בשבע 328: מיקרוסקופ

ע. גרסיאל, ח. לוז, י. מידד , ד' בשבט תשס"ט

העובדות על העובדות/ עדי גרסיאל

עיתון איטלקי הביא מדבריו של רופא בבית החולים שיפא: "מספר ההרוגים עומד על לא יותר מ-500 או 600. רובם צעירים שגויסו לשורות החמאס". כך דיווח ווינט לפני שבוע. החמאס וצה"ל הכחישו את הדברים.

האם ייתכן שהאיטלקים צודקים? בהחלט כן, לשני הצדדים יש אינטרס להציג הרוגים רבים. לעזתים: כדי לעורר אהדה בינלאומית, ולצה"ל כדי להוכיח את עוצמת הפגיעה בחמאס. וכשהאינטרסים משתלבים, הנתונים העובדתיים נוטים להתגמש.

קחו למשל את טורו של יאיר לפיד במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות מלפני שבועיים. לפיד התפלמס עם הטענה ש"ההתנתקות אשמה בכל" והכריז ש"יש גבול כמה אפשר לבלבל את העובדות ולקוות שזיכרוננו קצר". מיד אחר כך הוא הביא נתונים משלו: בארבע השנים שקדמו להתנתקות נורו לכיוון ישראל למעלה מ-5000 פצמ"רים וקסאמים ונהרגו 149 בני אדם, מהם 91 חיילים. ואילו אחרי ההתנתקות המספרים ירדו פלאים: שישה נהרגו ב-2005, שישה ב-2006, חמישה ב-2007 ו-14 ב-2008. נשמע משכנע, לא?

אלא שכשבוחנים את הנתונים מתברר שלפיד שכח לציין כמה פצמ"רים וקאסמים נורו אחרי ההתנתקות (קרוב ל-7000, רובם בעלי מטעני נפץ וטווח גדול יותר. על פי נתוני מרכז המידע של שדרות). גם שיוכה של שנת 2005 ל"אחרי ההתנתקות" אינו נכון. החייל הישראלי האחרון עזב את רצועת עזה בספטמבר 2005, כך שמספר ההרוגים הנמוך צריך להיות כלול ברובו בתקופה שלפני ההתנתקות.

בנוסף, את ההרוגים שלפני ההתנתקות מנה לפיד כמקשה אחת, ואילו את אלה שלאחריה הוא ספר שנה אחרי שנה. כל זאת על מנת להעצים את הרושם שההתנתקות חסכה בחיי אדם.

אך מה שיותר מפתיע הוא שחלק מהמספרים עצמם אינם נכונים. על פי ניתוח רשימת הרוגי הטרור המתפרסמת באתר של משרד ראש הממשלה, נהרגו ב-2008 20 בני אדם מפיגועים שמקורם בעזה, ולא 14. ואילו בארבעת השנים שקדמו להתנתקות נהרגו פחות מ-110 איש, מתוכם 69 חיילים (כ-30 אחוז פחות מהמספרים של לפיד).

המסקנה: עיתונאים וקוראים כאחד - יש לבדוק ולחשוד בכל נתון 'עובדתי' שמספק גורם אינטרסנטי. ומכיוון שכמעט כולם - כולל מוסדות רשמיים - הם כאלה, אין ברירה אלא להצליב נתונים ולא להתבייש לדרוש תשובות לסתירות שעולות.

יאיר לפיד מסר בתגובה כי הנתונים שהביא על השנים שקדמו להתנתקות כללו את ההרוגים עד אפריל 2005, וכי הוא דבק בעמדה לפי תוצאותיו של מהלך ההתנתקות סבירות עד כה.

 

מסדרים ת'וועדה/ חני לוז

תוכנית הבוקר של רשת ב', "סדר יום", בהגשת קרן נויבך, חרתה על דגלה ליצור תוכנית בוקר בעלת סדר יום אחר בה מדברים על נושאים שאינם דווקא מהגרעין הקשה של החדשות. במסגרת התוכנית יזמו נויבך והמערכת פינת הגשה אישית של אנשי הברנז'ה, שבה שוטח כל אחד את פרשנותו ודעתו היומית בעניין העומד בראש סדר היום שלו. כשהתוכנית עלתה לאוויר, הזמינה נויבך את אמילי עמרוסי להשתתף באותה 'ועדה מסדרת'. עמרוסי, כתבת ערוץ 10 ודוברת יש"ע לשעבר, ניחנה בלשון מהירה ושנונה. היא מילאה את המשבצת כאשה דעתנית ו'מתנחלת' על כל המשתמע מכך: גידול ילדים, ענייני חברה, חיי משפחה וסוגיות העולות מעצם החיים ביישוב ביו"ש. כך, למשל, בתחילת המלחמה בעזה, הקדישה עמרוסי את הפינה לנרטיב הימני שזעק 'לא' להתנתקות וצפה את הנולד, וקראה שלא להמשיך בדרך שהובילה לטילים על אשדוד.

למותר לציין שבין כל מגישי הפינה, עמרוסי היא היחידה המזוהה עם הימין. בשבוע שעבר, באופן מפתיע, נאמר לה שפינתה תצומצם למחצית: פעם בשבוע במקום פעמיים. בנוסף, כדי לרענן את השורות, יובאו ברנז'אים נוספים: אורלי וילנאי, גדי סוקניק וצביקה יחזקאלי. כיום משתתפים ב'ועדה המסדרת' גם ענת סרגוסטי, מנכ"ל ארגון השמאל הקיצוני 'אג'נדה', חברת הנהלה ב'אגודה לזכויות האזרח' וכתבת ערוץ 2 לשעבר, עודד שחר מערוץ 1 ומזל מועלם מ'הארץ'.

ביקשתי מרשות השידור להשיב כיצד הקיצוץ בפינתה של עמרוסי ואי הבאתם של מביעי דעה בעלי אג'נדה ימנית מסתדרים עם חוק רשות השידור הקובע ש"הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה".

תשובת דוברת הרשות, לינדה בר:

"הועדה המסדרת" היא פינה יומית קבועה שבה עיתונאים  מעלים נושאים לסדר היום. לאחר חמישה חודשים שבהם התוכנית באוויר, הוחלט "לרענן" את הפינה.  נפרדנו מרונן ברגמן, אמילי עמרוסי תגיש את הפינה, פעם בשבוע וצבי יחזקאלי, גדי סוקניק ואורלי וילנאי צורפו לוועדה המסדרת.  ההחלטה שהתקבלה נובעת מהרצון להרחיב את צוות הוועדה ואין לכך דבר וחצי דבר הקשור עם עמדותיה הימניות או עמדות אחרות של עמרוסי.

 

עניין של אמונה/ ישראל מידד

ביום ראשון השבוע, בתוכנית החדשה של הערוץ הראשון 'ישראל בוחרת', ישב באולפן כתב המשטרה אורי כהן-אהרונוב ומסר דיווח על פרשת החקירות החדשות בענייניו של ח"כ אביגדור ליברמן. מי שעוקב אחרי כהן-אהרונוב יודע שני דברים: הוא מכביר במלים וקשה לעצור את שטף דיבורו; קשה לפעמים לדעת האם הוא מדווח על המשטרה או מקדם אותה ואת קציניה. לא פלא היה שבאמצע הדיווח הוא נשאל ע"י גאולה אבן על ההסברים של המשטרה על פתיחת החקירה והשיב: "אני מאמין למשטרה".  הוא אף הוסיף שאם לא נוכל להאמין למשטרה, אנה אנו באים.

עם כל הכבוד לכהן-אהרונוב ולדעתו האישית, יסוד העבודה העיתונאית הוא הספק והרצון שלא לקבל כנתון מובן מאליו כל דבר שנאמר מגורם רשמי, ובמיוחד מגורם שלטוני.  על כתב מקצועי להמשיך ולבצע עבודה עיתונאית מקצועית של תחקיר מתוך גישה של חוסר-אמון דווקא.

גילוי הלב של כהן-אהרונוב במקרה זה אינו סימן מעודד לעצמאות התקשורת, בלשון המעטה.  האם עלינו, צרכני תקשורת, להסתמך על הבנה לקויה כזו של עבודה עיתונאית או שמישהו ברשות השידור, נגיד, המנכ"ל או ראש מערכת החדשות, צריך להתערב כדי שלכל הפחות יקוים דיון על טיב ואופי דיווחיו של כהן-אהרנוב?  כי אחרת, יהיה מי שיאבד את האמון בדיווחיו.

 

חדשות בחדשות/  עדי גרסיאל

דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית אמר בראיון לג'רוזלם פוסט כי סיקור המתרחש בעזה בידי הכתבים הזרים הוא בושה למקצוע. סימן כינה את הכתבים הזרים "תינוקות מפונקים".

ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה השבוע שבשנה האזרחית הבאה יפורסם מכרז חדש להפעלת ערוץ 10. כך דיווח אתר נרג'י.

תשדיר פרסומת הקורא לתרום לתושבי עזה מעורר סערה בבריטניה. רשתות סקיי ובי.בי.סי סירבו לשדר אותו כדי לשמור על הנייטרליות שלהם.