בשבע 328: המחמיצה

אסתי רמתי , ד' בשבט תשס"ט

תמיד אני אומרת לעצמי שזאת הפעם האחרונה, שבפעם הבאה אני אלמד... אבל אז מגיעה הפעם הבאה – ושוב אני מפספסת.

אתם לא מבינים על מה אני מדברת, נכון? טוב, אז נתחיל מההתחלה. קוראים לי צביה, נעים מאוד. ידוע שצביה זו חיה זריזה, אבל לדעתי ההורים שלי קצת פספסו עם השם הזה. אני כל-כך איטית שהם היו צריכים לי לקרוא לי 'צב'.

רוצים דוגמה? הנה, רק לפני חודשיים היה את המבצע של המעדנים. מי שאסף שלושים מכסים זכה בלי הגרלה בקופסת צבעים ענקית, בדיוק מה שרציתי. משך שבועות, שיגעתי את אמא שלי שתקנה את המעדנים האלה, למרות שאני לא במיוחד אוהבת אותם. את המכסים אגרתי במגירה במטבח, עד שלשמחתי גיליתי שכבר יש לי מספיק. "עכשיו אני רק צריכה לבקש מאמא מעטפה ובול, ולשלוח אותם !" חשבתי בסיפוק.

באותו יום אמא היתה עסוקה, ולא הספקתי לדבר איתה. למחרת היה לי חוג ופעולה בסניף, ובערב שכחתי מהמכסים לגמרי. כך הם שכבו במגירה, ורק כשאמא גילתה אותם שם ושאלה אותי מה קורה, נזכרתי. "אוי, אמא, אני צריכה מעטפה ובולים כדי לשלוח אותם!" ביקשתי, "איפה יש?"

"אין", השיבה אמא. "נגמרו בשבוע שעבר. את יכולה ללכת לקנות, אם זה דחוף ".

דחוף? לא הייתי בטוחה שזה דחוף, בכל אופן, לא כשהייתי באמצע המתח מהספר  שלקחתי מהספרייה... לקח לי שלושה ימים לגמור אותו, ובאותו הזמן לא עניין אותי שום דבר אחר.

בסוף אמא התעצבנה כי המכסים בלגנו לה את המגירה, אז העברתי אותם לשולחן הכתיבה שלי. חשבתי לקנות מעטפות באותו יום, אבל ירד גשם ולא התחשק לי לצאת. ולמחרת שוב שכחתי... בכל אופן, עד שהזזתי את עצמי וקניתי מעטפות, גיליתי שהמבצע נגמר יומיים לפני כן... אוף! למה לא הזדרזתי קצת יותר?

זה תמיד ככה. אני מפספסת מבצעים שווים בבית הספר, תחרויות שרציתי להשתתף בהם, ואפילו את חוג הצילום שנורא רציתי להירשם אליו החמצתי, כי עד שצלצלתי למתנ"ס, החוג כבר היה מלא.

אבל אלה דברים פחות חשובים, אפילו שהם מעצבנים. מה שהכי מצער אותי, אלה המעשים הטובים שחומקים לי מהידיים. אני עוד זוכרת את המלחמה הקודמת, כשהפגיזו את תושבי הצפון. המורה הציעה לנו לכתוב לחיילים ולילדי הצפון שיושבים במקלטים ולצרף ממתק. בעוד יומיים, היא אמרה, תצא משלחת מטעם בית הספר לחלק את המכתבים. התרגשתי מאוד, והחלטתי שעוד באותו היום אני אכתוב מכתב מושקע בחרוזים. אתם בטח מנחשים מה קרה. בערב נזכרתי, ובאמת התחלתי לכתוב, אבל רציתי ממתק מיוחד, אז החלטתי לקנות אותו למחרת. ואז שוב התעכבתי ושכחתי... וכשהמורה אספה את המכתבים שכתבו חברותיי, כל-כך הצטערתי שלא היה שם גם מכתב ממני.

עבר הרבה זמן מאז, אבל אני לא השתניתי. וכשהמורה אמרה שבשבוע הבא בית הספר יעביר חבילות שי לחיילים בדרום, ידעתי שלמרות שאני רוצה, אין שום סיכוי שחבילה ממני תגיע בזמן.

אחרי הלימודים, הלכתי לאכול אצל דודה שלי, כמו בכל יום רביעי. היא ראתה שאני מצוברחת, אז סיפרתי לה על הבעיה שלי. "יש רק פתרון אחד", היא אמרה. "קוראים לו  'עכשיו'".

"לא הבנתי", אמרתי.

"תראי, את מכירה את עצמך. את צריכה לדעת שמה שאת לא עושה מיד, את לא עושה בכלל. אז אל תדחי! אל תתעכבי! החמצה זה כמו המילה 'חמץ' – מחכים רק רגע – והמצה  הופכת לחמץ. אז הנה, קחי קופסה, ואני מרשה לך לבחור ממתקים מהארון הימני. תכיני חבילה, ושימי מיד בתיק".

"עכשיו? אבל עוד לא אכלתי!" מחיתי.

"עכשיו, מיד וברגע זה!" היא חייכה "עזבי הכל, ותראי שהפעם גם את תזכי במצווה".

והיא צדקה, כמובן.