בשבע 332: פתח לעשיית צדק

התחשבותו של בית המשפט באנסטסיה מיקל היא ראויה, בהתחשב בנסיבות ובהקשר החברתי הכולל. תגובה על טורו של יאיר שפירא 'אין נשים רוצחות'

ד"ר יואב ספיר , ב' באדר תשס"ט

ברשימתו של יאיר שפירא, שעסקה בפסק הדין שהמיר את הרשעתה של אנסטסיה מיקל מרצח להריגה, נפלו מספר אי דיוקים. כך למשל נאמר בה שהיה "מאבק" בין מיקל לבין בן זוגה המנוח. ואולם, תיאור שוויוני זה של מאבק, בו גם נקט בית המשפט המחוזי בנצרת, שהרשיע ברצח, חוטא לאמת. מהעדויות עולה כי המנוח היכה את מיקל בכל חלקי גופה כשהיא שכובה על הרצפה, והמשיך להכותה בנחישות גם לאחר שקראה מיקל לעזרה, חרף נסיונותיו של אחד החברים להפריד ביניהם. בית המשפט העליון קבע כי המנוח נקט אלימות כלפי המערערת, והיה נכון להניח שאלימות זו כללה פעולות של חניקה, גלגול המערערת על הרצפה ועוד.

בית המשפט העליון דחה אמנם את הטענה שיש לזכות את מיקל בשל הגנה עצמית, וזאת מכיוון שלשיטתו יכולה היתה להימלט לכיוון בו פתחה במנוסה. במקום זאת קבע בית המשפט כי "המערערת השיבה מלחמה שערה", נטלה סכין ודקרה את המנוח דקירה אחת. האמירה שבשעה שדקרה אותו החזיק אותו החבר פשוט אינה נכונה. אפילו התביעה לא טענה כך. בית המשפט העליון קבע כי לא היה בכוונתה של מיקל להביא למותו של בן זוגה, ועל כן המיר את ההרשעה מרצח להריגה. אין מחלוקת כי מייד לאחר הדקירה פרצה מיקל בבכי, ניסתה להציל את חייו של המנוח וקראה לעזרה.

הרשעתה של מיקל בהריגה במקום ברצח פותחת פתח לעשיית צדק. מיקל היתה נערה ואישה מוכה כל חייה. לבית המשפט הוגשו פסקי דין שהרשיעו בני זוג קודמים שהיכו אותה, לרבות אבי בנה שהיכה אותה כשהיתה בחודש השמיני להריונה, כשהיא כבת 15. פרופ' אליעזר זומר, מומחה בינלאומי לפוסט טראומה שבדק את מיקל, קבע כי תגובותיה למכות שספגה מידי המנוח היו מועצמות עקב זיכרונות מעוררי חרדה של אלימות גברית דכאנית. הוא המשיל את התנהגותה לזו של חיה פצועה שנדחקה לפינה.

שפירא קובע שהתקדים החשוב של כרמלה בוחבוט יושם "באופן שבלוני" בבתי המשפט. אלא שהמציאות היא שמעטות הן הנשים שמצליחות לשבור את מעגל האלימות הגברית, ומשיבות באלימות. על-כן מעטים הם המקרים בהם החילו בתי המשפט את תקדים בוחבוט. ההתחשבות היא ראויה ובוודאי שלא הובאה לידי אבסורד במקרה של מיקל, כפי שטוען שפירא. אין מחלוקת שבוחבוט, שרוקנה מחסנית על בן זוגה המכה, התכוונה להורגו. זאת בניגוד למיקל שהתכוונה להכאיב לגבר המכה, כפי שהוא הכאיב לה, אך לא להורגו. אין לזקוף לחובתה של מיקל את העובדה שבניגוד לבוחבוט שסבלה 24 שנים את האלימות, הגיבה מיקל בשלב מוקדם יותר, כשהיא בת 20 בלבד.

שפירא תוהה "האם הקריטריונים שהציבו השופטים להרשעה ברצח גבר היו עוברים בשקט ציבורי שכזה אם היו מיושמים על גבר שרצח אישה". על כך יש להשיב בשתיים: ראשית, בית המשפט החיל בדיוק את אותן אמות מידה. על פי החוק, כאשר קיים ספק בכוונה להמית תהיה ההרשעה בהריגה ולא ברצח. שנית, אסור לעולם לאבד את ההקשר החברתי, ובענייננו ההקשר הוא של חברה שבה עדיין נשים רבות מוצאות עצמן קורבנות לאלימות גברית: עפ"י נתוני הכנסת בשנת 2008 נרצחו 11 נשים בידי בני זוגן. יש לקוות כי בית המשפט העליון ישכיל לתת להקשר זה, כמו גם לנסיבות חייה המיוחדות של מיקל, ביטוי ראוי בבואו לגזור את הדין, כפי שעשה בעניין בוחבוט.

הכותב הוא סגן הסנגורית הציבורית הארצית וייצג את אנסטסיה מיקל בערעורה לבית המשפט העליון