בשבע 329: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"א בשבט תשס"ט

הודעה לא לבוחר

לכל האזרחים המתלבטים אם לנצל את זכות ההצבעה שלהם או לא, בין אם אין להם למי להצביע או שהם עסוקים בעניינים חשובים לא פחות כמו חופשה בחיק הטבע: לכו, לכו לא להצביע. אל תקשיבו לכל הקמפיינים הקוראים לכם להשתתף במשחק הדמוקרטי. נראה כי דעותיכם והעדפותיכם הפוליטיות לא מאוד חשובות, בעיקר בעיניכם, ואין שום סיבה שעתידה של המדינה וחיי אזרחיה ייקבעו על ידיכם. בניגוד למה שאומרים לכם, אין בהברזה שלכם שום סכנה לעתיד הדמוקרטיה בישראל, אלא ההפך הוא הנכון – עדיף לכולנו שתשבו בבית במקום להכניס לכנסת מפלגות מצחיקות מטעמים גחמניים או טרנדיים נטולי חשיבה אמיתית. צאו לטפל בענייניכם, והשאירו את ההצבעה בקלפי לאלה היודעים כיצד אמור השלטון להיראות. ושתהיה לכם חופשה נעימה.     

 

בשבע אחרי המלחמה (2)

דבר מוזר קרה לבית היהודי בדרך להתפרקות: הוא נבנה מחדש. פתאום מקבלת המפלגה תמיכה די מפתיעה מאנשים שבחיים לא היינו מדמיינים אותם אוחזים בפתק ב', מהעיתונאי הפרו-סינגפורי חיים הכט ועד מועמדת מרצ לכנסת הקודמת יעל משאלי. משמאלני המחמד שבין חבריי הדתיים אני מתרשם כי גם הם נוטים לחזור "הביתה", למפד"ל החדשה. מה קרה פתאום, שהבית היהודי החל למשוך קולות גם לאחר שהפך מווילה פרטית לשני חדרים ומסדרון? התשובה מרומזת בסלוגנים "תמיד בחזית" ו"אחרינו". חלקם של הדתיים במלחמת עזה הראשונה (אל דאגה, תהיה גם שנייה) כינס את לבבות פורשי המגזר אל תוך הבית. כי עם כל הכבוד למפלגות השמאל, גאוות היחידה הדתית קודמת לכל. 

"אתם כל כך מגזריים", רטן פעם טוקבקיסט בתגובה לעוד כתבה על קצינים דתיים בצה"ל. מורת הרוח החילונית נוכח אחוות המגזר ליוותה גם את המלחמה האחרונה. רבים זעמו על השימוש שעושים כביכול הדתיים בקורבנות המלחמה כדי להאדיר את שמו של הציבור הדתי. חלק מהמבקרים אף האשים אותנו בסחר בגופות, לא פחות. "להרוגים אין כיפות", כתב עיתונאי מהארץ בבלוג שלו, בטיעון דמגוגי שגרם לי להתכסח אתו מעל מסך המחשב, "אבל בקרב פורעי 'בית המריבה' בחברון היה רוב מוחלט לחובשי כיפות".

 אודה, כי גם אני חשתי חוסר נוחות נוכח ריבוי המאמרים על תרומת הציבור הדתי לצבא ולמדינה. כמעט כל עיתונאי דתי מצא לנכון להשתבח בציבור שלו לעיני קהל הקוראים החילוני. אבל נראה כי אין ברירה – במקומות שבהם הציבור הדתי מוזכר בעיקר בהקשרים שליליים, חש כל חובש כיפה כי עליו להראות את התמונה האמיתית, ולאו דווקא מתוך רצון להפחית בערכם של ציבורים אחרים. אנחנו כל כך מגזריים, כפי שכתב אותו מגיב, משום שאנחנו מגזר. עם כל נסיונות ההשתלבות בחברה הכללית ואפילו במפלגות השמאל, רוב הדתיים עדיין זקוקים להשתייכות ולגאוות היחידה, בעיקר כשיש במה להתגאות. זר גלוי ראש לא יבין זאת.

 

חמסה על הפתק בקלפי

א. לא היה קל לקרוא את הראיון עם ציפי לבני בהארץ בסוף השבוע שעבר: פעם אחר פעם הופיעה שם המלה "אני" והוציאה אותי מהריכוז. ב-2050 מלה שאמרה לבני בראיון, היא אמרה "אני" 72 פעם, ועוד 88 מילים שהמלה "אני" מובלעת בהן: הייתי, הובלתי, קידמתי. אגב, המלה "אנחנו" הופיעה בראיון שבע פעמים בלבד, אף לא אחת מהן בהקשר של עשייה פוליטית.

ב. קשה לקבל את טענת אנשי הבית היהודי נגד שילוב מפלגתו של ברוך מרזל באיחוד הלאומי. מילא אם מרזל הפרובוקטור היה נכנס לכנסת, אבל נציג מרשימתו? האם מי שדרש ממרזל במשך שנים כי יוותר על ריצה עצמאית לכנסת כדי לא לאבד קולות, רשאי היום לפסול את תנועתו מלהשתלב במפלגה אחרת?

ג. ומי שוב לא יהיה ח"כ מטעם מרצ? פעיל הנכים יואב קריים, שבבחירות 2003 הצטרף על תקן כוכב, אבל נזרק מהמקום ה-12 ל-14 כדי לפנות מקום ליוסי ביילין ויעל דיין. בבחירות הקרובות הוא שוב ברשימת המועמדים, אבל במקום ה-87 בלבד. כך חולפת תהילת עולם במחי אילן גילאון אחד.

ד. קצת נמאס לראות את זה קורה שוב ושוב, והגיע הזמן להכריז בקול גדול: שום איש ימין לא איים טלפונית על חברת מרצ טליה ששון או על בתה, כשם ששום איש ימין לא הניח מטען בפתח ביתו של פרופ' זאב שטרנהל. כשמישהו יוכיח אחרת – נהיה מוכנים לשקול מחדש את דעתנו בנושא. טליה ששון? עכשיו, ערב בחירות? גם בקונספירציה נגד הימין צריך להיות איזשהו היגיון.

ה. על פי התרשמותי מהתקשורת ומהשטח, הן האיחוד הלאומי והן הבית היהודי עומדים לעבור את אחוז החסימה בקלות שתפתיע אפילו את ראשיהן. אז שאף אחד לא ישתמש בתירוץ של חשש מאובדן הקול. ט' או ב', אורי א' או אורי א' - זה מה יש. בחירה נעימה ומוצלחת לכולם.

 

יודע את מקומי

כמדי ערב בחירות, התיישבתי מול המסך עם הפיצוחים וצפיתי בתשדירי התעמולה. אני עומד להיות לא מקורי: זה היה מרדים. כמה אפשר לדבר על סגירת המפעלים, על בעיות הגמלאים, על המפלגה המצחיקה של יעקב חסדאי הבלתי נלאה? לא, זה ממש לא היה פשוט לצפות שוב בתשדירי הבחירות של 1988.

נכון, התשדירים של הבחירות הנוכחיות לא מגיעים לטלוויזיה שלי. כל שנותר לי הוא לשים הקלטה ישנה ששמרתי ולנמנם מול המסך. ובכל זאת, רק כדי שכולנו נוכל להתייחס לתשדירים של היום בפרופורציות הנכונות, הנה כמה הברקות מתשדירי התעמולה של פעם, לפני קצת יותר מ-20 שנה:

"המערך רץ שמאלה, המערך מוכן לדבר עם ערפאת" (אהוד אולמרט, עדיין בנימה ביקורתית).

"אש"ף כן, ערפאת לא" (שמעון פרס באמירה שהמערך התאמץ מאוד להכחיש).

"בלי שום בושה הם מנסים להפחיד אותנו ולגרום לנו לחשוב שהמערך הוא אש"ף ושמעון פרס הוא יאסר ערפאת" (מועמד המערך לכנסת מיכאל בר זוהר. ספק אם המשפט מופיע בביוגרפיה שכתב על הנשיא הנוכחי).

"תוכנית זו היא היחידה שמבטיחה כי לא תקום מדינה פלשתינאית עצמאית בינינו לבין הירדן" (נסים זווילי על תוכנית הביטחון של המערך לפירוז ביש"ע).

"אם הם (הפלשתינים) יגידו שהם רוצים הכל – רמלה, לוד, יפו, חיפה – אנחנו נגיד: חבר'ה, היה נחמד, אבל אתם לא ריאלים כל כך - ונחזור... אבל בינינו, הם לא יציעו את זה. הם יודעים עם מי יש להם עסק" (השחקן דורון נשר מפנטז על מו"מ מדיני בתשדירי מפ"ם).

"אני סבור שבחירתי ברשימת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת מסמלת באופן המוחשי ביותר את המהפך שהתחולל במפלגת העבודה" (אפרים גור, רגע לפני המהפך שהתחולל במפלגת העבודה כשגור עבר לליכוד).

"שש מפלגות רצות אחר הקול הדתי. שש מפלגות. הפילוג והפיצול מחלישים אותנו" (הרב יצחק לוי מהמפד"ל בעידן אחר).

"עולם המושגים של המערך, של מפ"ם ושל רץ נראה לי מאובק ומיושן" (מועמד שינוי אמנון רובינשטיין, שבמערכת הבחירות הבאה כבר ירוץ יחד עם שתיים משלוש המפלגות).

"אנחנו ננהל משא ומתן עם הירדנים והפלשתינאים. את תוצאות המשא ומתן אני אביא למשאל עם בפני העם כולו" (שמעון פרס עושה אריק שרון).

"זהו אהוד אולמרט. לא במקרה בחר הליכוד באיש הזה להיות הפה הרע. אחת לכמה לילות הוא מופיע מעל המרקע, מישיר אלינו מבט, וללא בושה הוא משקר. אבל גרוע מזה, מה שהוא עושה זו הסתה, הסתה פרועה, אלימות מילולית מהסוג הגרוע ביותר". (גם חיים רמון לא שוכח את החברים שלו).