בשבע 328: על דעת עצמי

אבי סגל , ד' בשבט תשס"ט

בשבע אחרי המלחמה

חלק ראשון של סיכומי 'עופרת יצוקה', שחופשתי קוצרה כדי לפרסמם לפני שהקוראים ישכחו באיזה אירוע מדובר. המשך יבוא:

1. מבלי לזלזל חלילה במקצועיות של צה"ל במלחמה, או בחיילים שאיבדנו, קשה להשתחרר מהתחושה שנאבקנו בעיקר בעצמנו. לעומת הימין הישראלי שהפחיד את העם מטילים וצדק, השמאל הפחיד אותו מחוזקו של החמאס העזתי וטעה. כבר ביום הראשון למבצע התברר כי האויב הוא מעין יתוש - אמנם עוקצני וקטלני, ומבלה רוב שעות היום על לחייהם של ילדים עזתיים אומללים, אבל עדיין יתוש בהשוואה ליכולותיו של צה"ל. האם עם הדבר הזה חששנו להילחם במשך שמונה שנים? כיצד יכולנו לתת ליתושים לעקוץ את יישובי הדרום במשך שמונה שנים, מבלי למחוץ אותם במחיאת כף רצינית אחת? וכיצד החמצנו את ההזדמנות הנדירה לטהר את האוויר כמעט מכל היתושים, במחיר שנמוך ממנו כבר לא יהיה? לשרי הביטחון מופז, פרץ וברק הפתרונים.

2. זה לא אומר בהכרח שהפסקת האש החד-צדדית רעה לישראל. בעולם השכל הישר, נאבקים באויב עד הכרעתו המוחלטת, ואז מתפנים לבנייה, לצמיחה ולתיקון העוולות. בעולם של אולמרט, לבני וברק, הכרעה מוחלטת של האויב היא שלב הכרחי בחימושו של אויב אחר, ביצירת עוולות חדשים ובהחרבת העולם. תחת שלטונם של אלה, חוסר היכולת להכריע את המלחמה עשוי להיות טוב לישראל.

3. ועם זאת, לא היה מקום להכריז על הפסקת אש שגלעד שליט לא כלול בה. לא משום שהוא חייל שבוי, אפילו לא משום שהוא סמל. שליט היה חייב להיות חלק מסיום המלחמה, כי שביו משפיע קשות על חיי המדינה ואזרחיה: בשיח הציבורי, בתחושתנו האישית, במחלוקות על שחרורי מחבלים, וביכולת הבלתי מוגבלת של האויב לשלוט ברגשותינו באמצעות כותרות עיתונינו. שחרורו של שליט הוא יעד שבשבילו ראוי להמשיך להילחם.

ההסבר כאילו זאת לא היתה אחת ממטרות המלחמה הוא קשקוש מוחלט. אפשר לשנות יעדים במהלך המלחמה בהתאם להתפתחותה, כפי שעשתה ממשלת ישראל כמה וכמה פעמים במהלך מלחמת לבנון השנייה. רק שאז מטרות המלחמה הופחתו מיום ליום עד סיומה המאכזב. הפעם היתה לנו הזדמנות להוסיף לפחות מטרה אחת, מטרה שיכולה היתה לסיים את המלחמה בניצחון אמיתי.

4. הפקרתו של שליט עד היום, כמו גם הרגיעה החדשה וזאת שקדמה לה, מבטאות את מדיניותו המוצהרת של שר הביטחון "לפעול מהשכל ולא מהבטן". אבל עם כל הכבוד לשכל, נדמה לי כי הגיע הזמן להחזיר את כבודו האבוד של הרגש. בסכסוך המזרח-תיכוני, שבו יש משמעות גדולה למורל, לחוסן המנטלי ולכבוד הלאומי, יש מקום לפעול פה ושם גם מהבטן. במילים אחרות: מי שלא משלב את הרגש במדיניותו, גם שכל אין לו.

5. בשבוע הראשון למלחמה קראתי בעיתון על חיסולו של מספר 3 בחמאס, ניזאר ריאן. שבועיים מאוחר יותר קראתי באותו עיתון על חיסולו של מספר 3 בחמאס, סעיד סיאם. אין לי מושג מהו באמת שמו של מספר 3 בחמאס, אבל אפשר לומר בביטחון כי מדובר בחתול.

6. סיום המלחמה הותיר אותי מבולבל מדיווחי התקשורת הישראלית. שמישהו יסביר לי: כיצד החמאס יכול להפר הפסקת אש חד-צדדית של ישראל?

7. הגענו לפינת ההשתלחות המוצדקת בשמאל הישראלי. אבל אפתח דווקא במילה טובה לאיש שמאל מוצהר, איש טוב שהופיע בזמן המלחמה כמו רקפת בין הסלעים: המוזיקאי אריאל הורביץ, שכתב את אחד משירי המלחמה היפים בתולדות המדינה. אין זה מקרה שהשיר הפך לקונצנזוס. אין זה מקרה שמעולם לא שמעתי אותו ברדיו מבלי שהמגיש ישתפך ויגמור עליו את ההלל. זהו שיר מושלם מכל בחינה שהיא, מהטקסט המרגש והמדויק ועד הלחן היפהפה והעיבוד המינימליסטי החף מפוזות. סליחה אם אני קצת יוצא מגדרי, אבל אם 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר הוצע בעבר כהמנון המדינה האלטרנטיבי, גם 'רקפות בין הסלעים' של בנה המוכשר ראוי למעמד דומה.

8. ומצד שני, יהונתן גפן. יש לי תהייה קטנה באשר לאותו כותב אנין נפש, שהעביר את השבועות האחרונים בקינה מתמשכת על ילדי החמאסניקים בעזה. נכון שילדים הם תמיד חפים מפשע. אבל האם זהו לא אותו גפן שבעבר איחל לילדיו של יגאל עמיר, בטרם נולדו, "שהילד הרע של הכיתה ידפוק להם את הראש על האבנים באנדרטה שמתחת לעירייה"?

9. נשאלתי לאחרונה על ידי מצביעת שמאל מדוע כל הטוקבקיסטים המתלהמים באים מהימין. עניתי לה כי הדבר פשוט לא נכון – במלחמה האחרונה קראתי לא מעט טוקבקים מתלהמים, גסים ובהמיים גם מצד שמאל. רק שבטעות קראו להם מאמרים.

10. בפרודיה מ-1984, שלא אזכיר את שמה בגלל חוק אזכור היתר של שמות סרטים בעיתונים דתיים, נאבקים אנשי מחתרת צרפתיים בידיים חשופות מול קבוצת חיילים גרמניים. ברגע מסוים, תופס הבריון השחור מהמחתרת תת-מקלע ומרסס את כל האזור ללא אבחנה. התוצאה היא, שכל החיילים הגרמניים נופלים ארצה כמו זבובים בעוד אנשי ה'רזיסטאנס' נותרים על מקומם בריאים ושלמים. חצי יובל אחרי, הופכת הפרודיה לדרישת הבסיס של הזרם השמאלי המרכזי: מלחמה כן, אבל להרוג רק את הרעים בלי לפגוע בילדים ובאזרחים המסוככים עליהם. קרוע בנפשו בין יצר הישרדות יהודי ומוסר נוצרי, דורש השמאל הלא-קיצוני ממדינתו לנהל את מלחמותיה כמו בדיחה.

 

הערה קטנה לסיום

הבחירות בפתח, ובנימין נתניהו מבטיח להוריד מסים. מישהו צריך לספר לו שהתבגרנו. אמנם פול יאנג מגיע להופעות לארץ, אבל זה עדיין לא מצדיק תעמולת בחירות מהאייטיז.

 

יודע את מקומי

תיאור המפגש בין חיילי צה"ל ל"רחל אמנו" בעזה הוא מסוג הסיפורים המספקים לבדרנים וסטיריקנים פרנסה לכל ימי חייהם. למי שעדיין לא שמע, הנה התקציר: חיילי צה"ל מבקשים להיכנס לאחד הבתים. הם דופקים בדלת, ואשה זקנה מופיעה ומזהירה אותם בעברית שלא ייכנסו, כי הבית ממולכד ויש מתחתיו מנהרות לחטיפת חיילים. אותה אשה מופיעה גם בבית אחר עם אותה אזהרה, וכששואלים לזהותה, היא עונה: "אמא רחל". המסקנה המתבקשת: רחל אמנו עזרה לחיילי צה"ל בעזה.

האמת היא, שהייתי שמח להאמין לסיפור כזה, כשם שאנשים חשובים ממני בחרו להאמין לו ולהפיצו ברבים. אלא שמאותו היום שבו שמעתי "ממקור מהימן ביותר" על פטירתו בטרם עת של אריאל שרון, אני נוטה להיות מעט ספקן. זה לא אומר שאי אפשר לשכנע אותי. אם שניים-שלושה מהחיילים היו מופיעים בציבור ומספרים את הדבר תוך חשיפת זהותם לעיני כל, זאת יכולה להיות התחלה לא רעה. מה אכפת להם? ממה הם מפחדים? רחל אמנו בכבודה ובעצמה שומרת עליהם.

אבל נניח שחיילים אכן חוו את האירוע. האם הם משוכנעים כי האשה הציגה עצמה כרחל אמנו? ואולי היא אמרה "רוחו מן הון", שפירושו בעברית צחה "ת'חפפו"? ואולי היא הציגה עצמה כרחב, ולא כרחל? לטעמי זה אפילו סיפור מעניין יותר: רחב שוב מצילה את חיילי ישראל מאנשי העיר – "יריחו ועזה תחילה" בגרסה פרו-יהודית. ואולי בכלל היתה זאת לאה אמנו, שרק התחזתה לרחל? שלושה מילניומים וחצי חלפו מאז ההתחזות הראשונה של לאה, ועם ישראל לא למד שום דבר?

לא, אני שוב מידרדר לציניות, וזה פשוט קל מדי. הייתי יכול להאמין לסיפור, אלא שחסרים לי יותר מדי נתונים. למשל, מה קרה לאחר שהאשה הזדהתה כרחל אמנו? האם החיילים ניסו לבדוק את המידע? האם שאלו אותה שאלות מבלבלות בנוסח "איפה היית כשיוסף נזרק לבור" או "מהו שמו הנוסף של בן אוני"? ומדוע בחרו להאמין לה, במקום לחשוב, למשל, שהיא מחביאה בבית את גלעד שליט? תבינו, גם אגדות אורבניות חייבות להיות מהודקות מכל הכיוונים, קל וחומר סיפור ריאליסטי ומתקבל על הדעת כמו הופעת האורח של רחל אמנו.

והצעה אחת אחרונה לחיילינו היקרים: בפעם הבאה שבה אשה מופיעה לעיניכם ביותר מבית אחד, אנא תסובבו את המפה.