בשבע 329: מיקרוסקופ

ע.גרסיאל, ח.לוז, י.מידד , י"א בשבט תשס"ט

אפקט שרביט/ עדי גרסיאל

פרשת ההתנגדות להרצאותיה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך באוניברסיטת תל-אביב היא דוגמה מוצלחת במיוחד לדרך שבה משק כנפי פרפר בשייח מוניס מוביל לפעמים לסערה תקשורתית ארצית.

הכל החל כשבמוסף הארץ בשבוע שעבר פורסם תחקיר על תפקודה של המחלקה לדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית במהלך הלחימה בעזה. שרביט-ברוך, העומדת בראש המחלקה, נטען בכתבה, 'הכשירה' את פעילות צה"ל, למרות שנפגעו ממנה גם חפים מפשע.

העניין היה יכול לגווע ולהפוך לעוד כתבת אג'נדה של עיתון שלא נחשד בהיותו מאוזן פוליטית. אלא שאז החליט פרופ' חיים גנז, אחד מ-40 חברי הסגל בפקולטה, לשלוח מכתב בו הוא 'מביע מחאה' – שימו לב, הוא אפילו לא דרש לבטל את המינוי, רק מחה. 'הארץ', שרצה למנף את התחקיר שלו, פרסם את דבר המכתב והוסיף מאמר מערכת בו נטען שמינויה של שרביט-ברוך אינו ראוי. התוצאה: מהומה תקשורתית שהגיעה לכותרות הראשיות וזכתה להתייחסות אפילו בישיבת הממשלה, שבה הזהיר אולמרט כי "אוניברסיטה שתיתן יד לפסילה של מרצים כאלה בלי בדיקה תהיה למוסד שלא ראוי לתמיכה של ממשלת ישראל".

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהפרשה? שאמנם כדי ליצור תקשורת מאוזנת יש לפעול בטווח הארוך לשילוב של עיתונאים בעלי דעות מגוונות בכלי התקשורת הקיימים ולפתוח אמצעי תקשורת נוספים. אבל גם בטווח הקצר, מסתבר, יש הרבה מה לעשות. הנה, מכתב בודד שנשלח בעיתוי הנכון לגורם הנכון, יוצר אפקט 'מחאה' תקשורתי, שרבבות מפגינים לא מצליחים לעתים להשיג. ומי שיטען שזה עובד רק משמאל, מוזמן לבחון את הכותרות של הסערה המתהווה: ברוך מרזל מגיש בקשה לשמש משקיף בקלפי באום-אל-פחם.

 

זה לא הערוץ, זו השיטה/ חני לוז

בשולי התעמולה עסקה התקשורת השבוע רבות בעניין סגירתו האפשרית של ערוץ 10. צריך להבין  שמדובר בסך הכל באי הארכת זיכיון, לא על ענישה של הערוץ על אי עמידה בתנאי הזיכיון והחוק.  התעמולה שמתנהלת על ידי הבראנז'ה להגנת ערוץ 10 מזכירה במידה מסוימת את דרכי התעמולה השמאלנית בכללה: הפרחת סיסמאות מנופחות, תיוגים, כינויים, צדקנות עצמית וגימוד הבעיות. צועקים "תחרות לערוץ 2" – האומנם? האם שכפול גנטי מהווה תחרות? החוקרים קוראים לזה "יותר מאותו דבר", והצופים יודעים שהתחרות ביניהם היא על הרייטינג ולא הביאה לתוצרת שאפשר לבדל אותה. זועקים "פלורליזם". האומנם? תוכניות הריאליטי, הטלנובלות וחברות החדשות של שני הערוצים כל כך דומות זו לזו. בערך כמו מנעד ההבדלים בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד. קיבלנו "תרבות"? אכן כן, אם רדידות מחשבתית ופנייה ליצריות היא תרבות. ומה יהיה על המועסקים? הלב כואב על כל המובטלים, גם ממפעלי ההיי-טק, ממפעלי טקסטיל וגם מעיתון 'מעריב'. האם דם עובדי הטלוויזיה סמוק יותר?

אך מעל לכל - הנקודה המרכזית אינה אם צריך להציל את ערוץ 10 או לא, אלא פשיטת הרגל של שיטת הזכיונות. השיטה הגורסת שהמדינה תעניק זיכיון לשני ערוצים מסחריים, תוך פירוט טרחני של פרטי פרטים, הפעלת רגולציה שלא יכולה לעמוד בפיקוח שהיא מתיימרת לבצע, ויכוחים בוועדות ברשות השנייה ובוועדות בכנסת, והגרוע ביותר – מצעד אין סופי של בעלי התקשורת וההון  במסדרונות השלטון. החיכוך הבלתי פוסק בין אנשי התקשורת לחברי הכנסת והשרים מעודד יחסי תן-וקח מאוד לא בריאים  בלשון המעטה למשטר דמוקרטי.

השיטה חייבת להשתנות: יש לאפשר פתיחת השמיים בעידן הטלוויזיה הדיגיטלית ולדרוש תנאי סף סבירים. מי שלא ישרוד, יסגור את השאלטר של עצמו. יהיו אחרים בתור. הפלורליזם והרב תרבותיות יגיעו למסך הישראלי רק כשהתנאים יאפשרו תרבויות שיח שונות, והדמוקרטיה תתרחב כשהשדלנות של התקשורת אצל הפוליטיקאים תצטמצם. אילו עיקרי הדברים שנוסחו והועברו בנייר עמדה של תדמי"ת למשרד התקשורת, כבר לפני חודשיים. תקוותנו היא שהשר הבא יצליח לסיים את המהפכה בשוק התקשורת.   

 

תקלה איומה בערוץ 1/ ישראל מידד

העיתונאי ירון פריד פירסם ב'הארץ' בשבוע שעבר  שגאולה אבן שאלה את השרה ציפי לבני בתוכנית 'ישראל בוחרת' מהערב הקודם: "אם תקרה תקלה איומה ונתניהו ייבחר, האם תסכימי לשבת בממשלתו?". התפלאתי, כי הרי שאלה בניסוח זה פסולה לשידור. הייתה בה הבעת דעה אישית, הטייה מכוונת של הצופים וניסיון להתערב בתהליכים הדמוקרטיים של ישראל.

תלונה הועברה ברוח זו לממונה על קבילות הצבור, מר אלישע שפיגלמן, אם כי, הנחתי שאולי אבן תנסה להגיד שהטון הציני של קולה או החיוך על פניה הצביעו על כך שהשאלה נשאלה מתוך אירוניה. אבל אם כך, מדוע לא לשאול בצורה פשוטה וישירה: "מכיוון שאולי את רואה בבחירתו של נתניהו כראש ממשלה אסון, האם בכל זאת תסכימי להיות חברה בממשלתו?"

בתשובתו ציין שפיגלמן שהסתמכתי על ציטטה מסולפת, אבל הודה בפני שבשאלות חוזרות ניסו עודד שחר וגאולה אבן להבין מה יקרה אם מה שמבחינתה של ליבני הוא "תקלה איומה" ומר נתניהו יזכה בבחירות.  לדבריו, שחר ואבן לא קבעו עמדה ולא טענו אפילו ברמז שלדעתם מדובר ב"תקלה איומה". 

ךמרות התשובה, אני עדיין רואה כאן כישלון מסוים של הפיקוח על כללי האתיקה המקצועית.

מוסר השכל?  הסתמכתי על עיתונאי אשר כותב בבמה מכובדת. אבל מסתבר שכנראה אי-אפשר היום לסמוך על עיתונאים.

 

חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל

העיתונאי מרדכי גילת, לשעבר כתב התחקירים הראשי של ידיעות אחרונות, תובע מידיעות 1.7 מיליון שקלים. דה-מרקר דיווח כי לטענת גילת, לאחר שפירסם כתבות תחקיר העוסקות ביחסים שבין ההון לשלטון החלו בעיתון להצר את צעדיו.

מועצת הרשות השנייה החליטה השבוע להחזיר את ההחלטה בעניין המכרז החדש לערוץ 10 לשר התקשורת אריאל אטיאס

עיתון הארץ פרסם כי בעקבות ניתוק היחסים עם קטאר, הוחלט בירושלים להטיל סנקציות חמורות על נציגי רשת הטלוויזיה הקטארית אל-ג'זירה בישראל.