אם לא - עדיין להיות איתם במחנה אחד, כי רב המשותף בינינו על המפריד? האם הציונות הדתית של אורלב יכולה להכיל את מי שהוא דתל"ש, דתי לשעבר, ואינה יכולה להכיל את מי שהוא צל"ש - ציוני לשעבר?

 

חיזוקים מהשמאל

אנשים כמו חנוך דאום, למשל, אין לאורלב שום בעיה לקבל למפלגתו. הם לא מחוץ למחנה.

כל מי שקרא את ספרו יודע כי באמונתו ובאורח חייו דאום נטש כבר מזמן את הבסיס המשותף המינימלי של הציבור הדתי-לאומי. נותרה בעיקר החלטה מסיבות אישיות ומשפחתיות, שכנראה גם משתלמת מקצועית, להשתייך סוציולוגית לציבור הזה, להתעלק עליו, לקחת חלק בשיח שלו ולדבר בשמו בלשון 'אנחנו'.

הספר שהוציא דאום לפני כשנה וחצי, באותה מידה שהוא מסמך אישי מבולבל וכואב, הוא גם מה שאורלב מכנה "חילול שמה של הציונות הדתית". בדרכו אל מקום טוב בטבלת רבי-המכר, דאום לא חס שם על אף אחד. לא על כבוד אביו זצ"ל, מהרבנים המוערכים והמכובדים בציונות הדתית, לא על 'הישיבה לצעירים' בה למד, ממוסדות החינוך הטובים והמוערכים של הציונות הדתית, ולא על התורה ומצוותיה ועל אורח החיים הדתי, שאותם הוא מתאר כהתאכזרות נוקשה וחסרת פשר כלפי הזולת וכלפי עצמך. דאום לא מסתפק בהחלטתו האישית לצאת מן המשחק ולפרוק עול תורה ומצוות, אלא פותח בקמפיין להתרת רסן כללית של איסורי תורה שאיתם היה לו קשה במיוחד להתמודד בנעוריו. גם למילואים הוא מספר שהפסיק ללכת. לא מתאים לו להיות במסגרת צבאית.

כאשר הציבור הדתי-לאומי נאבק מרה בהתנתקות, דאום העניק לשרון תמיכה, כביכול מבפנים. בבחירות הקודמות, כשהציונות הדתית היתה מאוחדת ברשימה אחת, דאום תמך בקדימה. הלך כדרכו עם הזרם העכור של האליטות השולטות. הפעם הוא חש כי הקרב הפוליטי בין האיחוד הלאומי לבית היהודי הוא התמודדות היסטורית ודרמטית על עתידה של הציונות הדתית. לכן דאום החליט לתמוך בבית היהודי, ולגייס את טוריו ב'ידיעות' למה שהוא בעיניו מאבק למען ציונות דתית שפויה ומתונה, ונגד חרד"ליות קנאית שמקדשת את המאחזים.

בשבוע שעבר דאום ניסה להוכיח את עדיפותה של 'הבית היהודי' על ידי השוואה שערך בין הרבנים השפויים שתומכים בבית היהודי לבין הרבנים ההזויים שתומכים באיחוד הלאומי. אמור לי מי תומכיך ואומר לך מי אתה. מה שדאום שכח זה שהתמיכה הפומבית שלו עצמו לא בדיוק מוסיפה כבוד, לא למפלגת הבית היהודי ולא לרבנים התומכים בה שאותם הוא משבח.

גם דיוק בעובדות זה לא בשבילו. באחד הטורים שהקדיש למאבק בין המפלגות, הוא טען שבאיחוד הלאומי אין ייצוג ריאלי לעדות המזרח, לעומת הבית היהודי שמיקם את שר-שלום ג'רבי במקום החמישי. טוב, מניין לו לדעת שד"ר מיכאל בן ארי, מספר 4 באיחוד הלאומי, הוא מזרחי? מה רציתם, שירים טלפון לברר? הגזמתם.

ראשי 'הבית היהודי' מקבלים ברצון את תמיכתו של הוגה הדעות דאום. לפני כשלושה שבועות נערכה בביתו של דאום, מבני טיפוחיו של אורי אורבך, מסיבת פרידה שבמרכזה טקס העברתו של אורבך מקהילת העיתונאים אל קהילת הפוליטיקאים. היו שם עשרות עיתונאים, כמעט כולם דתיים-לאומיים, וכן ראשי מפלגת 'הבית היהודי', שעבורם היתה זו הזדמנות פז להיעזר בקשריו של הרכש החדש שלהם כדי לעשות יחסי ציבור למפלגתם. אולי אורלב וחבריו רואים בדאום תחליף ראוי למועמדים שאינם שומרי תורה ומצוות אך בעלי זיקה מסורתית אשר היו אמורים להשתלב ברשימתם, ומשום מה לא נמצא להם מקום בסופו של דבר.

העין אינה צרה בתמיכה החדשה משמאל לה זוכה 'הבית היהודי'. אדרבה, שהבית היהודי יאסוף את הקולות שברחו שמאלה, כמו שהאיחוד הלאומי אוסף את אלה שיצאו ימינה. גם בעצומת הרבנים תומכי מפלגה זו יש נציגות בולטת של רבנים הממוקמים בצד השמאלי של הסקאלה הדתית-לאומית. אבל מי שמקבל ברצון את דאום ודומיו, ובו-זמנית מוציא מהמחנה את מי שקורא לסירוב פקודה, את נערי הגבעות ואת מרזל, אינו יכול לטעון שאין שום הבדל אידיאולוגי בינו לבין האיחוד הלאומי, ושהסיבות לפילוג הן כולן פרסונאליות בלבד.