בשבע 330: מנוחה אמיתית

אסתי רמתי , י"ח בשבט תשס"ט

"רמי, אתה יכול למצוא חבר שיארח אותך לשבת?" שאלה אמא באמצע ארוחת ערב.

"למה, אנחנו נוסעים?" הרים אבא את ראשו מהצלחת בפליאה, עוד לפני שהספקתי לענות.

"בטח שאנחנו נוסעים! השבת זאת בר-המצווה של הלהמנים. אל תגיד ששכחת!" גערה אמא בחיוך באבא הנבוך.

"אני לא מבין בשביל מה צריך את כל החגיגות האלה במלונות..." מלמל לעצמו אבא, "כל כמה שבועות צריך לפזר את הילדים בין הקרובים והחברים".

אבל לי דווקא התאים מאוד ללכת לחבר לשבת – וידעתי בדיוק אל מי. ביקשתי מאמא שתדבר עם אמא של יוחאי, החבר החדש שלי, והם הסכימו לארח אותי בשמחה.

יוחאי הגיע אלינו לשכונה רק השנה, ומיד כשהוא נחת בכיתתנו, התחיל להיות שמח. לא בשיעורים (הוא דווקא תלמיד מצטיין) אלא בהפסקות. הוא לימד אותנו איך להפוך שתי כפיות לזוג מספריים ואיך לפתוח דלת נעולה בעזרת חוט תיל. ובשבוע וחצי האחרונים, הוא ואני התחלנו לבנות בית עץ מגניב ממש במגרש הריק שמאחורי הבית שלו. עוד יש שם הרבה עבודה, וחשבתי שאם אבוא להתארח אצלו, נוכל לבלות את השבת בתכנונים מעניינים. חשבתי, למשל, שיהיה טוב לבנות סולם חבלים ולהשחיל אותו דרך הפתח של הרצפה, ואז אם יבוא מישהו שאנחנו לא רוצים שיעלה, נוכל להעלות את הסולם אלינו... או אולי לבנות ארון קטן כדי לשמור שם ממתקים ומשחקים?

אבל עד שהסתיימה ארוחת השבת, לא הספקתי לדבר עם יוחאי בכלל. בהתחלה הלכנו לבית הכנסת עם אחיו ואבא שלו. מיד כשהגענו הבית התחילה הסעודה, והיא נמשכה הרבה זמן עם כל הזמירות ודברי התורה. רק אחרי שבירכנו ופינינו את השולחן, ניגשתי לעניין.

"יוחאי, תשמע, חשבתי על כל מיני רעיונות בקשר לבית..." התחלתי, בזמן שהתיישבנו על הספה.

יוחאי הביט בי לרגע ואז אמר בחיוך נבוך: "אני נוהג לשבת קצת עם אבא שלי אחרי הארוחה ולעבור על החומר שלמדנו בגמרא השבוע. רוצה להצטרף?"

האמת היא שלא כל-כך התחשק לי ללמוד גמרא. את זה אני עושה כל השבוע. העדפתי לדבר על הבית, כי בדיוק צץ לי עוד רעיון איך אפשר לעשות עוד קומה בענף העליון של העץ... אבל לא היה לי נעים, אז התיישבתי עם יוחאי ליד השולחן, ולמדנו יחד.

חשבתי שכשנלך לישון אני אספיק לדבר איתו, אבל איך שפתחתי את הפה, יוחאי התנצל. "אני ממש מצטער רמי, אבל אני מת מעייפות", הוא אמר בפיהוק גדול, "תסלח לי אם לא נפטפט עכשיו? יש לנו מספיק זמן מחר..." מה יכולתי לעשות? הלכתי לישון.

גם למחרת, כל הניסיונות שלי לשוחח עם יוחאי בנושא בית העץ נכשלו. הלכנו לתפילות, בילינו המון זמן בסעודות, יצאנו עם המשפחה שלו לטייל בשכונה והלכנו לסניף.

ואם היה רגע שקט והתחלתי להסביר ליוחאי את הרעיונות שלי, הוא מיד החליף את הנושא. לקראת סוף השבת, כבר התחלתי להיעלב. מה זה צריך להיות? מה, הוא חושב שרק לו מותר להמציא רעיונות? למה הוא לא מוכן אפילו לשמוע אותי?

בסוף התעצבנתי. "תשמע, יוחאי", פניתי אליו, "זה ממש לא יפה מצידך. כל השבת אני מנסה להסביר לך כמה רעיונות שצצו לי בקשר לבית, ואתה בכלל לא מקשיב! מה הקטע שלך?!"

"אל תכעס", התנצל יוחאי, "במוצ"ש אני ממש אשמח לשמוע על מה חשבת. אני בטוח שיש לך אחלה רעיונות. פשוט אצלנו מאוד מקפידים לא לתכנן משבת ליום חול. לא ללמוד למבחנים, לא לדבר על בעיות של חולין... ואתה יודע מה? זה כיף, מין יום כזה שכאילו הכל עשוי, ולא צריך לדאוג לכלום. תנסה פעם..."