בשבע 330: שאלת השבוע

לנוכח אחוזי ההצבעה הבלתי מרשימים, האם צריך לחייב את האזרחים להצביע?
שאלת השבוע, לאורך הגיליון
ערך והפיק: ירעם נתניהו

אנשים שהמערכת בחרה , י"ח בשבט תשס"ט

 

 להצביע לשם מצווה, אך לא בכפייה/ הרב יהודה זולדן- ר"מ בבית המדרש של 'מכון לב', ירושלים

מצוות יישוב ארץ ישראל בשלמותה מתקיימת כשעם ישראל ריבון בארץ. והביטוי המעשי לריבונות זו הוא מינוי מנהיגות: "ואמרת אשימה עלי מלך".

מקובלנו שתוקפו ההלכתי של השלטון כיום הוא כמו של מלך. וממילא שיטת המשטר הנהוגה כיום מאפשרת לנו לקיים את מצוות מינוי מלך – מנהיגות – אחת לכמה שנים. ההצבעה, המצווה שמוטלת על הבוחר, היא נטילת אחריות על עיצוב הנהגתה, אופיה וצביונה של המדינה לשנים שאחרי הבחירות בתחומים רבים.

אכן, כל המצביע משפיע, אבל אין טעם והיגיון לחייב זאת בחוק. הדבר צריך לבוא מרצון, מתוך תחושת שותפות. "ואמרת אשימה עלי מלך" – האמירה היא ביטוי לרצון, להרגשת המחוייבות והאחריות. ההצעה לחייב בחוק להצביע היא גם לא רצינית וגם לא יעילה מהבחינה הפרקטית. היא תביא להתנגדות חזקה – יהיו פתקים לבנים או פתקים פסולים רבים, ועל מה שנעשה מאחורי הפרגוד לא יהיה ניתן לשלוט.

השאלה החשובה יותר היא איך ומדוע הגענו למצב שבו ישנה אדישות כלפי מערכת הבחירות וכלפי עבודת הכנסת בכלל. זו השאלה שאותה צריכים לשאול אותם פוליטיקאים שמעלים את הצעת חובת ההצבעה בחוק. אולי הבעיה היא אצל חלק מהם, בהתנהגותם ובהתנהלותם במשך כל השנים, ובעיקר בעת מערכת בחירות.

כאשר חלק מהקמפיינים מתמקדים יותר מדי בשלילת היריב הפוליטי; כשלא נאמר בהם שום דבר חשוב מלבד ססמאות ("ראש ממשלה אחרת" – במה היא באמת אחרת? למה רק "חזק בביטחון ובכלכלה" – מה באשר לחוזק בחינוך, ברווחה, בבריאות? ממי או ממה לא מפחדים? ועוד); כאשר לעתים לא ברור מה באמת ההבדל בין מה שנקרא 'המפלגות הגדולות', מלבד הרצון של מתמודדים מסויימים להיכנס לכנסת - לא פלא שיש אדישות, שמשמעותה ניכור וחוסר אמון, לפחות לגבי חלק מהמפלגות.

התדמית של חברי הכנסת היא זו שצריכה תיקון ושיפור. כאשר תהיה כלפי הנבחרים ועבודתם תחושה ציבורית טובה, שהם אכן עושים את עבודתם לשם שמים בלבד, כל תנועה ומפלגה בהתאם לדרכה ולהשקפת עולמה - או אז לא יהיה צורך לכפות בחוק להצביע. הבוחרים יבואו בשמחה וברצון.   

 

שיעור ההצבעה בישראל אינו כה נמוך/ פרופ' אברהם דיסקין- האוניברסיטה העברית ירושלים

 בעיקרון יש פנים לכאן ולכאן. יש הרואים בהשתתפות בבחירות חובה ולא רק זכות, ואם מדובר בחובה אזרחית – אפשר גם לכפות אותה. אולם ברוב המדינות רואים בהצבעה זכות, ומאמינים, כך על פי החקיקה, כי לאזרחים יש זכות שלא להשתתף בבחירות. מתוך קרוב ל-200 מדינות שיש בעולם, רק בכ-30 מדינות יש חובת הצבעה, ובפחות מ-20 מאותן המדינות כופים את מימוש חובת ההצבעה.

בדרך כלל במדינות שבהן כופים את ההצבעה אכן יש עלייה ניכרת בשיעור ההשתתפות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אוסטרליה, שבה מוטל קנס על מי שלא משתתף בבחירות. ואף על פי שהקנס אינו כה גבוה, שיעור ההשתתפות הוא למעלה מ-90 אחוזים.

ברוב במדינות המערביות לא נהוגה חובת הצבעה, וגם היכן שנהוגה חובה, כמו ביוון, לא כופים אותה בקפדנות.

בניגוד לדעה הרווחת כיום, שיעור ההשתתפות בבחירות בישראל גבוה יחסית לעומת מדינות אחרות. בבחירות האחרונות עמד שיעור ההצבעה בישראל על 63.5%. שיעור זה הוא בערך ממוצע ההשתתפות הכלל עולמי, ועדיין גבוה יותר מאחוזי ההשתתפות בבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב, שהיו מהגבוהים בהיסטוריה שם. כדאי לזכור שכ-10% מתושבי ישראל אמנם כלולים בפנקס הבוחרים, אבל בפועל לא יכולים להצביע כי חלק מהם יורדים או נסעו ללמוד וכדומה. כך ששיעור ההצבעה בארץ אינו כה נמוך כמו שחושבים, ולכן דעתי האישית היא שאין מקום לכפות את ההצבעה במדינת ישראל.

כדאי לזכור כי לכפיית הצבעה ולהעלאה מלאכותית של בוחרים יש קונוטציות לא נעימות של מדינות טוטליטריות, וכמו כן יש לכך גם השלכות פוליטיות, כי ההתפלגות של הנטיות הפוליטיות של הנמנעים מלהצביע שונה מכלל האוכלוסייה, ודי לחכימא.

 

 אין חופשה ללא הצבעה/ ח"כ רובי ריבלין- יו"ר הכנסת לשעבר

הדמוקרטיה מצריכה התלבטות בין שני עקרונות: הצורך לבחור לעומת החופש של כל אזרח להחליט מה הוא רוצה לעשות. הדבר קשור לשאלה האם זכות ההצבעה היא זכות שאין להתפשר עליה – כך שזו זכות שהופכת לחובה, ועל כן אדם אינו יכול להתחמק ממנה ואין לראות בה זכות חד-צדדית, או שמא זו זכות שאין לכוף אותה.

במדינה כמו שלנו, שבה יום הבוחר הוא יום שבתון מהעבודה, ויום זה נחשב לעובד כאילו הלך לעבודתו והוא מקבל עליו שכר, על הכנסת לשקול את שאלת החובה ברצינות. הרי יום הבחירות אינו יום תענוגות אלא יום שהוא גם חובה וגם זכות, ואדם שמשתמט מחובתו לבחור צריך להבין שהוא עושה מעשה שלא ייעשה. והכנסת צריכה לתת את דעתה אם חובת הבחירה היא חובה שיש עליה סנקציה פנימית, או שמא העיקרון של החופש המוחלט הוא זה שקובע. כך למשל יכולה הכנסת לקבוע כי רק מי שהלך להצביע והביא פתק אישור ממזכיר ועדת הקלפי על כך שאכן הצביע - רק אדם כזה יוכל ליהנות מחופשה בתשלום. כלומר השבתון יהיה מותנה בכך שהעובד בחר. ואם לא בחר – יופחת לו יום חופשה מעבודתו.

אמנם בדמוקרטיה לכל אחד יש זכות הבעת הדעה, וזכות זו כוללת גם את זכות המחאה, ומחאה בבחירות יכולה להיות רק על ידי הימנעות מהצבעה. אבל אדם שלא מגיע לקלפי מתוך טענה שאינו יודע במי לבחור, ושהימנעותו מללכת להצביע אינה רק השתמטות או עצלות מלמלא אחר החובה, אלא יש בכך משום מחאה – יש להבין שגם בקלפי יכול הוא להביע את מחאתו בכך שיטיל פתק לבן.

עיקרון חופש הדעה אולי שולל את האפשרות לחייב אדם ללכת ולבחור במדינה דמוקרטית, אבל ודאי יכול להיקבע בחוק כי מי שלא הולך לבחור לא יהיה זכאי, כאמור, ליום חופשה, או כל סנקציה אחרת. המדינות שכופות הצבעה בחוק ביקשו להעדיף את עיקרון חובת ההשתתפות על חופש הביטוי וחופש התנועה.