בשבע 330: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ח בשבט תשס"ט

שבע נקודות הצבעה

א. ההצבעה המאסיבית של השמאל לקדימה מוכיחה שלושה דברים: לא הימין הוא שמצביע באופן רגשי, לא הימין הוא שמצביע באופן שבטי, ולא מצביעי רמון, הנגבי, בראון ואברהם-בלילא הם אבירי שלטון החוק.

ב. מומלץ לא לשלוח פרחים למשפחת נתניהו בזמן הקרוב. אם אני לא טועה, משתלות שלמות כבר עושות את דרכן אל ביתו של ראש הממשלה לשעבר (ואולי גם הבא): זר גדול מציפי לבני, שני זרי ענק ממפלגות הימין, זר מליברמן ועוד גבעול קטן מש"ס. בקמפיין הנוכחי הצליח בנימין נתניהו הצליח לעשות את כל הטעויות האפשריות: מלחמתו האינפנטילית בפייגלין, הקריצה שלו למרכז, האמירות המדיניות הלא בהירות, רצף ההבטחות הבלתי סביר, ההצהרה על הקמת ממשלת אחדות, ובעיקר חוסר היכולת לשכנע את המצביעים בשינוי כלשהו באופיו של האיש או בעתיד המדינה. מצד שני, אם הוא היה נמנע מכל הטעויות האלו, זה לא היה נתניהו. 

ג. באופן פרדוקסאלי משהו, דווקא הצלחתה של ציפי לבני עשויה לסייע לימין. אבל לשם כך צריך יו"ר הליכוד נתניהו להבין כי הדרך היחידה היום להקים ולנהל קואליציה יציבה היא להתחיל להיות ימני. אם הוא לא מסוגל לעשות את זה, הוא בוודאי יודע כי זמנו קצוב עד לבחירות הבאות, ולכן עדיף שיפרוש כעת וייתן לגדעון סער להיות ראש הממשלה הבא.

ד. יו"ר הבית היהודי, הרב דניאל הרשקוביץ, אמר נוכח המדגמים כי מדובר בהישג אדיר למפלגה. "לפני חודשיים התחלנו מאפס אם לא ממינוס בגלל אותו פילוג חסר אחריות בציונות הדתית". קשה לקבל את האמירה הזאת. התחילו מאפס? ממינוס? הרי אותה הנהגה עמדה בראש המפלגה עוד לפני הפיצול. האם הרשקוביץ ואורלב הם אפס? האם מנהיגי המפלגה לא אמורים להביא לפחות שלושה מנדטים בלי כל קשר לפילוג? אז מה בדיוק הם עושים שם, בשני המקומות הראשונים של הבית היהודי?

ה. ולפינת ביקורת התקשורת: גדעון רייכר יחזור בקרוב לנבוח על מאזינים ברדיו, גם אריאלה רינגל-הופמן לא נכנסה לכנסת עם הירוקים, דניאל בן סימון וניצן הורביץ לא קידמו את מפלגותיהם לשום מקום, ורק אורי אורבך יכול לרשום את המנדט של עצמו על שמו. כבוד.

ו. בגיליון הקודם כיניתי את מפלגתו של יעקב חסדאי "מצחיקה", ומאז אני לא מפסיק להתייסר. לא ראוי להתייחס כך לאדם גדול בשנים, רב בזכויות ומלא כוונות טובות. לא שהצבעתי לו או משהו, אבל אני מתנצל.

ז. ורק כדי לאזן את טוב הלב הרגעי: אסף חפץ, עוזי דיין, דוד טל, הרב מיכאל מלכיאור, אפרים סנה ושאר הטרמפיסטים, האופורטוניסטים ומחפשי הג'ובים בכל מחיר – שמעתי שקואוצ'ינג זה מקצוע נהדר.

 

כהנא והתחייה

שמו של הרב מאיר כהנא זכה לרנסאנס בשבועות האחרונים: השמאל טען כי ישראל-ביתנו היא מפלגה כהניסטית, אביגדור ליברמן נחשף כחבר לשעבר בתנועת כך, וגם האיחוד הלאומי ספג התקפות – בעיקר מכיוון הבית היהודי – על שילובם של תלמידי כהנא ברשימה לכנסת.

אינני ומעולם לא הייתי קרוב לכהניזם, לא לאידיאולוגיה הבעייתית ולא לסגנון הבריוני. ועדיין, הגיע הזמן שגם מתנגדי כהנא יתעדכנו בעולם המציאות. מאז הירצחו של האיש עברה המדינה שנים מטורפות, שעוררו בנו שוב ושוב את התהייה אם מפלגת השלטון שלנו אינה במקרה עלה-ירוק. הממשלות במדינת ישראל חימשו ואימנו את אויביה, שיחררו את מרצחיה, החריבו את עריה, פגעו במקומות המקודשים לעם היהודי, והביאו שתי אינתיפאדות, שתי מלחמות, אלפי הרוגים, דם ודמעות. אדריכל אוסלו הפך בינתיים לנשיא המדינה, אהוד אולמרט נבחר לראשות הממשלה, ופנינה רוזנבלום נכנסה לכנסת. אחרי כל אלה, אי אפשר יותר להפחיד אותנו בכהניזם. זה בערך כמו לשבת בבית בוער ולזעוק נגד הריח. עם כל הכבוד לד"ר מיכאל בן-ארי ושאר ממשיכי דרכה של תנועת כך, לא הם הסכנה הגדולה לדמוקרטיה ולמדינה.

 

ירוק בפני הימין

בשנים האחרונות, בעיקר מאז הגירוש מגוש קטיף, צעד העיתונאי ג'קי לוי בשילוב ידיים עם המציאות והפך מתומך אוסלו לאחד הדוברים החדים והרהוטים של עמדות הימין. בעוד עמיתו הרדיופוני אברי גלעד הולך ומתחזק בתורת ימימה ובדת הירוקה, החל לוי לבעוט ברוב הסטארט-אפים השמאלניים שהפכו את ארצנו למה שהיא היום: אוסלו, הנסיגה מלבנון, ההתנתקות, הפציפיזם השמאלני, מפלגת קדימה. בתקופת המלחמה האחרונה הוא שפך אש וגופרית על גדעון לוי ושאר מתנגדי המלחמה בעזה, בהתבטאויות מתלהמות שאת חלקן אפילו אני לא הייתי מעז לומר ברדיו.

ולמי העניק ג'קי את תמיכתו, וכנראה גם את קולו, בבחירות אלו? לרב! מיכאל!! מלכיאור!!! לוי, שההתבטאות הסביבתית היחידה שאני זוכר ממנו היתה בנושא הלכלוך בירושלים, הצביע ככל הנראה לאיש השמאל הבלתי מתון, לפוליטיקאי שתמך בכל הסכם מדיני עלוב, שחשב כי ההתנתקות היא "מתן חדר כדי להציל את הבית כולו", שהבטיח להמליץ על ציפי לבני לראשות הממשלה, ושהתכוון להצטרף אך ורק לממשלות שמאל חובבי גירושים ותהדיות. זהו האיש וזהו הטרנד ש'בן האדמה' מצא לנכון לאמץ. אני לא מצליח להבין את זה, פשוט לא מבין.

 

יודע את מקומי

השעה היא עשר ושלושים ושמונה דקות בערב. לפני 38 דקות הוכרזו מדגמי שלושת הערוצים, ובכולם ניצחה קדימה את הליכוד ב-2 אחוזים. בעוד שעות אחדות ישווה הליכוד את מספר המנדטים בתוצאות האמת. אולי אפילו יוביל על קדימה במנדט. 'את המשפט האחרון אשאיר כאן גם אם בבוקר אגלה שטעיתי', אני מהרהר לעצמי. ממילא זאת לא תהיה הטעות הראשונה.

הטעות הראשונה היתה בהנחה שיש לנו ארץ נהדרת, עם אנשים נהדרים. לא ייתכן כי רבע מהעם יצביע למפלגה הטובלת בכל כך הרבה שרצים, חשבתי. לא ייתכן כי רבע מהעם יצביע פעם נוספת למפלגת המורשעים, הנאשמים, החשודים והסתם מעצבנים. לא ייתכן כי הוא יצביע שוב ליו"ר הכנסת המפחידה, לנשקן המלחמתי הרשמי, ליואל "את אפס מאופסת" חסון ולרוחמה "אם אין סוכר שיעשו ריבה" אברהם. פשוט לא ייתכן.

32 דקות אחרי חצות. 10 אחוז מהקלפיות כבר נספרו, ואני כבר מריח את המהפך. זה לא באמת משנה. פתאום הכל נראה חסר חשיבות, אפילו הקרב היוקרתי בין האיחוד היהודי לבית הלאומי, או איך שקוראים להם. אם רבע מהעם יכול להצביע שוב למפלגה ההיא, מה זה חשוב מי ינצח, מי ישלוט והאם ישרוד בשלטון או לא.

אם מרצ היו מקבלים את כל המנדטים של קדימה, לא הייתי אומר מילה. זה בכלל לא קשור לדעות פוליטיות או לסכנות ביטחוניות. זה קשור לכבוד העצמי של העם הזה, הכבוד שאין לו. אחרי שתי מלחמות שהוחמצו, אחרי התנהלותה המזגזגת והחמקנית של שרת החוץ בעקבות דו"ח וינוגרד, אחרי קמפיין של שתיקות שהפך לקמפיין של בכיינות נשית, אחרי שאפשרנו ליועצי תקשורת וולגריים לשלוט בכותרות העיתונים, אחרי העבריינות, הנהנתנות, המאבקים הפנימיים, הניתוק מהמציאות וההישגים הפוליטיים האפסיים – אחרי כל אלה אנו מקבלים מדגמי טלוויזיה בלי חלוקה ראויה של שכר ועונש? האם באמת זכרונו של הציבור מגיע רק חמש דקות אחורה?

אחת עשרים וארבע בלילה. כ-40% מהקלפיות כבר נבדקו, וקדימה עדיין מובילה. ההישג של ציפי לבני קובע כי אין יותר למה לצפות. עד היום סבלנו משלטון טוטליטרי של מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה, אבל לפחות יכולנו לסמוך על שיקול דעתו של האזרח ביום הבוחר. אבל כיום אין כאן אזרחים אלא צופי ריאליטי. בז'אנר ההוא לא מנצחים אלא שורדים, ולא באמצעות ערכים ואמת פנימית אלא באמצעות תככנות, השמצות והימנעות מכל אמירה בעלת משמעות. בתת-תרבות הזאת, יועצי התקשורת של קדימה תמיד יהיו הזוכים במיליון.

שמונה ושבע עשרה בבוקר. טעיתי, הליכוד לא מצליח לאזן את התוצאה. חיים רמון ממהר לשחרר לרדיו את נפיחותו העצמית, ששום עבודות שירות לא יגמלו אותו ממנה. מה זה משנה מי קיבל קול וחצי יותר ומי ינהיג את מצביעי חיים רמון – זה פשוט לא חשוב.