בשבע 332: היתר המכירה בבית המשפט

שופטי ביהמ"ש המחוזי בפ"ת קבעו באחד מתוך ארבעה נימוקים כי היתר המכירה תקף לצורך הלכות שמיטה בלבד. הם לקביעתם זו יש השלכות הלכתיות?

יאיר שפירא , ב' באדר תשס"ט

 

 שמחה גדולה היתה במערכת "עיתון ההשקפה החרדית הטהורה", יתד נאמן, עת פרסם בית המשפט המחוזי בפתח תקווה פסק דין המקעקע לשיטתם את היתר המכירה בשנת השמיטה. העיתון פרסם חלקים נוחים לו מפסק הדין, בהם קבעו שלושה שופטים כי המכירה היא לצורך השמיטה בלבד, ואין בה כדי לפגוע בכל זכות או חובה אחרת של המוכרים. ראשית הסיפור בעברייני בנייה ממושב בשרון, אשר בנו מבני תעשייה ומסחר לא חוקיים על קרקע חקלאית והשכירו אותם לבעלי עסקים באזור. מינהל מקרקעי ישראל תבע את בעלי הנחלה, ובין השאר דרש להוציא צווים להריסת המבנים.

עקב מחסור חמור בטענות ענייניות, ניסו בעלי הקרקע להיתלות בטענות טכניות שונות כדי לפתור את עצמם מהתביעה. בין השאר טענו להיעדר יריבות בינם ובין המנהל, שהרי התביעה הוגשה בשנת השמיטה, עת נמכרות קרקעות המנהל לגוי.

בית המשפט ענה בפסק הדין לטענה בשורה של קביעות נחרצות. ראשית קבע בית המשפט כי שנת השמיטה הסתימה והבניינים עודם על תילם, קדמו לשמיטה ונותרו אחריה, כך שהתביעה בעינה עומדת. שנית חילקו השופטים בין הבעלות על הקרקע ובין ניהול הקרקע, המסור על פי חוק למנהל מקרקעי ישראל. שינוי הבעלות בקרקע, קבעו השופטים, אינו גורע מכוחו של המנהל לנהל אותו, להתיר בו או לאסור שימושים שונים.

השופטים נעזרו לא מעט ברפורמות שערכה ועדת השמיטה של הרבנות הראשית בהליך מכירת הקרקעות בשמיטה החולפת. רצינות ההליך הכתיבה מכירה פרטנית של כל חלקה, אחרי סימונה המדוייק על מפה ייעודית, בירור של זהות הבעלים, ויפויי כוח תקפים משפטית לביצוע המכירה. בגלל ההליך המפורט נמנעו חקלאים רבים למכור חלקות כשלא נצרכו לכך, על אחת כמה וכמה בעלי נחלות שאינן חקלאיות, וכמובן גם הנאשמים, שלא יכלו להציג כל מסמך של מכירה.

לו הסתפקו השופטים בתשובותיהם הניצחות, אזי היתה דווקא עולה קרנו של היתר המכירה. אך הם הוסיפו גם טיעון רביעי וקבעו כי המכירה מתבצעת לצורך הלכתי בלבד. לטיעון שכזה אין זכר בחוק, אך אין ספק שהפרשנות המשפטית פוגעת בתוקפו של ההיתר, דבר משמח מאוד במחוזות יתד נאמן, אך פוגע בכל שומרי הכשרות האחרים.

אורי אורבך הצהיר לפני מספר שבועות כי הצעת החוק הראשונה שיניח על שולחן הכנסת תעסוק באיסור הצבת דוקרנים בחניונים. הנה לו רעיון חשוב לא פחות להצעת החוק השנייה.

בצו בית הדין הלבנוני

לפעמים מחליט בג"ץ שלא להחליט. פרקטיקה מוצלחת במיוחד כאשר החלטה תחייב לפגוע באחד מן השניים - או בצדק או באינטרסים חשובים של מדינת ישראל. כזה היה המקרה בו עתר אזרח מרוני (עדה מהנצרות המזרחית) כנגד אכיפת פסק דין לחיוב במזונות שהוציא נגדו בית המשפט לערעורים של העדה המרונית.

על פי החוק הישראלי, בענייני משפחה יש אוטונומיה שיפוטית לעדות והדתות השונות בישראל. אך בניגוד ליהודים, למוסלמים ולדרוזים אשר חוסים תחת מערכות מוסדרות שכולן שוכנות בישראל, לכל עדה נוצרית יש מערכת בתי דין משלה הכפופה לערכאות גבוהות יותר, שחלקן ממוקמות מחוץ לישראל. בית הדין המרוני בחיפה למשל, כפוף על פי חוקי הכנסייה לבית הדין המרוני בלבנון, האחראי על "אזור צור וארץ הקודש". האזרח הישראלי טען בפני בג"ץ כי לא יתכן שההוצאה לפועל בישראל תאכוף עליו צו שהוצא במדינת אויב, מה גם שהוא מנוע מלבוא בפני בית הדין ולהציג את טענותיו בעל פה.

השופטים, שהבינו כי יתכן ומדובר בנושא רגיש, פנו לקבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהבהיר כי העניין רגיש מאוד ליחסי החוץ של מדינת ישראל. בתקופת ההתדיינות בבג"ץ נעשו מאמצים לפתור את העניין בדרך של מינוי טריבונל לערעורים שיתמנה ע"י בית הדין בלבנון, אך העניין לא צלח.

השופטים החליטו להיתלות בשיהוי בו הגיש האיש את בקשתו, ובעובדה שהוא מושתק מלטעון כנגד הפרוצדורה מכיוון שאף הוא פנה בעבר לבית הדין הלבנוני, וכך לדחות את העתירה מבלי להכריע עקרונית בטענות הכבדות שהובאו בפניהם.

בתגובה לתגובה

בשבוע שעבר טענו בטור זה נגד המרת עונשה של אנסטסיה מייקל מרצח להריגה בבית המשפט העליון, וקבלנו על ההבנה היחסית לה זוכות נשים על רצח בני זוגם. במדור המכתבים למערכת בגיליון זה מתפרסמת תגובתו הארוכה של סנגורה של מייקל, עו"ד ד"ר יואב ספיר, סגן הסנגורית הציבורית הארצית, שטען כי צדק עשה בית המשפט עם לקוחתו ואנו עווינו כלפיה.

הסנגוריה הציבורית בכלל ועו"ד יואב ספיר בפרט עושים עבודת קודש בהגנה אפקטיבית ונחושה בבתי המשפט על נאשמים שבנסיבות אחרות היו עומדים חסרי אונים ללא כל הגנה ראויה. במקרים רבים, כמו בתיק מייקל, איכות ההגנה המשפטית לה זוכים אנשים מהשוליים הסוציו-אקונומיים המיוצגים ע"י הסנגוריה הציבורית גבוהה הרבה יותר מזה שמסוגל עורך דין מהשורה לספק ללקוחותיו. אך הנחישות והכישרון שהשקיע עו"ד ספיר בתיק, כמו גם חילוצה של מייקל מהרשעה ברצח והסיקור האוהד לכך בעיתונות הכללית, לא יסמאו את עינינו מהבעייתיות שבעניין, וטוב יהיה אם לא תסמא גם את עיניו של עו"ד ספיר עצמו.  

הסנגור אומנם ניסה לטעון כי מייקל התגוננה מפני בן-זוג אלים, אך שתי ערכאות דחו טענה זאת מכל וכל. מפסיקת בתי המשפט עולה כי מייקל התגרתה שוב ושוב בבן זוגה השיכור, ואף הפעילה נגדו אלימות פיזית. אומנם אין ספק שגם הקורבן המנוח נהג באלימות, אך שתי הערכאות לא קבעו שהיתה זו אלימות קשה וחד צדדית, ובהחלטות שפרסמו משובצים שוב ושוב תיאורים של קטטה ושל שני ניצים.

הסנגור מנסה ליצור את הרושם כאילו מייקל התגוננה עם הסכין בפני אלימות מתפרצת, אך זה בדיוק הרושם שבתי המשפט דחו בשתי ידיים. לא לחינם ציינה השופטת ארבל כי לא היה פשוט בעיניה להמיר את הרשעתה של מייקל מרצח להריגה. לא לשווא מציין השופט רובינשטיין כי בכל מקרה מדובר בהריגה הקרובה מאוד לרצח.

העובדות הפשוטות אותן קבעו בתי המשפט הן כי ניסאם עפיפי הבליג שוב ושוב על עלבונות ועל אלימות של מייקל, עד שהתפרץ לבסוף.  אין ספק כי מייקל דקרה אותו עם סכין שאותו החביאה מבעוד יום במקום מסתור קרוב. נזכיר כי אין בפסקי הדין זכר לראיה כי עפיפי נהג כלפי מייקל באלימות קודם לאירוע שהסתיים במותו. בוודאי שאין להשוות בין מייקל התוקפנית, שחזרה אל זירת הקרב ודקרה את בן זוגה מזה ארבעה חודשים, ובין כרמלה בוחבוט, שמצאה רובה כאשר נמלטה לחדרו של בנה החייל לאחר 24 שנות התעללות קשה, כשבן זוגה האלים דולק אחריה.

אומנם בתי המשפט קיבלו את טענתו של המומחה שהביא הסנגור, אשר טען כי מייקל נושאת מטען רגשי כבד של אלימות שהפעילו נגדה בני זוג קודמים. נזכיר רק שרבים מהרוצחים היושבים בבתי הכלא טענו ואף הוכיחו כי עברו התעללות בעברם, או סבלו מפוסט טראומה. בתי המשפט בדרך כלל דורשים הרבה יותר כדי למחול לאדם על הריגת רעהו במזיד.