חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

להתפייס עם הצבע האדום - בגליון השבוע

כשאסתר מרכוס עלתה מאנגליה והתיישבה בקיבוץ הדתי עלומים, היא לא שמעה על הביטוי צבע אדום. מרכוס, עו"ס במקצועה החליטה לעודד התמודדות אקטיבית וכתבה ספר ילדים בנושא 'צבע אדום'.
29/01/09, 10:22
עפרה לקס

מרבדי דשא ועצים ירוקים ממלאים את מרחבי הקיבוץ. רוח קלה מלטפת את פני הפוסעים בשבילים, מתאימה באופן מושלם לשמש החורף המחייכת מעל. שלווה בכל, ושקט, הו כמה שקט. באופק הלא רחוק מציצים בתיה של עיר גדולה, בניינים אפורים מתארכים מול שמי התכלת. הנה עזה.

שמונה שנים ספגו בקיבוץ הדתי עלומים קסאמים ופצמ"רים, עד לשיא במבצע 'עופרת יצוקה' בו 'צבע אדום' הפך לקריאה השלטת בכל. הילדים הצעירים של הקיבוץ, מכיתה ב' ומטה, לא מכירים מציאות אחרת. הם נולדו וגדלו לתוך הצבע הזה של החיים. אסתר מרכוס, עובדת סוציאלית שעלתה לישראל מאנגליה, מוציאה לאור ספר המקל על ההתמודדות עם היום יום הלא פשוט הזה. תוך כדי היא מספרת על תקופת טרום המלחמה ואחריה, וגם מוצאת את הטוב הטמון בו, בצבע האדום.

 

 נולדו בצל הקסאם

אסתר מרכוס (44) פוגשת אותי בחנייה של הקיבוץ. אישה חייכנית ונחמדה, עיניה מאירות.

אסתר מסבירה, במבטא אנגלי רך, היכן ממוקמים הבתים החדשים של הקיבוץ. אני, אשת מרכז שכמוני, חושבת שהיא מתכוונת לספר על הרחבה מסתמנת או אולי להעיר הערה עיצובית, אבל במרחק שתי דקות שיחה אני מתחילה להבין: בבתים החדשים יש ממ"ד. בישנים אין. הבדל משמעותי ביותר למי שגר במרחק 15 שניות מאזעקה לנפילה. "מי שאין לו ממ"ד בבית היה צריך לעמוד במסדרון באזעקות", היא מסבירה. "היו כאלה שאצלם כל המשפחה ישנה במסדרון".

אנחנו ממשיכות לפסוע והיא מצביעה מאגר המים הסמוך לקיבוץ. "כאן עמדו אמצעי התקשורת במלחמה, מכאן הם דיווחו וצילמו". יום אחד הבין בנה בן ה-8 של אסתר, תמיר, כי העיר עזה שהוא רואה בטלוויזיה זו אותה העיר שהוא רואה מביתו. העשן השחור אותו עשן. אלה שמטווחים כבר שנים את קיבוצו ואת יישובי הסביבה, נמצאים עכשיו בחדשות.

עוד כמה רגעים על השבילים ואנחנו מגיעות לחצר ביתו של רפי בביאן, רכז הביטחון האזורי. בחצרו קסאמים מעוצבים, מפוסלים. עוד דרך להתמודד עם התחושות העולות ומציפות.

שמונה שנים מתמודד קיבוץ עלומים עם מצב בטחוני רעוע, אך לגודל הנס (ויהיה מי שיירק על הרצפה) הם לא ספגו הרבה. מה זה לא הרבה? כמה עשרות, וגם יריות ממקלעים ופצצות מרגמה במהלך השנה האחורנה, לפני ה'תהאדיה' ומבצע 'עופרת יצוקה'. ובכל זאת, אותות ההתמודדות ניכרים במבוגרים ובעיקר בילדים. "מדובר בדור שלם שגדל כך", אומרת אסתר. "תמיר, הבן הצעיר שלנו הוא באמת בסדר, אבל אם שואלים אותו על החיים, הוא יכניס איפה שהוא את אזעקת 'צבע אדום'. אצלו זה לא הדבר המרכזי, אבל אני מאמינה שאצל ילדי שדרות זה חלק מאוד מרכזי של החיים". לאסתר ולבעלה ארבעה ילדים. הגדולה בת 16, הצעיר כאמור בן 8. "יום אחד ירד גשם והתווכחתי עם עמית בן ה-13 שייקח מעיל. זו היתה תקופה של הרבה קסאמים, ואחר כך אמרתי לעצמי 'מה אני מתווכחת איתו על מעיל כן או לא. יכול לנחות פה פתאום קסאם'. יש כאן פרופורציה אחרת".

אסתר מספרת על נורמות אחרות של גידול ילדים: "היתה תקופה שתמיר גדל וכבר הפסיק לישון לידי, אבל כשהיו עוד פעם קסאמים, אפשרנו לו לבוא ולישון בחדר שלנו, מה שבמקום אחר היינו אומרים לו 'מה פתאום, אתה גדול'. יש ילדים שחוזרים להרטיב אחרי תקופה, יש כאלה שנשארים ליד אמא ופוחדים להיפרד וכאלה שחוששים לצאת לטיול שנתי. כל אלו הן נורמות לילד שחי במצב של איום תמידי. אי אפשר ללכת לפי מה שמקובל אצל אלה שגרים בירושלים או תל אביב". יחד עם זאת, אסתר תוהה איך המציאות הזאת תשפיע על הילדים בטווח הארוך. ומלבד הילדים, היא מדברת על התחושות שלה, כמבוגרת. לדבריה, בצד החרדה היתה לא פעם גם תחושה של כעס לא רק על המחבלים העזתים כי אם גם על המדינה. "אני לא פוליטיקאית ולא מבינה בזה", היא מקדימה, "אבל כשנהרג אדם בשדרות אתה חושב, מה עוד צריך לקרות כדי שמדינת ישראל תתערב? עוד חמישה אנשים שייהרגו זה יספיק? צריך שהקסאם יגיע עד קרית גת?"

במסגרת עבודתה כעובדת סוציאלית במועצה האזורית שער הנגב, אסתר ליוותה את היישובים והקיבוצים כפר עזה, ניר עם, נחל עוז, מפלסים ועוד בתהליכי הפרטה, וגם בהתמודדות עם הקסאמים שהחלו להתפוצץ. לפני מספר שנים הזעיקו את הצוות שלה לשדרות, לאחר שקסאם שנחת שם והרג איש וילדה. "היינו צריכים לעבור בית בית ולדבר עם האנשים. כבר אז זה היה נורא. אבל אנשים עצרו את הנשימה שלהם לכמה זמן, ואז חזרו לשגרה".

לפני כשנתיים אימץ קיבוץ עלומים שכונה בשדרות. "מצד אחד אנחנו מכירים את המציאות שבה הם חיים, מצד שני, אנחנו חזקים". בתחילה אנשי עלומים נסעו לשדרות לקראת חגים, ערכו שם פעילויות או הזמינו את תושבי השכונה המאומצת לקיבוץ. בקיץ הפעילו אנשי הקיבוץ קייטנה לילדי השכונה. "לא מזמן השגנו מועדון, וחבר'ה מהמכינה של הקיבוץ הדתי מתנדבים שם. יש גם מתנדבות מכאן, מישהי עושה שם חוג תיאטרון בובות, ואחרת עושה שם חוג לאומנות".

באחד הביקורים בשכונה, מספרת אסתר, נשמעה התראת 'צבע אדום'. "זו היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי למעלה וראיתי קסאם מעל הראש. הוא נפל 150-200 מטר מאיתנו. ואז הבנו באיזה מצב הם חיים. כל הזכוכיות נשברו בבתים, וגם התחושה שזה יכול היה להיות הוא או אני או מישהו אחר".

זו מציאות שאנחנו, 20 דקות נסיעה מפה, לא מכירים. בטח לא עד המבצע האחרון.

"נכון מאוד. ואנשים גם לא רוצים כל כך לדעת. כמו ששואלים אותי במה אני עובדת (במרכז סיוע לנשים, ע"ל), וכשאנשים שומעים את התשובה הם עוברים נושא כי הם לא רוצים לגעת. זה בסדר, אני לא דוחפת, אבל חושבת שאם כן נדבר זה יגרום לדברים טובים".

 

מסגרת קיבוצית תומכת

המלחמה תפסה את משפחת מרכוס בביקור בלונדון. הם חזרו לכאן יומיים אחרי שהתחילה האנדרלמוסיה, ולא חשבו לרגע להתעכב שם עד שהשקט יחזור. "כנראה שככה גידלו אותי. אבא שלי שירת בחיל האוויר המלכותי של בריטניה, הוא רצה לעלות לישראל אבל אבא שלו לא אישר לו. החינוך שקיבלנו הוא שהבית האמיתי של העם היהודי זו ישראל. אני עליתי אחרי אחי, שגר בשדה אליהו, אחריי עלה אחי השני, שגר במעלה מכמש. בהמשך עלו הוריי ארצה, ורק אחותי נשארה שם וגם היא מדברת על עלייה".

משפחת מרכוס ידעה לאיזו מציאות תנחת ובכל זאת, "אמרנו There's no way שלא נחזור. זה הבית שלנו. דברים קשים קורים, אבל מתמודדים וממשיכים. גם אחרי שחזרנו היה קצת קשה לפעמים להסביר למה אנחנו נשארים כאן, כי ההורים התקשרו והזמינו, ואח שלי ביקש שנבוא. אמרתי שאני יודעת שאני נשמעת קצת פסיכית אבל לא, אנחנו נשארנו כאן. זה הבית".

היו גם היו ימי אוורור, ואותם מתארת אסתר במושגים פיזיים: "את מרגישה שינוי אפילו בצורת הנשימה. כשאת מתרחקת מטווח הטילים הבטן שלך מתרפה. כשאת חוזרת, היא שוב מתקשה".

המלחמה, אומרת אסתר, לא היתה מהפך דרסטי בחייהם של אנשי הקיבוץ, למרות שהם מיעטו מאוד לצאת החוצה. התראה של 15 שניות לא מאפשרת להתרחק ממקומות מוגנים. "זה נשמע קצת אבסורד, אבל בגלל שהיינו רגילים לקסאמים המשכנו בשיגרה. יש ביטוי באנגלית שהתרגום שלו הוא בערך: זו אותה החגורה, מעבירים אותה עוד חור ומהדקים".

ההיכרות עם המצב גרמה לאנשי האזור להרגיש מעט יותר רגועים. המבנים שבהם הם מתגוררים גם מותאמים יותר למצב של ירי, ובכלל, להיות חלק מקהילה זו פריבילגיה שמוכיחה את עצמה יותר מכל בזמנים קשים. "מזכירת הפנים שלנו כתבה כל יום דף כדי ליידע אותנו. אדם שיש לו ידע, זה כבר משהו שעוזר להרגיע אותו. ידענו שבכל רגע יכולים להחליט לפנות אותנו, ידענו שיש ועד שמחליט בשבילנו, ואמרנו: יגידו לנו, כבר נדע".

מעבר לכל אלה ניסו בקיבוץ ניסו גם לשמור על מסגרת של שיגרה: שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל, תפילות שעברו למבנה אחר אבל התקיימו, וכן בית ילדים שהעסיק את הילדים, אמנם תוך קשיים, אבל נתן להם מסגרת עד שעות אחר הצהריים, כבימות החול. אנשים עיבדו את השדות והמטעים, למרות שהיו מטווחים. בעלה של אסתר לא עזב את הרפת רחבת הידיים, למרות שב-15 שניות לא היה לו סיכוי להגיע למבנה הממוגן. אנשים המשיכו לחיות ולפעול למרות הכל. "זה היה מסר מאוד חזק", היא אומרת. בניגוד בולט לאלה, בערים אשדוד באר שבע או אשקלון אין מיגון ראוי, אין שיגרה מעצבת וכל אדם לעצמו.

בעבודתך במרכז הסיוע לנשים את עובדת עם נשים שעברו חוויה משפחתית מחלישה מאוד. כיצד השפיעה עליהן המלחמה?

"גם וגם. היתה אישה מבאר שבע שנכנסה למקלט בתחילת המלחמה ולא יצאה משם עד הסוף הסוף. יש נשים שזה עשה להן פלאש- בק והחזיר אותן למצב של חוסר שליטה, והחרדה שלהן עלתה בגדול. אבל אחרות אמרו: כבר הייתי בדבר הכי נורא, אז זה קטן עלי. לרוב, צריך לומר, המלחמה החמירה את המצב והן גם היו יותר בבית. גם ככה אלו נשים שבקושי יוצאות מהבית וזה תהליך עד שהן באות לטיפול, אז הדבר הזה דחף אותן בחזרה פנימה". יחד עם זאת, אסתר משתמשת בהתמודדות של הנשים במלחמה ובודקת אלו כלים עזרו להן לעבור את התקופה. באמצעות חוויית ההתמודדות היא מנסה להעצים אותן.

יש תחושה שאנשים רבים ישאו את צלקות המלחמה לעוד תקופה, למרות שלא נפצעו ורכושם לא נפגע.

"נכון. גם אצל הנשים בהן אני מטפלת יש חזרה אחורה. היו ימים שבהם לא יכולנו לטפל כי פיקוד העורף לא הרשה. רק עכשיו אנחנו מתחילים לעבד את מה שהיה במלחמה".

דיברת על האמונה כמחזקת במלחמה ובכלל. לאדם מאמין יותר קל להתמודד מאשר אדם שאינו מאמין?

"אני חושבת שכן, אני רואה את זה דרך העבודה שלי וזה גם נכתב במאמרים. קשיים וטראומות מביאים אותך לנסות לעשות סדר בתוך האי סדר. כשאדם מאמין שמישהו שומר עליו, ושיש סיבה לכל דבר, האמונה שמה לו קרקע מתחת לרגליים. האמונה גם מאפשרת לאנשים לעבור לצד פועל 'doing'. האדם יכול להתפלל ולהיות אקטיבי, וזה מה שעשינו בכל פעם שהייתה אזעקה, ביקשנו 'שייפול בשטח פתוח' וה' שמע את תפילותינו. הרצון לעשות, זה גם מה שגרם לי להתעסק בספר".

 

צבע אדום ידידותי

לפני מספר שנים סיימה אסתר תואר שני ב'תרפיה באומנות'. באחד הימים, לפני שנה וחצי לערך, בעודה  מעבירה חוג דרמה לילדי הקיבוץ, תפס אותם האיש שמאחורי הרמקול וצעק 'צבע אדום'. "היינו במועדון לא ממוגן ולא היה לנו מה לעשות. ב-15 שניות לא היינו מגיעים לשום מקום. אמרתי לילדים בואו נתחבק וצרחנו 'די', כדי להוציא לחצים וחרדה. אחר כך קפצנו כדי להפעיל אותם, ולבסוף אמרתי שנלך הביתה, כדי לקרב אותם לאזור מוגן יותר". בדרכם הביתה, שוב תפסה אותם האזעקה. תמיר, בנה של אסתר שהיה אז בן 7, החל לרוץ באינסטינקט של מבוגר לכיוונה של ילדה אחרת. "הוא צעק לי: 'מאמי, אני רץ לספיר כי היא לבד על השביל, אני צריך לעזור לה ולשמור עליה'. אבל אז הוא נעצר והסתובב אלי ושאל 'אני אחזור מספיר? אני אהיה לבד על השביל, מי ישמור עלי?'". מול חוסר האונים הזה של הילד, וגם של אם שמוכרחה לשמור על ילדיה ולא יכולה לנצח את המצב, החליטה אסתר שהיא חייבת לעשות משהו.

כעבר כמה ימים החל לקנן בראשה הסיפור ש'"איכשהו הגיע אליי". היא חשבה שייתכן והסיפור יכול לסייע לילדים, וכשסיפרה אותו לחברה קיבלה הד חיובי. "את חייבת להוציא את זה בכספר", אמרה לה. התהליך היה די ארוך. גם כי אסתר היא לא מאלה שרואים את עצמם כמוציאי ספרים, וגם משום שבאמצע היתה תקופת רגיעה. אסתר העדיפה להתמכר לשקט ולחשוב שאולי הוא מסמן עידן חדש.

אבל הרגיעה היתה זמנית ואסתר שבה למלאכה. הוצאתו של הספר בסופו של דבר, היא אומרת, היתה כמו ב'פייסבוק', שלטענתה הוא המצאה יהודית עתיקה. "היהודים תמיד אומרים אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אנחנו תמיד שואלים מי ההורים ומאיפה מכירים".

דרך חברת הקיבוץ היא הגיעה לחברה מסעד, ששלחה אותה לבית הדפוס אש-בינימוב, להם היא  מודה מאוד. בבית הדפוס חיברו אותה לנדיה-עדינה רוז, שאיוריה המופלאים מוסיפים מלבד פן אסתטי, גם עומק של ממש לסיפור. אחותה של נדיה-עדינה, אניה-חנה בונדר, נרצחה בדיוק לפני חמש שנים בפיגוע בקו 19 בירושלים. היא הותירה אחריה בן ובת, אותה מגדלת אחותה. "החיבור הזה היה כואב. מצאנו שפת נפש", אומרת אסתר. "דיברנו על זה שגם כשיש דברים קשים, אנחנו מגלים אלו כוחות יש לנו, איך אנחנו מצליחים לעשות".

בספר 'צבע אדום' מתכנסים כל צבעי הקשת כדי לבחור את הצבע המצטיין של השנה. הלילך קם ראשון ומסביר שהוא צבע את הפרחים ואת הפרפרים ועשייתו מבורכת. הוא מסיים לנאום וזוכה למחיאות כפיים. הכחול מספר שהוא צבע את השמים והים וגם הוא זוכה לתשואות. כך, לאט לאט מגיעים אל הצבע האדום, המכונס בתוך עצמו. הצבע האדום בוכה ואומר שהיתה לו שנה לא מוצלחת, שילדים שומעים את השם שלו, מפחדים ממנו וכועסים עליו, ואפילו חתולים וכלבים נרתעים ממנו. הצבעים מסבירים לו שלא הוא הגורם לפחד אלא הקסאמים, ושהוא בעצם בא לשמור על הילדים ולתת להם אפשרות לרוץ ולהגן על עצמם. נחשו במי בחרו הצבעים כמצטיין השנתי? ההרמוניה השוררת בסיום משרה על הכול רוח אופטימית.

"הספר מבקש להראות לילד שהוא יכול להיות פעיל. הוא נותן לילדים להביע את הכעס והפחד וכן, אפילו הזדמנות לעשיית 'שולם' עם הצבע האדום".

 לדברי אסתר יש ילדים שקשה להם לשמוע את המילה 'אדום' ויש גם מבוגרים שקשה להם עם הצבע הזה. הספר, בהוצאת קיבוץ עלומים, יוצא מהמאפייה ממש בימים אלה. הילדים, שראו מה אימם מוציאה תחת ידיה אמרו 'וואו'. ואחרי שאסתר היא עיבדה את הסיפור למחזה, הבת הגדולה ובני מחזורה הציגו אותו בפני ילדי הגיל הרך. תגובת הקהל? "המבוגרים בכו. זה מאוד ריגש אותם".

התחושה היא שרק מי שחווה את זה יכול להבין לגמרי עד כמה עמוק הסיפור הזה נוגע.

"נכון. הספר מיועד קודם כל לילדים שעברו את זה, לגננות שלהם ולכל מי שמטפל בהם. אבל אני חושבת שעוד אנשים יתעניינו. זו הזדמנות להסביר לילדים שגרים במקומות אחרים מה עובר על העם שלהם, ואני חושבת שילדים רבים ראו בטלוויזיה או אירחו משפחות בזמן המלחמה, והספר יכול לעזור להם להבין במה מדובר".

אסתר שמחה על הוצאת סיפרה. אבל נראה שיותר מכל היא מייחלת לימים שקטים, שבהם הספר יהיה בגדר נוסטלגיה עלומה לדורות הבאים.

 

להיזהר גם מהנסיך

בתום שנות עבודה ארוכות במועצה האזורית שער הנגב עברה אסתר מרכוס לעבוד במסל"ן, מרכז סיוע לנשים בנגב, והיא מרגישה סיפוק רב. אני מבקשת ממנה סימנים שיכולים להגיד להורים, גם ללא מילים, שילדיהם חוו פגיעה. אבל היא מעדיפה ללכת בעקבות הצבע האדום ולהסביר שהמודעות והערנות יכולים למלט את הילדים מאסון. "בסיפורי האגדה אנחנו צריכים להיזהר מהזאב, אבל האמת היא שאנחנו צריכים גם להיזהר מהנסיך. צריך שהילדים יידעו שיש מציאות כזאת בעולם ואסור בשום פנים ללכת עם אנשים זרים".

"חשוב שההורים יידעו שזה בסדר לא לסמוך בעיניים עצומות. בדרך כלל הפגיעה מגיעה מאנשים שמכירים: מישהו מהשכונה, מישהו מהמכולת או קרוב משפחה. יש המון עבודה לעשות עם הילדים שלנו שיידעו שזה אסור, גם נגיעה אבל גם דיבור כזה, ושהם יכולים וצריכים לומר למי שמנסה 'לא, אסור לך לעשות את הדבר הזה', כי כשזה מגיע לילדים זה בא עם מניפולציות והבטחה לפרסים, ובהמשך עם איומים. צריך להגיד לילדים שאם הם רואים שזה קרה למישהו, מהר לבוא ולספר". אסתר מספרת על סדנאות שבהם מלמדים את הילדים להבחין בין סוד בריא (מסיבת הפתעה) שעליו יש לשמור לבין סוד לא בריא (החבר חוטף מכות) שאותו קשה לספר, אבל זו חובה.

"חשוב גם למבוגרים לדעת שהדבר הזה הוא זוועה, וגם אם השכן לא ידבר איתנו חודשים, העזרה שלנו היא כן להוציא את זה וכן לספר".

ובכל זאת אסתר נותנת תמרורי אזהרה, שעלולים להעיד כי קרה דבר מה טראומתי לבן המשפחה: "שינויי התנהגות קיצוניים: הסתגרות, כעסים, חוסר תיאבון קיצוני, הרטבה, התעוררות רבה בלילה, בילוי זמן רב במקלחת וניסיון לפגיעה עצמית, בעיקר של בנות".