בשבע 329: נשיא בלתי נלאה

אחרי כישלון ההסתמכות על ערביי ישראל ויוזמת ו'המפץ הגדול', משליך שמעון פרס את יהבו על נשיא ארה"ב החדש * אסור למחנה הלאומי לשתוק כשאדריכל אוסלו רותם את משרתו כנשיא המדינה לטובת האג'נדה של 'שלום עכשיו'

אליקים העצני , י"א בשבט תשס"ט

הכינו שכפ"צים : שמעון פרס רוכב שוב! הבית הלבן זז שמאלה. חבורת עוזרים ויועצים יהודים מבית מדרשה של 'שלום עכשיו' מקיפה את הנשיא החדש ואת שרת החוץ שלו, ואף הוא בעצמו –  גרסה אמריקנית של 'שלום עכשיו'. לעומת זאת, כאן בארץ עם ישראל זז ימינה. לפי כל חישוב אפשרי של מחנה מול מחנה בתוך ציבור המצביעים היהודי, יש לימין יתרון של 6 מנדטים ומעלה על השמאל. ובמילים אחרות , אין לשמאל סיכוי להרכיב ממשלה.

בשעתו, בתקופת "התרגיל המסריח" שלו (תחילת שנות ה-90'), ניסה פרס לשלב את ערביי ישראל בתוך מקבילית הכוחות הפוליטיים היהודיים ולהכריע כך את הוויכוח היהודי הפנימי בעזרת קולות הערבים. את המחיר היה פרס מוכן לשלם על חשבון האינטרסים של העם היהודי. זכורה קריאתו הנואשת, בערוב יום בחירות, לעלות לצריחי המסגדים ולקרוא למצביעים הערבים לרוץ ולהצביע. הניסיון הזה כשל בגלל הזדהותם ההולכת וגוברת של ערביי ישראל עם אויבי המדינה, כולל ארגוני הטרור, שלא הותירה גם ליונה היהודית הצחורה ביותר שום אפשרות של הידברות.

כך נכשל הניסיון הראשון להתגבר על היתרון הדמוגראפי של הימין, ההולך וגובר מבחירות לבחירות, ע"י הוספת משקלו של הקול הערבי למחנה השמאל.

 

המפץ הגדול

 הניסיון השני נולד במוחו הפורה של חיים רמון, קראו לו 'המפץ הגדול'. הרעיון היה להטיל למערכה את כל כוחו ויוקרתו של אריאל שרון, כדי לשבור את הימין פיסית ופוליטית: את הליכוד תרסק המפלגה החדשה 'קדימה', ואילו עמוד שידרתו הפיסי של הימין, מפעל ההתיישבות ביש"ע, יושמד "ברגישות ובנחישות" בשני מהלכים אלימים: 'התנתקות' ו'התכנסות'. מכות המחץ האלה אכן הסבו לימין נזק קשה : הליכוד התפלג  וכוחו בכנסת ירד לשפל של 12 מנדטים, ואלו המתנחלים איבדו 25 יישובים וחבל ארץ שלם ואף ספגו מכה מוראלית קשה. פקדו אותם חילוקי דעות חמורים וזמן ניכר הם נראו כמשותקים מחמת אכזבה, תסכול ומרירות.

אך ראה זה פלא – המתנחלים הוכו, אבל ההתנחלות עלתה כפורחת וכבר עברה את רף ה-300 אלף. אפילו בשנות 'המפץ הגדול' היה קצב ריבוי האוכלסייה היהודית ביהודה ושומרון פי 3 מן הממוצע הארצי ועבר בהרבה את הגידול בכל מחוז אחר בישראל. ולמרות איסור גורף על כל בנייה ביישובים, עד שאפילו שינוע קרוונים הפך לעבירה פלילית, גזירות המזכירות את פרעה - לא פסקה הבנייה ביו"ש אפילו ליום אחד. היום, לפי נתונים סטטיסטיים, דווקא ביו"ש עולה "שביעות הרצון מן החיים" על הממוצע הארצי - נתון מדהים, בהתחשב בסכנות הביטחוניות, תלאות החיים ורצח האופי הבלתי פוסק בתקשורת העוינת.

היום, כשהליכוד עשוי לשלש את כוחו וההתנחלות היהודית חיה ובועטת, הקיץ הקץ על 'המפץ הגדול', שלפי כוונת מתכנניו היה אמור להמטיר על 'קדימה' מבול של מנדטים ולמחוק ללא תקנה את המחנה הלאומי.

את כל זה רואה ומפנים שמעון פרס, אדריכל אוסלו והאסונות שבאו עלינו בעקבותיה, האיש שעשה יותר מכל אדם אחר לערער את יסודות המפעל הציוני ומדינתו מבפנים, תחת דגל של "שלום" שהפך אצלו לאובססיה. פרס ראה בהתנפץ 'המפץ הגדול' ועיניו כלו. בצר לו, ביחד עם כל 'מחנה השלום' שהובס בשתי המלחמות האחרונות, משליך עכשיו פרס את יהבו על "האיש שלנו בבית הלבן". וכפי שלא היסס להתחבר עם הערבים נגד הימין, כך אין לפרס כל עכבה מלהסתייע במעצמה זרה, כדי להשביע את האמביציה החולנית שלו. על כן, בעוד כל הארץ חוששת מאובמה ומשליחו מיצ'ל, בעל ההטייה הברורה לטובת הערבים, שמעון פרס מחכה לו בכיליון עיניים, מייחל לקבל את עזרתו ועזרת אדוניו, כדי לאכוף את מדיניות המיעוט השמאלני על הרוב הימני, ועל הדרך להנחית סוף סוף על  הרוב הזה את המכה המכרעת שתחזיר את תור הזהב של "הגמוניית" השמאל.

'קול ישראל' שידר הודעה מטעם פרס, בה קרא "לקדם בברכה" את שליחותו של מיצ'ל המגיע לארץ "בשם מדיניות החותרת לשלום". פרס הוסיף, שאין כל חשש מלחץ אמריקני על ישראל, מפני שמדיניות השלום הזאת היא גם מדיניותה של ישראל. אלא, כמובן -  "לשלום יש גם מחיר".

כמה וכמה פגיונות מורעלים הטמין כאן פרס בין קפלי גלימתו: "מדיניות שלום" היא כמובן לשון נקייה לאובדן ירושלים, הגולן ויו"ש, להחזרתנו לקו הירוק ולהפיכת 300,000 יהודים לפליטים. את זאת מפציר פרס "לקדם בברכה", ועל כך הוא מוסיף בציניות את המובן מאליו, שכל עוד ישראל תיכנע למדיניות קטסטרופאלית זו, אין לה כל סיבה לחשוש מלחץ.

אשר למהות התכתיב המיצ'לי הצפוי, הסתפק פרס ברמז האפל כי "לשלום יש מחיר" או כמו שאומרים  בשמאל – "תג המחיר ידוע".

                                                        

הקץ להשתוללותו של פרס!

לא נותר אלא לשאול את המחנה העצום של נאמני ארץ ישראל – מדוע סובלים אתם את ההתנהגות השערורייתית של פרס ושותקים? הלא נשיא המדינה אמור להתנזר מפוליטיקה ומהתערבות בענייני מדיניות, מכל מה ששייך לתחום הרשות המבצעת. הלא החוק שולל ממנו בפירוש את הסמכות לנהל מדיניות חוץ או מדיניות הסברה עצמאית, מה שהוא עושה לעין השמש מיום כניסתו למשכן נשיאי ישראל, ואיש אינו מוחה בידו. עוד לא היה נשיא שהעז גם להתערב כך, על דעת עצמו, בתחום השלטוני וגם לצדד ללא בושה בזרם פוליטי אחד השנוי במחלוקת חריפה בעם. באופן שיטתי פרס לוקח את החוק בידיים, ממלא בחוצפה ובהפקרות פונקציות שנאסרו עליו עפ"י החוק, ובמקום לשמש כמופת לעם, מוציא אותו לתרבות רעה ומשמש כדוגמה שלילית של תוהו ובוהו ממשלי ו"איש הישר בעיניו יעשה".

אנחנו אשמים במצב הזה. אין כל מניעה מלנהל מלחמה ציבורית רצינית ושיטתית נגד "הפרסיזם" הזה, המכלה בנו כל חלקה טובה. שום דבר אינו מונע את המחנה הלאומי מלהתגונן נגד הניסיון המקומם של נשיא מדינה להסתייע במעצמה זרה כדי לנצח בזירה הפנימית יריב פוליטי לגיטימי ובעתיד – לכופף את ידה של ממשלתו שלו.

פנייה לבג"ץ עשויה להעלות לראשונה את התנהגותו של פרס לדיון ציבורי ולסדוק את חומת ההערצה האילמת שהקימה מסביבו התקשורת העוינת העושה את דברו. החוק מרשה לציבור להביע את דעתו ולמחות – למשל ע"י משמרות והפגנות לפני בית הנשיא, שתחשופנה בפני מבקריו הזרים, אלה שהרגיל אותם לראות בבית הנשיא משרד חוץ שני – את העובדה שמעשיו שנויים במחלוקת ומפלגים את העם.

ואין סיבה, מדוע לא יקדמו אותו בכל מקום שהוא מגיע אליו – בתי ספר, בתי חולים, מוסדות שונים ויזכירו לו את 1500 חללי אוסלו, יציגו לו שאלות קשות וישימו קץ לאידיליה הקונצנסואלית הסכרינית, המתקתקה והמזויפת האופפת את הופעתו של האיש הזה, הנוהג כאילו הוא מעל לחוק והכל מותר לו.

באמריקה אובמה הוא הנשיא, ובארץ ישראל פרס רוכב שוב - ראו הוזהרתם!