בשבע 328: שעת הזהב של הכתומים

המלחמה האחרונה חשפה לעיני כל את השתלבותם המרשימה של בני הציונות הדתית בצבא. אבל כדי להשפיע באמת, צריך לפעול להקמת מוסדות וארגונים שישנו את התודעה הציבורית.

אודי לבל , ד' בשבט תשס"ט

המבצע בעזה היה בבחינת התגברות לא צפויה על חסמי הכניסה של הציונות הדתית למסכי הטלוויזיה של הציבור הרחב. צופה שביקש להביט על הכוחות הלוחמים, על חיילי המילואים, על משפחות החללים והפצועים, לא יכול היה להתעלם מציציות מבצבצות מן המדים, מכיפות תחת הקסדות ומתפילות הנאמרות עם היציאה אלי קרב. העובדה כי מגזר שלם מתחזק את שדרות הזירה הצבאית, נכון להקרבה למען הכלל מבלי להתנות זאת בהוקרה פוליטית או מגזרית, לא היתה אפשרית עוד לטשטוש.

אין זה עניין של מה בכך. מדובר במגזר החבוט ביותר בחברה הישראלית. מגזר שטובי בניו הוצגו כ"אדוני הארץ" ופורעי חוק ב"ארץ המתנחלים", מועמדים טבעיים לביצוע פוטש צבאי, מרי אזרחי, סרבנות המונית ואלימות פוליטית. אך למרות כל אלה, צו הגיוס שקיבלו חבריו לא הובילם לסגירת חשבונות עם הממסד הישראלי. החברה הישראלית הביטה בהתפעמות ובהערכה בשיח משפחות הנופלים, בדבקות הלוחמים, ובעיקר – בהיקפם של חובשי הכיפות בקרב הכוחות המגויסים.

האם חשיפה זו תמנף את שינוי יחסן של קבוצות בחברה הישראלית לציבור הציוני-דתי? האם עצם נחיצותו של המבצע, שלימד על מאגר טילים הנוחתים על אשקלון כתוצאה ממדיניות הנסיגות ישנה את הערכת החברה הישראלית לעמדות ותחזיות ציבור המתנחלים, אלה שהזהירו מפני הנסיגה מעזה? לא בהכרח. מה שבטוח הוא שנפתחה כאן 'שעת זהב', עיתוי בו יותר ויותר חלקים בציבור נכונים לפתוח דו שיח מחודש עם הציבור הכתום, לאחר שהבינו שמדובר למעשה במי שמזוהה יותר מכל עם צבעי הכחול לבן.

כיצד ניתן לקדם דיאלוג שכזה? האם ניתן להסתפק בהבהרת העובדה כי נציגי ציבור זה הם עמוד השדרה של צה"ל? בשיחת צהריים שנערכה בשבת האחרונה בקיבוץ שלוחות שאל אדי אהרונוף (עורך חדשות בערוץ 1) את חניכי מחזור המכינה הקדם צבאית בעלי, שהתארחו שם, מי מהם רואה עצמו משתלב בשייטת, בסיירות המובחרות ולעתיד – בתפקידי פיקוד בכיר? עשרות ידיים הונפו לאוויר. לאחר מכן נשאלו החניכים מי מהם רואה עצמו לעתיד כעיתונאי? שניים הססנים הרימו אצבע אמביוולנטית.

בעשורים הראשונים למדינה התגאו "מפלגות הפועלים" כי בניהם הם אלה שמילאו את שורות הצבא. תחת מותגים ברוח "בנשק ובמשק" עוצבו מסרי הבחירות. מפ"ם ומפא"י התפארו זו כלפי זו באלופים וברמטכ"לים שלהן, וקצינים בכירים במדים השתתפו מטעמן באופן פעיל בתעמולת הבחירות. כל אזרח ידע כי הקיבוצניקים "מחזיקים את המדינה". אך תודעה זו לא התרחשה בשל מעמדם האובייקטיבי של בני הקיבוצים בצה"ל. סייעה לכך העובדה כי היו גם מי שידעו להבהיר עובדה זו לציבור הרחב. תיאטרון צוותא, גלריית הקיבוצים, סמינר הקיבוצים ומכללת בית ברל, כמו הוצאות הספרים 'ספריית הפועלים', 'עם עובד' ו'הקיבוץ המאוחד' ידעו להמחיש למעמד הבינוני התל-אביבי מי הם הראויים לשלטון. הנדסת תרבות מחושבת, שאף הרחיקה את חללי אצ"ל ולח"י מבתי העלמין הצבאיים ומספרי ה'יזכור', היטיבה להעביר את המסר כי רק בני 'ההגנה', קרי: מפא"י, והפלמ"ח, קרי: מפ"ם – הם הפנתיאון הישראלי.

 תלמידי מכינת עלי ראויים לכל שבח. איפה נמצא היום מי שמוכן לנייד עצמו מבית הוריו לטובת היערכות פיסית ונפשית, אידיאולוגית ופסיכולוגית, לקראת שירות מסוכן ומייגע של מדינתו. אך במקביל למיזמי ההכנה לצה"ל, אין להתעלם ולזנוח אפיקים נוספים שגם בהם לא יהיה מנוס מלהכשיר עתודות. שכן התודעה הציבורית, כמה חבל, אינה נסמכת רק על מציאות אובייקטיבית. לו היה כך, הרי שמלכתחילה היו נפסלים בשיח הציבורי הסכמי אוסלו, תכניות ההתנתקות ושלל פנטזיות "המזרח התיכון החדש". בתודעה הציבורית מציאות מובנית באופן סובייקטיבי על ידי העוסקים במלאכה. אלה המתווכים לציבור הרחב תובנות, עמדות ותפישות. מסיבות אלה יש להבהיר למיטב הנוער כי אם הוא חפץ בשליחות – הרי שזו אינה מתמצה רק בין לובשי המדים. כניסה מודעת לקריירות אקדמיות, קולנועיות, תרבותיות ותקשורתיות – היא צו השעה. מי שיודע לדאוג להקמת התנחלות צריך גם להשקיע את מיטב משאביו בהקמת העתודות שיעניקו להתנחלות זו את הלגיטימציה הציבורית והתרבותית להתקיים.

היה זה תומס קון שכתב שמצב אנומלי לא נותר ככזה לעד. עד מהרה תתארגן מתוכו קבוצה בעלת יכולת ארגון ועיצוב של השיח, והיא תוביל תפישה שתהפוך בסופו של דבר לפרדיגמה שלטת. במיוחד הבהיר כי הפרדיגמה השלטת אינה בהכרח התפישה המדעית הנכונה, מבחינה אובייקטיבית. זו התפישה המדעית הנכונה מבחינה סובייקטיבית, שכן למקדמים אותה היו הכלים השיווקיים-תרבותיים לבססה ולהציגה ככזו. רצה הגורל ובני הציונות הדתית לבושי מדים נשלחו אל מסכי הטלוויזיה, מה שפתח אשנב לרענון התפישות הרווחות ביחס אליהם, כמו גם ביחס לקונספציית ההתנתקויות והנסיגות. אין להסתפק בכך. יש להמשיך ולהידבר עם הציבור הרחב – דרך התרבות, דרך הקולנוע, דרך האקדמיה ודרך התקשורת. ועל מנת לאפשר זאת, יש להעניק את הכלים ואת השפה. שפה שלא תילָמד בבה"ד 1, אלא באוניברסיטאות ובבתי הספר לתסריטאות. באמצעות קרנות לעידוד מיזמי תרבות, מחקר ודוקומנטציה. עתודות השמאל באקדמיה הגיעו לשם באמצעות שלל קרנות שהבינו את חשיבות שיבוץ 'אנשיהם' בזירה האוניברסיטאית הכללית. כך גם מיטב סרטי הכיבוש ודומיהם מתוקצבים על ידי יזמים שבמודע משתמשים בהם להטיית דעת הקהל הישראלית. אין זו צריכה להיות אסטרטגיה של קבוצה אחת בלבד. בעבור מחנה שלם - זוהי שעת זהב. וכדי לא להחמיצה, יש לחשוב לא רק כיצד ממשיכים את המפעל ההתיישבותי ומתחזקים את זה הצבאי – החשובים ללא ספק לקיומנו - אלא כיצד מעניקים להם לגיטימציה. ולשם כך, ראוי כי יותר משתי אצבעות יונפו בדרך לקריירה עיתונאית. ולשם כך, על מנהיגי הציבור ליזום מכינות קדם תקשורתיות ואקדמיות, כדוגמת המפעל המבורך המתבצע בקדומים, כדי שהישראלי הממוצע ייחשף לשלל נרטיבים, תפישות ועמדות בבואו לצרוך השכלה גבוהה, תרבות וקולנוע ישראלי.