בשבע 330: למשול בלי לפחד

כדי לשמור על יציבות ממשלתו, על נתניהו לעודד בניית אלטרנטיבה לאליטות השמאל בתקשורת, במשפט, בתרבות ובאקדמיה

עמנואל שילה , י"ח בשבט תשס"ט

הצלחתה של 'קדימה' לעקוף את הליכוד במנדט אחד אינה צריכה לבלבל אותנו. גם לא הספינים העלובים של לבני ויועציה, ולא ניסיונם הנואש והמגויס של שדרנים ופרשנים להפיח בהם חיים. המשמעות הברורה של תוצאות הבחירות היא ניצחון של המחנה היהודי-לאומי על המחנה השמאלני-ליברלי. העבודה התכווצה, מרץ נמחצה, ואפילו קדימה הפסידה מנדט מכוחה (נכון לשעה זו). הליכוד לעומת זאת יותר מהכפיל את כוחו וליברמן התחזק משמעותית. המפלגות החרדיות נחלשו במנדט אחד, והציונות הדתית עם שני פלגיה הצליחה לשרוד, אמנם עם שני מנדטים פחות. העם הלך ימינה, זה ברור לחלוטין.

קולות החיילים עשויים לחזק עוד יותר את הימין, אך כבר במצב הנוכחי יש לגוש הימני-דתי אפשרות ברורה לרוב קואליציוני יציב. כמובן, בתנאי שאביגדור ליברמן יוכיח שמילה שלו היא מילה, וייתן עדיפות לממשלה בראשות הליכוד, כפי שהבטיח לבוחריו.

תוצאות הבחירות לא מוכיחות דבר בקשר לצורך לשנות את שיטת הבחירות. כבר היו כאן מפלגות שלטון עם פחות מ-27 מנדטים וקואליציות עם פחות מ-65 ח"כים. כרגיל, כאשר השמאל מפסיד הוא פוצח בקינה על כך שהרצפה עקומה, השיטה מעוותת והדמוקרטיה חולה. תמיד אפשר לשקול שיטות בחירות וממשל חלופיות, אך כדאי לפקוח עין: בדרך כלל מומחי האקדמיה והמכון לדמוקרטיה מציעים את מה שלדעתם יסייע לשמאל.

 

מול אופוזיציית האליטות

לנתניהו יש במפלגה שלו מועמד טבעי וראוי לתפקיד שר הביטחון. בוגי יעלון קוראים לו. אפשר גם להעריך שנתניהו מודע לכשלים האסטרטגיים החמורים שברק אחראי להם כראש ממשלה - הנסיגה בבושת פנים מלבנון ואוזלת היד מול הטרור הפלשתיני שהתפרץ בשלהי כהונתו. גם כשר ביטחון הוא כשל בהבלגה הממושכת מול הפגזות החמאס על ערי ישראל ובסיום המבצע בעזה ללא הכרעה מוחצת שלו. בין הח"כים של הליכוד ובקרב השותפות הטבעיות שלו יש מועמדים טובים לכל תיק בממשלה. אז מדוע רוצה נתניהו את העבודה בממשלה ואת אהוד ברק כשר הביטחון בממשלתו? אינני יודע, אבל אני יכול לשער.

הבעיה של נתניהו היתה ועודנה ההתנגדות העזה והנמרצת של האליטות לשלטונו. כבר כעת מתנבאים כל התקשורתנים שממשלת ימין-דתיים תחזיק מעמד לא הרבה מעבר למחצית הקדנציה. המתנבאים הללו, שמתכוונים מן הסתם גם לפעול כדי שנבואתם תתגשם, רואים לנגד עיניהם את מה שקרה לנתניהו בקדנציה הראשונה, ומניחים שהתסריט יחזור על עצמו. כלבי הטרף במערכת המשפט, התרבות, הכלכלה, האקדמיה ושאר מוקדי הכוח השמאלנים כבר מחדדים את שיניהם. על כולם תנצח כמובן התקשורת השמאלנית. כמו בעבר, היא תנפח כל חשד פעוט נגד חבר בקואליציית נתניהו לממדים של שחיתות נוראה, ותעמיד את מרכז הבמה לרשותו של כל בעל הון, איש רוח או עושה רוח שיציב את נתניהו וממשלתו על הכוונת. כמובן שגם החטא הקדמון, רצח רבין, יחזור לכותרות בכל הזדמנות. יגאל עמיר ירה, אבל נתניהו, כידוע, שלח אותו.

נתניהו שואף לשותפת עם השמאל כדי שלא רק הכנסת תעמוד מאחוריו, אלא גם מוקדי הכוח השונים בחברה ובמדינה יסכימו איכשהו לקבל את שלטונו. אך מפלגת העבודה הובסה ופניה אל האופוזיציה, וגם קדימה לא מוכנה לשמוע על פחות מרוטאציה. את מה שנתניהו לא רצה לעשות מתוך בחירה אמיצה, הוא ייאלץ כנראה לעשות מתוך הכרח. במקום להסתפק במס שפתיים על שמיים פתוחים ברדיו ובטלוויזיה, הוא יידרש לנקוט אמצעים מהירים לפתיחת שוק התקשורת המשודרת בישראל לתחרות חופשית. המצב שאליו נקלע ערוץ 10 פותח הזדמנות טובה למהלכים כאלה. נתניהו וממשלתו יידרשו להמשיך בדרכו של פרידמן ולערוך רפורמה מקיפה בסמכויות בג"ץ, בשיטת מינוי השופטים ובמערכת אכיפת החוק, לפני שהמערכת הזאת תחזור להתנכל להם כפי שעשתה בעבר. מסתבר שהדרך הנכונה והיעילה ביותר היא להשאיר את פרופ' פרידמן במשרד המשפטים, אולי כנציגו של ליברמן ולא מטעם הליכוד, כדי לנטרל ביקורת אפשרית מצד חסידי בג"ץ בליכוד.

גם את הממסד האקדמי והתרבותי יהיה צורך לנער מן המונוטוניות המשמימה של אחדות הדעים השמאלנית השוררת בהם. יש לדאוג שעוכרי ישראל ומשמיציה יפסיקו לעמוד בראש סדר העדיפויות אצל מחלקי התקציבים והמשרות.

המשימה הזאת איננה פשוטה כלל, ואפשר להבין לליבו של נתניהו שמבקש לפסוח עליה,  אך ככל הנראה לא תישאר לו ברירה. מצד שני, הרווח שכולנו נרוויח במקרה שהדבר יעלה בידו יהיה גדול הרבה יותר מאשר השלמת הקדנציה של ממשלתו.

 

מחנה תקיף וחזק

מבחינה ההישג האלקטוראלי המשותף, קשה להוכיח האם הפילוג במחנה הציוני-דתי הועיל, הזיק או לא שינה. מה שברור הוא שיחסי הכוחות הפנימיים בין המחנות כפי שנקבעו על ידי המצביעים הם שונים משמעותית מאלו שקבעה המועצה הציבורית של 'הבית היהודי'. מפלגת האיחוד הלאומי, קואליציה של הימין היותר תקיף שבחלקו שייך גם למחנה התורני המובהק, הוכיחה את כוחה בתוך המחנה הציוני-דתי למרות שיצאה לדרך בדקה האחרונה, וכשהיא מוכתמת שלא בצדק בכתם הפלגנות ומאבדת כתוצאה מכך חלק מתומכיה הטבעיים.

דווקא המחנה התורני המובהק, שמואשם תדיר בפלגנות ובבדלנות, השכיל להכיל במפלגתו כוחות שונים, חב"ד מצד אחד וימין חילוני מצד שני. לעומת זאת נקטו ראשי 'הבית היהודי' בגישה פלגנית עוד לפני הפיצול, כאשר ללא נימוקים משכנעים הדירו משותפות במפלגה כוחות קרובים אליה שכבר הוכיחו שיש מאחוריהם כוח אלקטוראלי.

הפיצול הביא ברכה גם בכך שהשיב למקומו הראוי את ערך ההתיישבות ביש"ע ומניעת נסיגה ועקירה נוספת. לא רק האיחוד הלאומי אלא גם 'הבית היהודי' בעקבותיו נאלץ לתת להתיישבות את מקומה הראוי בין הערכים המובילים. לעומת זאת הסיסמה 'החינוך בראש' נעלמה מתעמולת 'הבית היהודי', ואת מקומה תפש קמפיין מגזרי מובהק שנועד לגבש את "הדתיים הרגילים" וליצור דה-לגיטימציה לקיצונים, הפלגנים, החשוכים, השתלטנים והשקרנים.

לשבחם של כצל'ה, אורי אריאל וחבריהם ייאמר שהם הבליגו וכמעט שלא השיבו בהאשמות נגדיות. הם ויתרו על האפשרות להציג את הנימוקים הרבים לפרישה, וייתכן שבגלל זה הפסידו מנדט. מצד שני, אולי בזכות הבלגתם יתאפשר שיתוף הפעולה המתבקש בין שתי המפלגות, שהציבור הרחב מעוניין בו מאוד.

בשולי הדברים: יו"ר מועצת יש"ע דני דיין השכיל לנתק מגע מייד עם הפילוג ולהתרחק מהמחלוקת. בכירים אחרים במועצה יצאו בתמיכה פומבית ב'בית היהודי'. התוצאות המכריעות לטובת 'האיחוד הלאומי' בכלל יישובי יש"ע, כולל ביישובים 'מתונים' כמו עפרה, עלי, פדואל, פסגות, נווה דניאל ואפרת, מלמדות כי ציבור המתנחלים נוטה ימינה יותר ממי שאמורים להנהיג ולייצג אותו.