בשבע 331:משפט שדה

חגית רוטנברג , כ"ה בשבט תשס"ט

 

עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י לפרשה רומז הסיפור הבא (תחילת פרק כ"ג)

ראש חודש אדר בפתח, ובבית הספר שלנו החלו ההכנות לקראת המופע השנתי שכולם מצפים לו: ערב כישרונות צעירים. בערב הזה כל כיתה מציגה קטע של כישרון מיוחד, פעלולים, שיר או מצגת מצחיקים. הכיתה שזוכה במקום הראשון מקבלת שבוע טיול באילת.

כמובן שהכיתה שלנו התכנסה מיד להתייעצות, על מנת להעלות השנה מופע שבטוח יזכה במקום הראשון. אחרי שלושה ימים של סיעור מוחות קדחתני, התקבל רעיון שהיה מוסכם על רוב הילדים: מופע אופניים בשילוב פעלולי אש, זיקוקים ובהשתתפות שלושת הכלבים של רועי, שלמד אילוף חיות.

במשך שבועיים התאמנו על המופע המדהים שלנו, והתוצאות היו באמת מרשימות. היה לנו ברור שהכיתה שלנו הולכת לזכות, וכבר כמעט ארזנו את התיקים לטיול באילת.

ערב המופע הגיע. כולנו התכנסנו נרגשים עם האופניים, שלושת הכלבים של רועי כשכשו בזנבם מאחורינו. הכיתה המקבילה, ו'2, הופיעה לפנינו. הקריין הזמין אותם לעלות, ועינינו חשכו: כולם עלו לבמה עם אופניים. ככל שהתקדם המופע, הרגשנו שאנחנו קרובים להתעלפות: הם ביצעו בדיוק את אותם פעלולי אש שלנו, היו להם שלושה כלבים וגם שני תוכים שעופפו מן הצדדים, וכמובן שהם ירדו מהבמה כשמחיאות כפיים סוערות ושריקות התלהבות של הקהל מלוות אותם.

במקום הראשון לא זכינו, והטיול לאילת הפך לחלום שיתגשם אולי רק בעוד שנה. הכעס בכיתה היה גדול. "מישהו הדליף את הרעיון שלנו לכיתה המקבילה!" זעם רועי, "וכשנגלה מי זה, חבל לו על הזמן". אסף נעמד במרכז הכיתה והכריז: "אנחנו נקיים משפט, ומי שנחליט שהוא הבוגד שמסר את התכנית שלנו, ייענש קשות". מועצת השופטים שלנו מנתה עשרה תלמידים, מהנחשבים ביותר בכיתה שלנו. לאחר התייעצות חרישית ביניהם, החליטו להזמין למשפט קודם כל את מיקי. בלי שאף אחד הסביר בקול רם, זה היה די ברור למה בחרו בו. זה לא שהיו הוכחות נגדו, אבל מיקי היה הילד הכי דחוי בכיתה: הוא היה 'יורם' כזה, וגם נודניק ובכלל, לא אחד שיש לו חברים. היו כמה תלמידים שהתלחשו על כך שהמשפט לא הולך להיות ממש צודק, אבל הם פחדו מחבורת השופטים. "מיקי שטיין", פתח רועי, "אתה עומד כאן לדין באשמת העברת מידע סודי לכיתה המקבילה, בגידה בחברים והפסד של טיול לאילת. מה יש לך לטעון להגנתך?". מיקי עמד רועד כולו, וגמגם: "אני לא עשיתי כלום, באמת. אני לא מכיר אף אחד בכיתה המקבילה". אסף הרעים בקולו: "אתה משקר. בית המשפט לא מוכן לשמוע טענות כאלה. כעת יתכנסו השופטים ויקבלו החלטה על גזר הדין. ההחלטה תינתן בעוד עשר דקות". מיקי נשלח החוצה, וחבורת השופטים החלה בהתייעצות. "ברור שהוא אשם", הכריז רועי. "למישהו יש התנגדות?". תשעה שופטים הנהנו בראשם. רק אני, העשירי, ישבתי בצד ולא השבתי. "נו, ישי, מה אתה חושב?". הסמקתי: "אה... לא יודע. האמת, לא ראיתי שום הוכחה לזה שהוא אשם, אבל אם אתם אומרים...". אסף הרעים בקולו: "מה זאת אומרת? רוב השופטים פה חושבים שמיקי אשם, איך אתה יכול להגיד אחרת?". פתאום הרגשתי פרץ של אומץ לב, שלא ברור לי מנין הגיע. הרגשתי שאני לא מפחד מאסף, ולא מרועי, ולא מכל חבורת השופטים המטופשת הזאת. ברור שהם לא אומרים את האמת! חשבתי. "תסלחו לי מאוד, לא מעניין אותי מה אתם חושבים. לא הצלחתם להוכיח שמיקי אשם, לא הקשבתם למה שיש לו להגיד, וכל המשפט הזה לא צודק בכלל. תחפשו מישהו אחר שמוכן להשתתף איתכם בהצגת השקר הזאת!" הכרזתי ויצאתי מהכיתה. מחיאות הכפיים של חבריי, שצפו בכל ההתרחשות, ליוו אותי בדרך החוצה.