חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גוש אמונים טורס - בגליון השבוע

שערי ברית המועצות כבר נפתחו רשמית, אבל מכשולים ביורוקרטיים ואחרים גרמו לעולים להגיע בזרם איטי. חשש מפני סגירת חלון ההזדמנויות הניע כמה מפעילי יש"ע וגוש אמונים להקים רשת שעקפה את שדה התעופה במוסקבה
05/02/09, 10:06
עפרה לקס

 כשאומרים לכם 'מסך הברזל', האם אתם חושבים על כניסה לחנייה פרטית או על ברית המועצות? התשובה תלויה מן הסתם בגילכם, ואולי גם במוצא. בימים שבהם חנויות עם שלטים ברוסית, עיתונים ברוסית וערוצי טלוויזיה רוסיים הם עניין מובן מאליו בישראל, קשה לדמיין שעד לפני שני עשורים היה כל זה בגדר דמיון, מציאות מופרכת שמנהיגי המדינה אפילו לא העזו לחלום עליה.

בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, אחרי עשרות שנים של כליאה, החלו להיפתח שעריה של ברית המועצות בפני יהודים שביקשו לעלות לישראל. הסוכנות היהודית החלה להעלות ארצה יהודים ובני משפחותיהם, שביקשו לצאת בדחיפות מן המדינה שמצבה הכלכלי והמדיני התערער והאנטישמיות החלה לגאות בה. תוך 10 שנים הצביע מונה העולים על המספר הפנטסטי של 830 אלף עולים.

ואולם קצב העלייה לא עמד לאורך כל התקופה על כ-83 אלף נפש בשנה. בתחילת הדרך התדפקו הרבה יהודים וקרוביהם על שערי המדינה, והשלטונות הרוסיים הערימו קשיים. כדי לשחרר את הפקק שנוצר, החליטה חבורה של צעירים שהיא מתגייסת לעזרה, רתמה עשירי ארץ ועולם, ובהרבה עבודה, התמדה ויזע, הקימה תנועה חשאית עם למעלה מ-20 סניפים בכל רחבי ברית המועצות, והביאה לישראל 70 אלף עולים.

הם מעולם לא חשבו שצריך לפרסם את זה, וגם היום הם עושים זאת בגמגום. אחד מהם הסכים לספר את הסיפור כדי ש"אנשים יידעו לאן אנשים פשוטים יכולים להגיע עם איכפתיות ורצון טוב". חסמב"ה למבוגרים.    

 

להביא מיליון עולים

הימים ימי ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. באחת הפגישות הנדירות שהתקיימו בין שמעון פרס, שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, לראשי המתיישבים ביש"ע, אמר אורי אליצור: "צריך להביא מיליון עולים מברית המועצות". משה יוגב מ'אמנה' מספר כי פרס השיב: "אם באים מיליון יהודים, אני מספח את כל יהודה ושומרון. בעצם לא מיליון, אפילו 100 אלף".

אורי אריאל משחזר: "דיברו אז על השד הדמוגרפי. אמרו שתוך זמן קצר תהיה בעיה עם האיזון בין היהודים והערבים בישראל. כשאמרנו לפרס שעוד מעט יעלו לישראל עולים מברית המועצות, הוא אמר שקודם יצמחו שערות על כף ידו". לדברי אריאל, יצחק רבין אפילו עלה על הדימויים של חברו-יריבו ואמר: "אם תהיה משם עלייה, אבקש להיות מספר אחד בגוש אמונים".

העולים באו, אך האישים הנכבדים לא הצמיחו שערות במקומות לא שגרתיים, וגם המשיכו לגור בתל אביב. "כמו תמיד, אנחנו מפנטזים והם הריאליים", מעיר אורי אריאל.   

עוד לפני שהסתיימו שנות ה-80 קרסה ברית המועצות, והשתנתה מדיניות ההגירה שהיתה נהוגה בה עד אז. לא עוד סגירת שערים בפני היהודים. ואולם, למרות שהבנים רצו לשוב למולדתם ולכאורה לא היתה מניעה לכך, העולים הגיעו ארצה בטפטוף, מה שלגמרי לא תאם את מספר המבקשים לצאת משם.

חבורה של אנשים מיש"ע שמנתה בעיקר את יהודה עציון, אינה ויניארסקי, משה יוגב ואורי אריאל, החליטה להעמיק חקר. "רצינו לסייע ליהודי ברית המועצות ולהוציא אותם משם", אומר היום יוגב. "ידענו גם שזה יועיל למדינת ישראל וליש"ע בפרט אם אחוז היהודים באוכלוסיית המדינה יהיה גבוה יותר".

האם חשבתם שאולי אם יגיעו לכאן המונים פרס יממש את הבטחתו?

"לא, לא חשדנו בו" הוא אומר.

 

פקק בשדה התעופה

ממרחק השנים, מנסים הפעילים לשחזר את מקורו של ה'פקק' בדרכם של העולים אל הארץ. אינה ויניארסקי, שעבדה שנים ב'אמנה', מספרת כי בתחילת הדרך השלטונות בברית המועצות התנו את יציאת היהודים ב'הזמנות' של קרובי משפחה בישראל. בלשכת 'נתיב' של משרד החוץ הישראלי לא היו די פקידים שעסקו בבדיקת מסמכים ובהנפקת אישורי עלייה. יהודה עציון מספר כי כאן היה הסיוע הראשוני של בני החבורה. עציון, ויניארסקי ואחרים מצאו 'קרובי משפחה' של מועמדים לעלייה, והלכו איתם או בלעדיהם לנוטריון כדי לאמת את הפרטים. 'נתיב' שלח את ההזמנות ליעדן.

מאוחר יותר התגלה כי גם בברית המועצות לא היו מספיק פקידים שיעסקו באישורים. באותה תקופה, משחזרת ויניארסקי, לא היו לישראל קשרים דיפלומטיים רשמיים עם בריה"מ, וכל הקשר התנהל דרך השגרירות ההולנדית במוסקבה. "מידי בוקר השתרכו תורים ארוכים לקבלת אישורים". הפעילים התחלקו לזוגות, כאשר בכל זוג דובר רוסית אחד, והחלו לפעול עם הפקידים כדי להקל עליהם ועל מבקשי האשרות.   

לא עבר זמן רב עד שנתגלה כי הבעיה עמוקה אפילו יותר. נציגי החבורה ערכו סיור בשדה התעופה הבינלאומי של מוסקבה, 'שרימייטיבו', שדה התעופה היחיד שדרכו התיר הממשל הרוסי לצאת את המדינה. לעיניהם התגלה מחזה לא פשוט. "זה היה שדה תעופה רגיל", אומרת ויניארסקי, "הוא לא היה אמור לעמוד בכזה לחץ". היא מתארת את העולים מאסיה התיכונה: אוזבקיסטן, טיג'קיסטן, קירגיזסטן ועוד, שהגיעו לשדה התעופה עם כל בני משפחותיהם והשכנים, שביקשו ללוותם עד העלייה למטוס. מלבדם היו כאלה שהגיעו בלי בני לוויה, אבל עם כל המטלטלים, אחרי ימים ארוכים בדרכים. "המקום היה מלא בפרימוסים, ילדים ותינוקות, לשירותים לא היה אפשר להתקרב ממרחק של 10 מטר. שדה התעופה לא הצליח לתפקד".

עציון מספר כי נוצרו שיירות של אלפי יהודים בדרכם לשדה התעופה. המצב הפך בלתי אפשרי. "וגם בלתי הגיוני", מחדד עציון, ומסביר שעולים מבריה"מ שהתגוררו סמוך מאוד לרומניה, פולין או הונגריה, בהן היו תחנות עלייה של הסוכנות, נאלצו לעשות את כל הדרך עד מוסקבה, במקום לחצות את הגבול ומשם ישר לישראל. יובהר, כי כל מי שעבר דרך שרימייטבו ממילא הגיע לבסוף לתחנות האלה של הסוכנות. אבל השלטונות הרוסיים התעקשו, והסוכנות היהודית, שקיימה עימם קשרים בדרגים הגבוהים ביותר, לא יכולה היתה או לא רצתה לערער על ההחלטה.

פרט לתורים נוצרה בעיה נוספת: חוסר היכולת של העולים להביא עימם יותר מאשר כמה תיקי יד במטוס. רבים התקשו להיפרד מתכולת ביתם, מארגזי הספרים, "והיו כאלה שהתקשו להיפרד מהפסנתר", אומר עציון ומוסיף: "סביב נמל התעופה התפתח פשע. כולם ידעו שהיהודים מגיעים עם כל רכושם וכספם, והעולים פשוט נשדדו".

בהתחלה החליטה החבורה לסייע לעולים בהעברת הציוד דרך הים, ושכרה אוניות. מאוחר יותר החליטה לפתוח דרכים יבשתיות לעלייה. כלומר: להביא את העולים ישירות לתחנות הביניים של הסוכנות, בלי לבצע סיבוב דרך מוסקבה. למשימה הזאת נדרשו עבודת שטח רבה, חברה עסקית רשומה שתהיה כיסוי לעבודת הפעילים, תעוזה, קשרים וכסף. מריאן שנקר, אדם שעלה לישראל מספר חודשים לפני כן מצ'רנוביץ', השוכנת על גבול רומניה, "התאים למשימה ככפה ליד", אומר עציון ומתפלא עד היום על כך שמצא דווקא אותו. "למדתי שצ'רנוביץ' היא נקודה הכרחית, משום שהיא עיירת גבול ליד רומניה. ידעתי שאני צריך למצוא מישהו שיסייע בקשרים עם ראש העיר ועם מעבר הגבול. לבסוף, אחרי הכוונה של אנשים, דפקתי על דלתו של שנקר בראשון לציון. תקשרנו באנגלית בסיסית - זה כל מה שהוא ואני ידענו. אבל מהר מאוד הגענו להבנה שהוא מוכן לעבוד. תוך חודש וחצי כבר טסנו לרוסיה".

גם פעילי עלייה מפורסמים היו בתמונה, במיוחד נתן שרנסקי שהעמיד לרשות החבורה את משרדו ואת שעותיה של מזכירתו. "הוא העביר הוראות לאנשיו, וכך נפתח לנו פתח לעבוד עם עוד רשת של אנשים שהגיעו מברית המועצות והכירו עוד אנשים שם. דרכם יכולנו לתקשר עם היהודים ועם אנשים מקומיים".

שנקר, מספר עציון, היה תופעה מיוחדת במינה, משום שבנקודת התפר בין קומוניזם לגלסנוסט הוא ידע להיות מקושר לאנשים הנכונים ולהיות מאלה שהולכים קדימה, ולא נשארים מאחור עם המפלגה. שנקר היה מקושר מאוד לראש עיריית צ'רנוביץ' דאז, קרבצ'וק, ולכל המתעשרים החדשים שגזרו קופון מהמדיניות הכלכלית המשתנה. "שנקר השכיל לעבוד עם דרגי הביניים. ראשי ערים, מושלי אזורים, בעלי חברות אוטובוסים ועוד". כשראש העיר 'שומן' במקומות הנכונים, הוא הורה לכל מי שנמצא בשטח השיפוט שלו לשתף פעולה: ברכבת, באוטובוסים ובעיקר במעברי הגבולות, שם נדרשה רגישות יתר כלפי העולים. עציון אומר לזכותו של קרבצ'וק כי התועלת אותה הפיק מן החוזים לא היתה אישית. הוא ביקש מיכשור מתקדם עבור בתי החולים בעירו, ואכן קיבל. כמוהו היו עוד עשרות, מי בדרגה גבוהה יותר ומי בדרגה פחותה.

 

חברה לעלייה בע"מ

הטקטיקה שהתפתחה עם הזמן היתה מסובכת לביצוע, אבל פשוטה להסבר. שנקר ועציון היו בעצם חלק מחברת נסיעות, שהתמחתה בהעברת המבקשים לצאת אל מחוץ לגבולות, לרומניה, פולין והונגריה. כל שידעו היהודים המבקשים לעלות זה שהם רוכשים כרטיסי נסיעה במחיר עלות, וחוצים את הגבול בדרך היבשה. באותה תקופה היו לא מעט אנשים שהבטיחו. עציון ושנקר יכלו גם לקיים.

כדי לקיים את המערכת הזאת, יצרו אנשי החבורה קשר עם חברת תיירות סיטונאית בחיפה. כזאת שמארגנת חבילות תיירות ומוכרת אותן לסוכני נסיעות. זו היתה הכסות. לחברה, שנקראה E.W.T.R, היו קשרים ענפים עם בתי מלון, חברות אוטובוסים, שירותי הזנה ועוד. עציון ושנקר היו זקוקים לשירותי משרד שימכור את הכרטיסים ויבדוק מסמכים, לתחבורה, לשירותי סבלות, בתי מלון להלנת הנוסעים אם הדרך התארכה, וגם לשירותי הזנה. "אני ושנקר הפכנו ל'עובדי החברה' לכל דבר. כל האנשים שהעסקנו, מנהל משרד או סבל, כל החוזים שחתמנו, הכל היה דרך החברה הזאת". לעציון ולשנקר היו כרטיסי ביקור על שם החברה, וכשנדרשו 'ביקורים רשמיים' של הדרגים הגבוהים יותר, הופיע גם אורי אריאל.

העבודה היתה מסובכת ודרשה תיאומים רבים בין אינספור גופים. החל באנשים עצמם, המשך בסינכרון בין רכבות ואוטובוסים, וכלה בהעברת הגבול והעלאה על טיסות לישראל. בשיא הפעילות הפליגו מאודסה שלוש ספינות עולים מטעם 'אופק עלייה וקליטה' בשמה הרשמי של 'החברה', כאשר פקידי הקליטה משלימים את התהליכים בדרך. שלושה מטוסים שחכרה 'החברה' העבירו יהודים הישר מביתם לבוקרשט. 'אופק' הגיעה לרמת פעילות של 23 משרדים שהיו פרושים בכל רחבי ברית המועצות, מטשקנט באייזרבג'אן ועד וילנה בליטא וסברדלוסק בסיביר. "המקום היחיד בו לא עבדנו היה מוסקבה, כי שם לא היו צריכים אותנו", אומר עציון. לשיטת ההתניידות הזאת היה חיסרון: היא לא היתה מאוד מהירה. מנגד, העולים יכלו לקחת איתם יותר כבודה, וגם רכושם נשמר. 70 אלף עולים מצאו את דרכם לישראל בדרך הזאת. 

 

תרומות בסייעתא דשמיא

הזרמת כסף לפרויקט הזה היתה בבחינת להיות או לחדול. שליחת האנשים מהארץ, השהות שלהם בחו"ל, תשלום לעובדים, האוכל, ההסעות עצמן ו'שימון' דרגי הביניים והפקידים בדרך, כל אלה ועוד היו חלק מסל הוצאות הכרחי. "היינו גם צריכים להעביר כספים שלא היה לנו עניין שהשלטונות ברוסיה יידעו עליהם, משום שהם היו לצרכי עלייה. לפעמים חלק מהכסף הלך לסייע למשפחות שלא היה להן כסף להסתדר", משחזרת ויניארסקי. "הרבה כסף הלך לשוחד, מכיוון שאף אחד לא רוצה לעשות דברים בחינם והמשכורת של הפקידים היתה נמוכה".

עם רכישת הניסיון עלות הפרויקט הלכה וירדה. ההסכמים שנכרתו עם חברות הסעה והידע אלו פקידים צריך לשחד ואלו לא, הוזילו את העלות. המחיר הראשוני היה 217 דולר לעולה, והוא ירד בהדרגה עד שהגיע ל-23 דולר לנפש בלבד.

משה יוגב נשא בנטל הכלכלי, עד שמיקי וסרטייל נכנס לתמונה והכניס איתו אנשים אמידים מאוד. הוא טווה רשת בינלאומית שהיו לה תחנות בארץ כמו משה ואברהם נמדר ואחרים, אלברט רייכמן בקנדה, ובארצות הברית דניאל אברהם, ריקי כהן ועוד.

כדי לעשות נפשות לפרויקט בקרב יהדות העיר ניו יורק, החליט וסרטייל שטוב מראה עיניים. הוא הזמין כמה מנציגי הקהילה החאלבית בברוקלין להתלוות למסעם של העולים, והם עשו זאת. "הם ראו במו עיניהם איך נחסכות מהיהודים הבדיקות והחרמת הציוד ובדיקת פספורטים מתישה", אומר וסרטייל. בבוקרשט עלו האורחים למטוס ביחד עם העולים, ומלוד נסעו ישר למשרד ראש הממשלה, יצחק שמיר. "בפגישה עם יצחק בן אהרן, מנהל הלשכה קיבלו עידוד וחיזוק".

וסרטייל ממשיך ומספר כי האורחים האמריקנים-חלאבים נחתו בחזרה בניו יורק בערב יום הכיפורים, וכל החג כיתתו את רגליהם בין בתי הכנסת, "הרביצו ציונות ואספו התחייבויות למימון העלאת היהודים לארץ ישראל. בגל הזה נאספו כמיליון דולר, ואנשים נעלבו כשלא ביקשו את השתתפותם".

בהזדמנות אחרת, הזמין אחד מהתורמים הפוטנציאליים את וסרטייל למשרדו, ביקש ממנו רשימה של 1000 איש המיועדים לצאת ואמר שהוא יממן את מסעם לארץ. וסרטייל הסביר לו כי השעה דוחקת וכי איננו יכול לספק לו רשימה כזאת. "לאחר שהשתכנע שאין זמן להעביר רשימה כזאת, הוא חיבק אותי ונתן לי צ'ק מיידי. לאחר זמן מסרתי לו רשימה של 1000 יהודים שיצאו בזכותו".

אישים נוספים כבנימין נתניהו ויצחק רבין התגייסו גם הם לקידום העניין. הם ערכו חוגי בית ו'דינרים'. רבין אמר באחת ההזדמנויות: "לא הייתי רוצה להיות יהודי אם לא אדע שיהודים אחרים עושים כל מאמץ כדי להציל ולו יהודי אחד".

איך כל אלה הפקידו בידיכם כספים? הם הרי לא יכלו לקבל פטור ממס, ואפילו לא ידעו איך בדיוק הכסף יחולק?

"כנראה שיש דברים שיהודים לא יכולים לעמוד מולם", אומר אריאל, "וזה יהודי שנמצא בצרה. אנחנו השקענו לא מעט שעות, והם ידעו שזה לא עבור עצמנו. הם הכירו אותנו באופן אישי מפעולות אחרות שלנו".

לפי אריאל, אחת התרומות הראשונות שקיבלו היתה זאת שאותתה לו משמים כי התכנית הגרנדיוזית שלו ושל חבריו מקובלת על בורא עולם. "היינו אצל שני חברים מעולם העסקים. פרשנו את המפה של ברית המועצות הענקית, סימנו חיצים ועיגולים והסברנו את הכוונות שלנו. זה היה נשמע ממש דמיוני. הם ביקשנו מיהודה וממני לצאת ל-10 דקות כדי שיוכלו להתייעץ, וקראו לנו פנימה אחרי 3 דקות. אמרתי ליהודה 'זה גמור. אם הם קוראים לנו כל כך מהר, הם מסרבים'. אבל מסתבר שהייתי קטן אמונה. הם אישרו לנו 50 אלף שקלים, שזה היה סכום עצום בכל קנה מידה. ההחלטה שלהם היתה עבורי לא רק כסף, אלא תחושה שיש כאן סייעתא דשמיא וזהו, ולכן זה ילך".

 

 להאמין ולעשות

כל מי שקורא את פרשת השבוע יודע שבני ישראל חצו את ים סוף והגיעו אל גדתו השנייה. אבל בני ישראל שעמדו שם, מול המים, לא ידעו מה יהיה הסוף. וכך גם מי שפעל אז. אריאל: "חששנו כל העת שהשערים ייסגרו שוב. ברית המועצות עברה אז טלטלות והעתיד היה מעורפל. חשבנו שיהיו יהודים שייתקעו שם, והחשש הזה המריץ אותנו".

אנשי 'אופק עלייה וקליטה' לא פעלו בואקום. היתה שם הסוכנות היהודית, שלא תמיד ראתה בעין יפה את פעילותם. בתחילה, כך לפי עציון, הם אף ניסו להכשיל, אך בהמשך גם הם לא יכלו להישאר אדישים מול הפעילות הזאת. ברמה האישית, היו פקידים שסייעו והיו שסייעו פחות.

אורי אריאל, שריכז את הפרויקט, היה אחראי מטעם החבורה גם על הגיבוי הפוליטי והמדיני. הוא עסק בתיאום מול ה'חלונות הגבוהים' בישראל ומול מי שהסכים לשוחח, בסוכנות. באותם ימים החל אריאל לכהן כמזכ"ל מועצת יש"ע. "אבל" הוא מדגיש "בפעילות הזאת דווקא התרחקנו מכל מה שקשור ביש"ע, כדי שלא יאמרו שאנחנו פועלים להביא לשם את העולים".

"היו אנשים ממש רעים שאמרו: 'מה אתם מתערבים בעבודה, וניסו להזיק. מנהל המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות כל הזמן ניסה ללמוד אותנו ושאל מי אנחנו בעצם. באחת הישיבות השיב לו חנן פורת: 'נכון שהיתה הגנה והיה ארגון ב'? אז אנחנו ארגון ב'. הסברנו להם שבגלל שאנחנו לא גוף רשמי, שמקיים קשרים עם שליטים ומדינות, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות והם לא. גם הסוכנות יכלה לשחד, אבל באופן מוגבל. היו אלפי אלפי יהודים בדרך. אז מה רע?"

על האנשים שניסו באופן פעיל להכשיל את הפעילות מעדיפים האנשים לא לדבר. עציון מזכיר לטובה את אריה יצחקי, שהיה אחראי מטעם הסוכנות על תחנת המעבר בבוקרשט. ליצחקי היו מזומנות הפתעות רבות בדמות עשרות עולים ש'נחתו' עליו פתאום, כי הגיעו לא בצינורות המקובלים אלא בדרכים העקיפות של 'אופק'. העולים היו לו כעובדה מוגמרת עימה היה צריך להתמודד, והוא לקח את זה ברוח טובה. "כשהבאנו את שלושת המטוסים, יצחקי לא האמין למראה עיניו. הוא עמד על המסלול ומלמל 'איפה אני אשים את כולם'? אחר כך חיבק אותנו ואמר 'ממזרים שכמותכם'".

פעילותה של 'אופק עלייה וקליטה' התפרשה על פני שלוש שנים וכבתה אט אט בשנת 93', כשהפעילים ראו שאין בהם יותר צורך. המטרה שלהם, ניקוז הפקק ביציאה ממה שאז כבר נהיה 'חבר העמים', כבר הושגה.

 

הסוד נחשף

כשסיפור מופלא כזה מתגלה לא מתוך ניירות מאובקים או ארכיונים נשכחים, אלא מפיהם של אנשים שיזמו ראו ועשו ועודם בתוכנו כשכוחם במותניהם, נשאלת השאלה הבלתי נמנעת: איך לא סיפרו זאת עד היום. והתשובה? לא טובה כמו השאלה. "בהתחלה היינו צריכים לשמור את הדברים בשקט, בגלל שהק.ג.ב. היה בתמונה וגם חלק מן הממסד הישראלי לא אהב את פעילותנו", אומר יוגב. "לפני 5 שנים אמרתי לאורי: תפרסם את זה, היית חלק מדבר גדול. אבל הוא העדיף לשמור את זה בשקט".  

והעולים, שבינתיים הפכו כבר לוותיקים בארץ? הם אינם יודעים על כל המערכת שפעלה כדי להביאם. אריאל חשף מעט מן הסיפור המפורט כאן ב'כנס ירושלים' שהתקיים בשבוע שעבר. צלם עיתונות אותו פגש מאוחר יותר אמר לו: "אני הייתי על האוטובוסים האלה שלכם. המשטרה ליוותה אותנו לאורך כל הדרך".

"יש כמה דברים שצריך להשאיר אותם בלי פרסום", אומר היום אריאל, "אבל בכל זאת החלטנו לצאת עם זה כדי להראות שסתם אנשים יכולים לעשות ולהגיע רחוק. היינו אז חברה בני 35, די צעירים. המסקנה מכל זה היא, שכל חבורה שמזהה משימה לאומית יכולה עם רצון טוב וסייעתא דשמיא להניע מערכות מאוד גדולות ברמה הלאומית ולשנות מציאות. ניגשנו למשימה הזאת עם המון תעוזה ועם האמת הפשוטה והישרה, ועלה בידנו".

 

ofralax@gmail.com