בשבע 329: שאלת השבוע

הניסיון לדחוק את הפרקליטה הצבאית מאוניברסיטת ת"א - תקרית מקומית או תופעה רווחת באקדמיה הישראלית? שאלת השבוע לאורך הגיליון.
ערך והפיק: ירעם נתניהו

אנשים שהמערכת בחרה , י"א בשבט תשס"ט

 

דיכוי מחשבות אקדמי/ ד"ר רון בריימן -לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, מועמד ברשימת האיחוד הלאומי לכנסת

הפרשה התורנית בעניין החופש האקדמי קשורה בניסיון שנעשה באוניברסיטת ת"א לפסול את מינויה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בין לאומי בפרקליטות הצבאית, כמרצה בפקולטה למשפטים. לא מדובר בכישורי המשפטנית, אלא בדעות המיוחסות לה עקב תפקידה הצבאי בימי 'עופרת יצוקה'. מכאן שלא מדובר בחופש אקדמי, אלא ברצון לאחידות החשיבה ולדיכוי דעות ואנשים, שלמישהו נדמה שאינם הולכים בתלם של הנאורים בעיני עצמם.

ההתייחסות המתנשאת של ה"נאורים" וחלוקת הציבור הישראלי ל"נאורים" ולמי שאינם כאלה היא תוצאה של שטיפת מוח ממושכת שנעשית לציבור הישראלי בעזרת תקשורת חד צדדית, מתקרנפת ומתגייסת, ללא דיון אמיתי, למען אוסלו, למען ז'נבה, למען גדר "הביטחון", למען גירוש יהודים מבתיהם, למען האתרוג הקודם (שרון) והאתרוג הנוכחי (אולמרט) והאתרוג הבא (ליברמן?), ולמען התעלמות מפרשיות השחיתות שלהם, ובלבד שיילכו בתלם שחרשו ה"נאורים".

ל"נאורים" יש להזכיר את משטרת המחשבות האורווליאנית ואת ציד המכשפות במסגרת המקארתיזם בארה"ב. פסילת אנשים בכלל ובאקדמיה בפרט עקב דעותיהם אינה מתאימה למי שהחופש האקדמי יקר לו באמת. למרבה הצער, תופעות כאלה נעשות בישראל בעיקר כלפי אנשי ימין, עד כדי הצרת קידומם של מי שדעותיהם אינן תואמות את אלה של הנושאים לשווא את דגל החופש האקדמי. על רקע זה קם ופועל חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי מזה כעשרים שנה.

למרבה הצער, סכנת המקארתיזם מעיבה על האקדמיה הישראלית וגם על התקשורת הישראלית, המתיימרת להיות חוקרת, אבל מתוך שטחיות והליכה בתלם הנ"ל מאפשרת ביצועם של תהליכים הרפתקניים ושגויים (אוסלו, הגדר) ואף לא יהודיים, לא דמוקרטיים ולא מוסריים: גירוש יהודים מבתיהם בארצם.

הציבור הישראלי אינו זקוק למשטרת המחשבות של ה"שלום", אלא לאמת ולתקווה.

מי שהדמוקרטיה וחופש הדיבור והמחשבה יקרים לו באמת, חייב להתקומם נגד תופעות מקארתיסטיות באקדמיה ובחברה בישראל.

 

מיישרים קו לשמאל/ ד"ר יאיר וייסמן- מרצה למדעי המחשב

 באוניברסיטת תל אביב מלמדים גם פרופ' ענת בילצקי וגם פרופ' צבי מזא"ה, שעתרו נגד מינויו של דן חלוץ לסגן הרמטכ"ל בגלל מעורבותו כמפקד חיל האוויר בחיסולו של סלאח שחאדה. בעתירה זו השתתפו גם ארבעה פרופסורים מהאוניברסיטה העברית.

כאשר הוחלט על ידי ממשלת ישראל להפוך את המוסד האקדמי באריאל לאוניברסיטה, הגישו התנגדות עם איומים לפנות לבג"ץ חברי סגל בכיר מהאוניברסיטאות תל אביב, העברית, בן גוריון, חיפה ומכון ויצמן. לא הועלתה שום טענה נגד הרמה האקדמית באריאל אלא רק נגד המיקום מעבר לקו הירוק.

תת אלוף אביב כוכבי נאלץ לבטל את לימודיו המתוכננים בבריטניה בגלל תלונה של ד"ר ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון, על כך שכוכבי כמפקד חטיבת הצנחנים לא הקפיד במחנה הפליטים בלטה שליד שכם להרוג רק אנשים שבטוח שהם מעורבים בטרור.

אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות איך יירדף כל מי שלא מיישר קו עם השמאל הקיצוני, אבל התבקשתי לא להאריך יותר מדי. לכן אתן דוגמאות מה קורה למי שכן מיישר קו עם השמאל הקיצוני:

בינואר 2008 ביקשה קבוצת פרופסורים באוניברסיטת בר אילן לערוך כינוס תחת הכותרת "מחקר חדש קובע: גם מנהיגים חלשים יכולים לעשות שלום". הכנס שווק, דוברר ומומן ברצון על ידי בר אילן.

ב-2007 כתבה ד"ר הנרייט דהאן-כלב, ראש החטיבה ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון, מאמר ובו היא טוענת כי כל היהודים בני עדות המזרח הם "ערבים-יהודים" שהאשכנזים מחקו להם בכוח את הערביות שלהם, והיום כדאי להתחיל להתפכח ו"להחזיר" לעדות המזרח את הערביות שלהם. נשמע הזוי? אוניברסיטת בן גוריון קנתה כרטיס טיסה ושילמה הוצאות אש"ל ולינה בבריטניה לד"ר דהאן-כלב כדי שתרצה שם בכנס על הגיגיה האבסורדיים.

מי שלא מיישר קו עם החשיבה הנכונה קידומו נעצר ובמקרים רבים הוא נדחק החוצה מן המערכת, ולכן כל מרצה פטריוט צריך לחשוב האם הוא נאמן לאמת או למערכת.

 

פגיעה קשה בחופש האקדמי/ פרופ' אריאל בנדור- הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן

מבישה היא הקריאה של שני מרצים באוניברסיטת תל אביב, ובעקבותיהם של מערכת 'הארץ', כנגד מינויה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך כמרצה במשפט בין לאומי, בשל הייעוץ שנתנה למפקדי צה"ל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' במסגרת תפקידה כראש המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית. ביטול מינויו של מרצה באוניברסיטה מטעמים פוליטיים, או אפילו תמיכה בצעד כזה, פוגעים קשות בחופש האקדמי ובחופש הביטוי, וסותרים את ערכי היסוד המכוננים של ההשכלה הגבוהה.

לכן יש לברך את דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ואת נשיא האוניברסיטה על שדחו על הסף קריאה חמורה זו, ולקוות כי אין מדובר אלא בדעה של מיעוט מבוטל.

האיסור על התחשבות בשיקולים פוליטיים לצורך מינוי של מרצים בוודאי חל כשמדובר בתחומי דעת, כגון מדעי הטבע, שבהם בדרך כלל אין זיקה בין הדעות הפוליטיות של המרצים לבין תכני ההוראה והמחקר שלהם. איסור זה חל במידה שווה גם באותם תחומים שבהם קשה לעתים להבחין בחדות בין היבטים פוליטיים לבין התחום האקדמי. כאלה הם, למשל, תחום המשפט הבין לאומי שאותו שרביט-ברוך מונתה ללמד, או חקר ההיסטוריה המודרנית (בהקשר זה ידועות המחלוקות בין היסטוריונים "ישנים" ל"חדשים"). עם זאת, מן הראוי כי כל המרצים ישתדלו להציג בפני הסטודנטים באופן הוגן גם דעות השונות מאלה שלהם, וכי הפקולטות והחוגים יעשו כל שביכולתם לשילובם של מרצים מאסכולות שונות, תוך הימנעות מוחלטת מכל פסילה פוליטית.