בשבע 329: הפינוק ועונשו

עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י לפרשה רומז הסיפור הבא (שמות פרק י"ז)

חגית רוטנברג , י"א בשבט תשס"ט

שוקי היה הילד הכי מפונק שהכרתי אי פעם. הוא תמיד חשב שמגיע לו הכל, ואף פעם לא חשב אפילו שהוא צריך להגיד למישהו תודה. מי שהיה יושב לידו בכיתה, היה חייב לתת לו תמיד להשתמש בעטים, במספריים ובצבעים שלו. אם נסעת איתו באוטובוס – הוא תמיד היה דורש שתנקב עליו בכרטיסייה, ואם אתה מסרב, שוקי מיד מתחיל לצרוח מול כולם שאתה סתם קמצן ולא צריך טובות ממך בכלל.

עוד לא גיליתי לכם ששוקי הוא בן דוד שלי. מה לעשות, זה קורה במשפחות הכי טובות. לפני שבוע בערך צלצל הטלפון אצלנו בבית. "יואבי, זה בשבילך", קראה לי אמא. הרמתי את השפופרת, ומן הצד השני שמעתי את קולו של דוד צביקה, אבא של שוקי. "אהלן, יואבי, מה נשמע?", פנה אלי בקולו העבה והעליז. "מצוין, דוד צביקה. במה זכיתי שתתקשר אליי?" חייכתי. "תשמע, בשבוע הבא אני לוקח את שוקי ליום כיף שחבל על הזמן. אני רוצה שתבוא איתנו גם. מה אתה אומר על הדוד שלך?", רעם צחוקו בטלפון. לרגע התבלבלתי: מצד אחד, מי רוצה להפסיד יום כיף עם דוד צביקה? מצד שני, מי רוצה יום של סבל עם שוקי המפונק? אבל דוד צביקה לא הותיר לי הרבה זמן להתלבטויות: "אז קבענו, אני בא לאסוף אותך ביום רביעי בבוקר".

בבוקר היום המיועד שמעתי כבר את דוד צביקה צופר לי מתחת לחלון. "נו, אתה בא? אל תהיה ישנוני", צעק מלמטה. דילגתי במורד המדרגות, על גבי תיק קטן עם אוכל ושתייה. מיד כשנכנסתי לאוטו, הרגשתי את הקור הנושב מכיוונו של שוקי. "אבא, צפוף לי פה. אולי תקנה מכונית גדולה יותר?" רטן. המשך היום לא היה יותר טוב: הסתובבנו בין הדוכנים הססגוניים ביריד שנפתח בכיכר העיר, אבל לא הצלחתי ליהנות. "אבא, תקנה לי את הצעיף הזה", נדנד שוקי, ודוד צביקה קנה. "אבא, אני רעב, תקנה לי בייגלה חם", ודוד צביקה מיד הוציא את הארנק מכיסו. "אבא, עכשיו אני צמא, תקנה לי ברד בטעם ענבים", ביקש שוקי, ודוד צביקה כמובן מילא את הבקשה. עד שיצאנו מהיריד, ידיו של שוקי היו עמוסות שקיות וחפצים לרוב. דוד צביקה מילא את כל בקשותיו, בלי להחסיר אפילו אחת. התפלאתי איך הוא לא כועס על הבן המפונק שלו, אבל נשכתי את השפתיים והמשכתי ללכת איתם.

פתאום פנה אל שוקי אדם מבוגר, גבוה, בלונדיני, עם שרירים של ספורטאי אמיתי. "שוקי, מה שלומך? אתה בטח זוכר אותי, מאמן נבחרת השחייה העירונית. נו, חשבת על ההצעה שלי להצטרף לנבחרת שלנו?". שוקי הסמיק לרגע, וגמגם: "כן... לא... זאת אומרת, עוד לא שאלתי את ההורים שלי". המאמן חייך: "רגע, זה מאחוריך הוא לא אבא שלך במקרה?". שוקי הביט לאחור. ראיתי לו בעיניים שהוא התבייש באבא המסורבל שלו, בעל הצחוק הרועם. "לא, זה לא אבא שלי. אני לא יודע איפה הוא. תיכף אלך לחפש אותו", השיב למאמן. דוד צביקה הסמיק והחוויר. שוקי המשיך לצעוד במהירות ולפתע התקרב אליו כלב גדול, והחל לנשוך במכנסיו. "אבא, אבא! הצילו, איפה אתה? תעזור לי!" צעק שוקי לאביו, שעמד לא רחוק משם. דוד צביקה עמד והסתכל בו בעצב. "עכשיו אתה נזכר איפה אבא שלך?" שאל בחיוך מריר, וניגש להרגיע את הכלב.