בשבע 329: צללו כעופרת יצוקה

עודד מזרחי , י"א בשבט תשס"ט

 

לאחר שבוע שבו הפציצו מטוסי חיל האוויר באופן מסיבי יעדי חמאס בעזה במבצע 'עופרת יצוקה', התכוננו כוחות הקרקע להיכנס לרצועה. במשך ההפצצה האווירית נפתחו ארובות השמים ומבול של מים ירד כמעט ללא הפוגה. השירות המטאורולוגי הודיע שבימים הללו ירדה כעשירית מכמות המשקעים השנתית הרגילה. התופעה היתה תמוהה ביותר, מפני שבשלושת החורפים האחרונים, כולל הנוכחי, היתה כמעט בצורת גמורה. יומיים לפני הכניסה הקרקעית פסק הגשם.

קצין המילואים, רב-סרן דוד התגייס כדי לתגבר שתי יחידות שלחמו בגזרה המרכזית של עזה. ביום שבת, פרשת 'ויחי', הוא ניצב עם כוחות הערוכים בשטחי הכינוס באזור קיבוץ בארי. דוד בן ה-36, העוסק בהפצת יהדות, חש כאביהם של החיילים הסדירים. הוא בירך את הלוחמים העומדים להיכנס פנימה, חילק להם טליתות קטנות וספרי תהילים. היתה התרוממות רוח גדולה. כמעט כל חיילי חטיבות 'גולני' ו'גבעתי' התפללו בדביקות. אחד מחיילי 'גבעתי' שאל:

"תגיד לי, המפקד דוד, השם אוהב אותנו?"

"כן, בטח", ענה דוד, "איזו שאלה!"   

"אם הוא אוהב אותנו, למה הוא הוריד לנו דווקא עכשיו מבול, הרי אי אפשר לזוז מילימטר בבוץ הזה?!"

דוד ענה: "אני לא יודע למה האדמה בוצית, אבל בוודאי שהכל לטובה".

דוד החל להבדיל לחיילים, ולאחר שסיים "המבדיל בין קודש לחול" וכיבה את הנר ביין, החלו הכוחות לנוע פנימה בתוך הקרקע הבוצית. חיילי 'גבעתי' נכנסו רגלית לכיוון שכונות סג'עייה וזיתון בעזה, ואילו דוד נכנס אחריהם עם כוח נגמ"ש למקום אחר, והשתתף בפעילות מיוחדת.  

באחד הלילות ישב דוד בנגמ"ש והיה צריך להתפלל ערבית, אבל חש שהוא חייב להתפנות לפני כן. הוא הניח קסדה על ראשו, ביקש מהסמ"פ שיחליף אותו בהאזנה, והלך לשירותים באחד הבתים בשכונת זיתון. כאשר ירד, נשמעה לפתע שריקה מחרידה. רקטה נפלה במרחק שלושה מטרים ממנו. הוא הרגיש בום וזעזוע עצום כמו רעידת אדמה. לא ידע מה בדיוק אירע, אבל חש לשמחתו שהוא נותר בריא ושלם. לאחר שהתאושש וקם על רגליו, נכנס לבית הערבי. כאשר יצא פגש את הסמג"ד וראה שהוא נסער מאוד.

"הייתי בטוח שנהרגת על המקום!" אמר הסמג"ד והצביע לעבר בור ענקי בגודל של אדם שנוצר מאותה רקטה. הסתבר שהאדמה הבוצית ספגה את הרקטה לתוכה, ולכן לא נגרם לו שום נזק. הוא קלט את גודל ההשגחה, ואז נזכר בשאלתו של החייל מ'גבעתי' והחל להבין את התשובה.

בהמשך הלוחמה הסתבר לו כי המחבלים הקימו רשת מסועפת של מנהרות תופת צרות, רובן בקוטר של חבית, באזור שבו נכנסו החיילים לרצועה. כדי לבדוק אם השטח ממולכד, נתנו חבלני צה"ל לכלבי הגישוש להריח אם יש חומרי נפץ. כל הכלבים התיישבו מיד ובכך העידו שכל השטח ממולכד. אבל משום מה לא נשמע שום פיצוץ בעת הכניסה. עד מהרה התבררה הסיבה לכך: כל המנהרות הללו קרסו על המחבלים שבתוכן בגלל הגשם והבוץ! בנוסף לכך התברר כי המחבלים מלכדו כמה בתי מגורים עם חביות מלאות סולר, לבנות חבלה ושקי טי-אן-טי. הגשם הסוחף נטרל גם את השקים הללו...

כמה ימים לאחר מכן, נפגש דוד עם חיילי 'גבעתי'. החייל שהקשה את קושייתו הכריז בפניו: "המפקד דוד, עכשיו אני יודע למה ירד גשם לפני שנכנסנו לרצועה!", והחל לספר: "בדיוק כשעברנו את הגדר, פתחו עלינו מחבלי החמאס במתקפה ארטילרית כבדה מאוד של מרגמות קלות. שמענו שריקות של טילים מכל הכיוונים. כמות אדירה של טילי מרגמה נפלו עלינו מימין ומשמאל. הפלא הראשון היה שהם לא הצליחו לפגוע בנו, והפלא השני היה שרוב הטילים שנפלו לא התפוצצו, אלא נבלעו בתוך הבוץ, הרי הטיל חייב לפגוע בעצם קשיח בשביל להתפוצץ. בקיצור, הבנתי מה קרה פה: הבוץ הציל אותנו!"

דוד סיפר לחייל את כל עלילות הבוץ הנוספות במבצע וסיכם:

"הטילים צללו כעופרת יצוקה בתוך בוץ שנוצר ממים אדירים..."