בשבע 328: ירושלים של מטה

דן-בניה סרי סוגר מעגל וחוזר אל ילדותו בירושלים בראשית ימי המדינה. למרות האווירה הקודרת משהו, הכתיבה עשירה, מצחיקה ומעוררת מחשבה

עפרה לקס , ד' בשבט תשס"ט

אינפ': 'אדם שב אל ביתו' דן-בניה סרי, הוצאת 'כתר' כריכה רכה, 233 עמודים.

 'אדם שב אל ביתו' הוא ספרו השישי של דן- בניה סרי, יליד ירושלים של שנת תרצ"ה. בספרו זה הוא שב אל ביתו, אל השכונה בה גדל, אל בית הוריו ואל כאבי הילדות והיתמות.

בכל חמשת ספריו הקודמים כתב סרי על השכונות הירושלמיות של טרום ותחילת מדינת ישראל, אבל בספרו זה, הוא מתקרב עד לרמת האוטוביוגרפיה. סרי כותב על סבו וסבתו, על אביו שנורה מכדור של צלף ירדני בערב פסח תש"ח ועל אימו שנאלצה להיאבק על פרנסת שבעת ילדיה, על אהבה ראשונה ועל הדמויות שאפפו אותו ומאכלסות את דמיונו עד היום.

סיפוריו של סרי, חלקם אמיתיים, חלקם פחות, אבל רובם המכריע נושאים טעם מריר. אמנם כן, יש בסיפורים יותר מקורטוב של הומור, לפעמים מתחכם, לעיתים נובע מהגזמה פרועה של העט שכאילו יצא משליטתו של הכותב. אבל כל הסיפורים נוגעים בכאב, בחולי בעוני ובמוות, ויש בהם הרבה שתיקה. שתיקה של פעם, שהותירה את השותקים כואבים ושואלים.

סרי חוזר אל ילדותו כדי לחוש שוב את אביו ואת אימו ולהרגיש את חמימותם, אהבתם וסליחתם. שלא כמו רעיו הסופרים הוא לא דן את הוריו ברותחין, אבל שלא כמו הרב סבתו, אין בסיפוריו כמעט תקווה ובוודאי שאין השלמה. החשבונאות שהוא מנהל היא בעיקר מול אלוקים, אותו הוא מאניש בכל הזדמנות, גם כדי לחדד את הלשון, אבל גם ובעיקר מפני שזהו סוג של השקפה. סרי בא חשבון עם בוראו על הכול: על מותו של אביו האהוב בטרם עת, על מסיבת בר המצווה שלו שדמתה לעצרת זיכרון יותר מאשר להמלכתו ליום אחד, על חרפתה של אימו בימי אלמנותה ובעצם, על כל דבר שלא הסתדר כפי שחשב שצריך להיות. עם כל הכאב, נדמה שסרי לא הצליח לעבור את משוכת התפישה הילדותית לפיה האלוקים הוא סבא טוב וצייתן. העובדה הזאת, המציצה מכל מילה בספר, מפתיעה מעט, בהתחשב בכך שסרי נאלץ להתבגר בטרם עת. נדמה כי האלוקים של סרי הוא תירוץ לכל פגעי השמים והאדם גם יחד. הוא לא שאל את עצמו האם יכלו האנשים לשנות את גורלם המר אבל בחרו שלא לעשות כן. האם בביקור מחודש בביתו מוכן סרי לחשוב גם על תפישות היסוד שלו מגיל 12?

תיאוריו של סרי יפים ואפילו סוחפים. כמה סיפורים מתוך הקובץ מצחיקים ונעימים למקרא, וכמעט כולם משאירים את הקורא לחשוב על טבעם של בני האדם. יש בלשונו הירושלמית של סרי מן המסורת היהודית: תפילות ומדרשים, תנ"ך ואגדות חז"ל. ניחוחות הסירים עולים באפו של הקורא, כמו גם צחנת החולים הנוטים למות. סרי גם כותב בהומור על עדות ישראל ובעיקר על האשכנזים הגרועים מן הערלים, על הבוכרים העשירים וכמובן על בני עדתו של סרי עצמו, התימנים.

לקרוא בקורטוב של ביקורת, ליהנות מן הלשון העשירה, וממוסרי ההשכל, לחשוב קצת אחרי אבל לא לקחת לריאות.

 

ofralax@gmail.com