בשבע 331:שמחת חיים

העובדה שחייו המקצועיים מובילים אותו משמחת מצווה אחת לחברתה היא חלק מההסבר לחיוניות והשמחה שממשיכות ללוות את המוהל ר' צמח הירשפלד ומשפחתו ברוכת הילדים גם לאחר רצח הבן יונדב הי"ד לפני שנה ב'מרכז הרב'

חגית רוטנברג , כ"ה בשבט תשס"ט

 

רק חור עגול של קליע בשמשת החלון ושמונה נרות קטנים שמהבהבים על כוננית הספרים מתחתיו מזכירים את שאירע כאן לפני שנה. בספריית ישיבת 'מרכז הרב' שגרת הלימוד גוברת על הכול: קולות של לומדים נושאים ונותנים בהוויות אביי ורבא, תלמידים נכנסים ויוצאים, נוטלים ספר מן המדף, תרים אחר העמוד המבוקש ומתיישבים לעיין בכובד ראש. בדיוק המיית לימוד שכזו קטע הרוצח שחדר לכאן לפני שנה בליל ראש חודש אדר, וגדע באכזריות את פתיל חייהם של שמונה תלמידים שישבו רכונים על תלמודם.

בעוד דקות אחדות יוכנס במקום הזה בבריתו של אברהם אבינו בנו הפעוט של הרב יצחק דדון, מוותיקי הלומדים בישיבה, ששם קץ לטבח וחיסל את המחבל יחד עם קצין הצנחנים דוד שפירא. לקראת השעה המיועדת הולך המקום ומתמלא ברבנים ואברכים ובתלמידים צעירים ובוגרים. בתוך הקהל הרב כמו מרחפת דמותו המלאכית-משהו של המוהל, ר' צמח הירשפלד. בשקט האופייני לו, בחלוקו הלבן, בזקנו הארוך ובעיניו הבהירות העמוקות מכין הירשפלד את התינוק, ומעניק תחושה שאליהו הנביא אכן נמצא בחדר.

יונדב הי"ד שקדן גדול

יונדב חיים הירשפלד עמד בליל הרצח מחוץ לספריית הישיבה ושוחח עם שני חברים. המחבל הגיע מאחוריו וירה בו מטווח אפס. יונדב נהרג במקום. "לא הכרתי אותו אישית, אבל הוא הסתובב בינינו בישיבה. תענוג היה לראות אותו. פרצוף יהודי מלא קדושה עם פאות מסולסלות, שאחז בחליל ובספר", תיאר אותו הרב דדון לאחר הברית באוזני הכתבים.

במהלך השבעה על יונדב הי"ד, תלמיד שיעור א' בישיבת 'מרכז הרב' ובנו של המוהל צמח הירשפלד, הגיעו אלפי מבקרים לבית משפחת הירשפלד בכוכב השחר. כמו תמיד, מתוך הסיפורים הרבים של המנחמים גילו ההורים פנים חדשות של יונדב שלא הכירו בחייו. "התחדש לי עד כמה הוא היה למדן, יותר ממה שחשבתי", מספר האב. "לא ידעתי על מספר הפעמים שסיים ש"ס משניות, עשרות פעמים". עובדת היותו מדריך נערץ ביישוב, וגם בקרב ה'חמשושים' בישיבה לצעירים, היתה ידועה להוריו עוד קודם, "אבל לא ידענו עד כמה אנשים הושפעו ממנו בלימוד, התפעלו מהצורה שבה התפלל. לא ידענו על השעות הרבות שישב בבית המדרש, כמה פעמים היה זה שכיבה שם את האור".

יונדב התברך גם בכשרון כתיבה מיוחד, ושיריו עסקו במנעד רחב של נושאים, החל מהמוות ועד לשירים משעשעים שנכתבו במעין 'איפכא מסתברא'. "היו לו פרצי רצינות מדי פעם", מחייך האב.

תזמון משמעותי

הברית מתחילה. הרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמאר, מכובד בסנדקאות. הנוכחים מתחילים לפייט את פסוקי הטקס כמיטב מסורת עדות המזרח. "בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא גואל", מזמר הקהל. הירשפלד, מוהל זריז במלאכתו, ניגש לקיום המצווה בחרדת קודש ובמיומנות של מוהל שמאחוריו אלפי בריתות. התינוק, ששמו בישראל אלקנה, פועה בבכי שנרגע בעזרת פיסת הבד הטבולה ביין. הקהל הרב קורא בעוצמה את פסוקי הברכה: "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי", ובמקום הזה המילים מקבלות משמעות מחודשת.

"הקב"ה מסדר כל מיני דברים שהולכים ומצטרפים בתזמון מעניין", אומר הירשפלד בשיחה נינוחה יותר, עם סיומה של הברית. "הראש שלנו נמצא עכשיו עמוק מאוד בתוך כל העניין של יום השנה לרצח. אנחנו מתכוננים לאזכרות בשבוע הבא – ב'מרכז', בישיבה לצעירים, וגם בכוכב השחר. תהיה גם הכנסת ספר תורה של שמונה ספרים לישיבה לזכר הנרצחים. כל הראש שלנו נמצא בעניין הזה, לכן הברית הזו לבנו של הרב דדון בספרייה נכנסה לנו בתזמון מאוד משמעותי".

מאז הרצח, יש תחושה אחרת שמלווה אותך בבריתות שאתה עורך?

"בסך הכול יש שגרה, אבל ברור שהפסוק 'בדמייך חיי' שאומרים בברית מקבל משמעות אחרת, מתוך תקווה שכל ילד שאני מל יגדל להיות אדם שתורם לעם ישראל ולא אחד שמעביר את חייו בצורה סתמית".

למרות שגרת הבריתות האינטנסיבית שעובר הירשפלד מדי יום ביומו בשנה האחרונה ובכלל, היו כמה בריתות שבכל זאת טלטלו אותו לרגע במהלך העשייה המקצועית והזריזה. "היתה ברית באיתמר, שם הזהירו אותי מראש שעומדים לקרוא לילד יהונדב דורון חי. יהונדב על שם הבן שלי, דורון על שם דורון מהרטה, שנרצח באותו פיגוע. בברית אחרת קראו לילד בשם חיים, שהיה שמו השני של יונדב. איך ההרגשה? את מתארת לעצמך שזה נותן מכה, לטובה כמובן. ברור שזה עושה משהו, מעביר איזה זרם חשמלי בגוף".

הריצה מברית לברית בשנה האחרונה היתה דווקא אחד הגורמים המשמעותיים שסייעו להירשפלד לא לשקוע באבל. "באופן כללי, לא נפלנו בגלל הרצח. הצער אמנם מלווה אותנו, אבל זה לא משהו שמפיל. אני עסוק בשמחות כל השנה, וזה פשוט לא מאפשר לי להיות כל הזמן באבל. זה מלווה אותי ברקע, אבל אני לא נמצא באבלות תמידית, אני עסוק בשמחות. זה חלק מהניצחון: הם חושבים לדכדך אותנו, אבל אנחנו ממשיכים. אני עוסק בחיים חדשים. למחרת הקימה מהאבל כבר הלכתי למול. במפתיע, קראו לילד יוסף חיים – כפשוטו. גם לבן שלי קראו יונדב חיים – כפשוטו, ה' נדב חיים. והחיים הללו לא הסתיימו ב-19 השנים שלו. זה ממשיך בכך שאנשים לומדים לעילוי נשמתו, יש סיומי מסכתות ועוד סיומים בכל רחבי העולם בכמויות מדהימות. החברים שלו בישל"צ סיימו כל חודש ש"ס משניות לעילוי נשמתו".

סיומים של ש"ס משניות היו אצל יונדב כמעט בגדר תחביב. מדי חודש, במשך עשרות פעמים כאמור, סיים ש"ס משניות על פי תכנית ח"י פרקים ליום. כשקיבלו הוריו את חפציו האישיים, אלו שניתן היה לנקותם מהדם, הם גילו מלבד החליל שלו, גם את ספר המשניות עם סימניה מונחת במשנה האחרונה. אותו ערב היה הרי סופו של חודש, ויונדב סיים עוד סבב לימוד ש"ס.

"החיים שלו נמשכים גם דרך כל הדברים הטובים שאנשים עושים לזכותו. במהלך ה'שבעה' קיבלנו עשרות מכתבים מהארץ ומהעולם, ובהם כאלה שסיפרו כי הם מקבלים על עצמם כעת הנהגה טובה. אחד סיפר שיקפיד בכיבוד הורים. כל דבר טוב שאדם עושה בגלל הרצח של יונדב, זה ממשיך את יונדב בעולם".

מסופר סת"ם למוהל

שירה וריקודים מאותתים על סיומו של טקס ברית המילה. הירשפלד ממהר לגשת אל האם, לטפל בתינוק ולתת לה הנחיות נוספות. ניכר כי דמותו אהובה ומוכרת במקום הזה. בדרך עוצרים אותו פלוני ואלמוני, כמעט כל אחד מהם פגש אותו באיזו ברית אחרת של ידיד או קרוב משפחה. יש גם מי שפותח ספר ודן עם הירשפלד בעניין הלכתי כלשהו. מאוחר יותר, לאחר שיטעם משהו מסעודת המצווה, יצעד הירשפלד בזריזות אל בית משפחת דדון לבדוק שוב מה שלום הרך הנימול והאם ולהיפרד מתוך ידיעה שהכול כשורה עם התינוק. בין לבין הוא מספיק לגשת גם אל התינוק החייכן אלחי-אלקנה שפירא, בנו של הקצין דוד שפירא שחיסל את המחבל יחד עם הרב דדון. כן, גם לאלחי-אלקנה שפירא ערך הירשפלד את הברית, שהתקיימה חודשיים וחצי לאחר הטבח בישיבה.

את מלאכת המילה למד צמח הירשפלד לפני 15 שנה. הוא יליד רחובות, בוגר 'נתיב מאיר' וישיבת 'הכותל'. קודם לכן עסק בכתיבת סת"ם, אבל בשלב מסוים החליט לעשות הסבה מקצועית. "לא התאים לי להיות סופר סת"ם לאורך שנים. צריך לשבת הרבה שעות ביום במקום אחד. היה בי רצון בכל זאת להתעסק בקדושה וכך הגעתי לתחום הזה", הוא משחזר.

הירשפלד עובד כמוהל יישובי, כלומר מרבית הבריתות אליהן הוא מוזמן מתקיימות ביישובים. אך ככל שעובר הזמן והמוניטין משתבח, ההזמנות שהוא מקבל מוליכות אותו לכל קצווי הארץ. ממוצע הבריתות שלו הוא 2-3 ביום. חישוב קל מלמד על אלפי תינוקות שעברו תחת ידיו. בין ריצה מברית לברית הוא משמש גם כנהג אמבולנס מתנדב ביישובו כוכב השחר.

מה המוטיבציה שלך לעסוק דווקא בבריתות?

"המוטיבציה היא לעשות דברים לא רק בשביל הפרנסה, אלא גם דבר שחשוב מצד עצמו. מעבר לכך, המילה היא שלב חשוב מאוד. אנו נתקלים בדברים מאוד טעונים סביב זה שאדם מוסר את הבן שלו לאדם שיחתוך את עורלתו וישפוך את דמו כפשוטו. חכמים השוו את זה להקרבת קורבן. גם סביב קריאת השם יש דברים טעונים – קריאת שם על שם מישהו מהמשפחה, או משפחה שעברה טרגדיה של פטירה ואחר כך נולד ילד שנקרא על שם הנפטר, זה דברים שקורים הרבה מעבר לממוצע. אנשים בוכים ומתרגשים בברית, זה נושא חשוב להם שלא סתם עובר לידם. מבחינתי זה מקום טוב להיות קרוב לאנשים בהתרחשויות האלה".

לעיתים קרובות נאלץ הירשפלד לעשות שבתות וחגים מחוץ לבית, ללא משפחתו, ביישוב בו מתקיימת ברית. "בערים המצב יותר פשוט, יש מוהלים שיכולים לבוא ברגל. בהרבה יישובים, לעומת זאת, אין מוהל. מישהו צריך לדאוג למול את ילדי ישראל בזמנם", הוא מסביר בפשטות את הכורח שמאלץ אותו לשלם מחיר משפחתי גבוה. אולם את הקרדיט המלא לפעילותו הוא מעניק למשפחתו, ובראש וראשונה לרעייתו. "יש פה הרבה מסירות מצד המשפחה - הם לבד בשבתות, מישהו צריך לקדש במקומי".

בן ב'חדר הטראומה'

למעשה, על משפחתו של הירשפלד קצת קשה לומר שהיא "לבד", לאור העובדה שהוא ורעייתו הם הורים גאים ל-13 ילדים. יונדב הי"ד היה החמישי במספר, ומעליו ארבעה אחים ואחיות נשואים. "רוב המטלה היא על אשתי בבית, היא עסקה בעיקר בגידול הילדים. יש לנו נחת גדולה, ברוך ה'", הוא אומר בקורת רוח. "הילדים יותר מוצלחים ממני, וכל הקרדיט - לאשתי". הירשפלד ורעייתו הם גם סבא וסבתא מאושרים לעשרה נכדים, שניים מהם נולדו בשנה האחרונה.

אחד מאחיו הצעירים של יונדב נכנס השנה ללמוד בישיבה לצעירים, בה למד גם יונדב. הירשפלד דוחה כל שאלה בדבר חשש לשלוח בן נוסף למקום, או קושי נפשי שהדבר גורם לו. הוא דווקא מחייך ומספר שהחדר של בנו בפנימייה מכונה במסגרת ההומור השחור 'חדר טראומה'. "יש שם אח שכול, וגם ילד בוגר פיגוע - הבן של משפחת כהן מכפר דרום".

המשפחתיות הרחבה והבריאה שנבנתה בבית משפחת הירשפלד סייעה להתמודדות עם הירצחו של הבן. האב מספר על נורמליות מלאה בתפקוד הבית והילדים. "הם לא הולכים עם האף באדמה, הם עסוקים, לומדים, אפילו שמחים. בהתחלה חשבנו שמרוב נורמליות משהו לא בסדר, עד שהבנו שזה בסדר גמור. כמעט ולא רואים תופעות של עצבות בבית. הילדים לא מנצלים את השכול לירידה בלימודים וכדומה. הם ראו שמיד אחרי ה'שבעה' אנחנו חוזרים לעיסוק האינטנסיבי, וחזרו גם הם לשגרת הלימודים. בסך הכל, כל הזמן קורה בבית משהו. יש כל הזמן ילדים שמסתובבים, יש עיסוקים, אין שקט באוויר".

בכל זאת, אין קשיים באמונה? הרי הנערים נרצחו תוך כדי לימוד תורה ממש?

"יש הבדל בין צער לבין תסכול, זו הבחנה חשובה. הצער קשור לחיסרון וגעגוע. תסכול קשור לזה שאדם כועס שקרה לו משהו. מהתסכול אנחנו פטורים כי אנחנו מאמינים שהכל מכוון בהשגחה. אנחנו רואים בייחוד בשנה שחלפה איך הקב"ה מלווה אותנו יותר מכרגיל. מבחינתי זה מתבטא בריבוי הבריתות, בשני הנכדים שנולדו לנו, ובידיעה שהרצח לא היה סתם. מסרו לנו בשם אנשים גדולים שהרצח הציל את עם ישראל מצרות גדולות. שום דבר לא סתמי, ויד ה' מלווה אותנו בצורה חזקה יותר מבעבר".

הירשפלד לא שואל שאלות כלפי שמיא, וגם לא מבקש להבין. "אני מצטרף לרבים בעם ישראל שהקריבו את היקרים להם, וגם הם לא הבינו. אנו לא יכולים להבין את דרכי הקב"ה. כל שנה אנו קוראים את הפסוק 'א-ל אמונה ואין עוול'. אני לא רואה במה שקרה עונש, אבל משמעות כן, למרות שלא בהכרח אנו מבינים אותה".

נקמה לצורך הרתעה

אם בענייני אמונה מתהלך הירשפלד בתמימות וללא שאלות, הרי שבעניינים הארציים דעותיו תקיפות ונחרצות. בתום ה'שבעה' מיהר להתייצב בעצרת מחאה שנערכה סמוך לג'אבל מוכאבר, שכונת מגוריו של המחבל במזרח ירושלים, בקריאה להרוס מיידית את בית המחבל. במשך שנה תמימה לא זכתה הקריאה למענה ממשלתי. לאחרונה, לאחר דיונים חוזרים ונשנים במשרד הביטחון, צה"ל ובג"ץ, נאטם בית המחבל, בצעד שמבחינתו של הירשפלד הוא "מעט מדי ומאוחר מדי. לצערי, התגובה היתה מאוד איטית, ומאז ספגנו עוד שני פיגועי טרקטור בירושלים. אולי ניתן היה למנוע אותם אם התגובה היתה יותר מהירה".

עם כל הארשת העדינה שעל פניו ודיבורו השקט והרגוע, הירשפלד אינו חושש לומר בגלוי את עמדתו התקיפה ביחס לדרך בה יש לדעתו לנהוג במחבלים ובני משפחותיהם בפרט, ובערבים עוינים אזרחי ישראל בכלל. את הדעות הללו, הוא מדגיש, הוא נושא עימו עוד מלפני הרצח. "זה שאני אב שכול זו רק הזדמנות ופתח שמאפשר לי לומר את דבריי. אין לי סיוטי לילה ולא ביעותי יום על המחבל הזה, אני אפילו לא זוכר איך קוראים לו. העניין האישי לא תופס אצלי מקום. יש פה דבר עקרוני, שהוא ההרתעה. כל מחבל שמעלה בדעתו לעשות איזו פעולה, צריך שיידע שהוא לא משאיר את משפחתו לשבת בשמחה באיזו סוכת אבלים בבית, אלא משאיר אחריו משפחה שתקלל אותו על כך שבגללו נהרס ביתה והיא גורשה מהארץ".    

הירשפלד אינו נרתע מלהזכיר בהקשר זה את מושג הנקמה: "נקמה לא ממקום של כעס והתלהמות, אלא מצד האמת שבעניין", הוא אומר בלהט. "מי שפגע בי הוא אויב שלי ויש לנהוג בו כמו באויב, גם אם משום מה יש לו תעודת זהות ישראלית. ישראל זה יעקב אבינו, והמושג ערבים-ישראלים הוא בושה לסבא יעקב, שהוא סבא שלנו בלבד. מי שהוא אויב שלנו - אין מקומו איתנו. זה דבר פשוט. כל מי שכוחות הביטחון מזהים כאויב שלנו, צריך לדאוג שלא יחיה כאן בארץ. חד משמעית. וזה לא משנה אם הוא אזרח עם תעודת זהות כחולה, אדומה או ירוקה".