בשבע 332: הצילו! ניצחנו

לפחד מהשלטון שאחז בנתניהו יש שורשים עמוקים ואפילו יצחק שמיר נכווה ממנו. האחדות המזויפת עם ציפי לבני תשאיר את נתניהו בסופו של דבר בלי לבני ובלי בוחריו.

אליקים העצני , ב' באדר תשס"ט

הלוואי ויכולתי להאמין שתחינותיו והפצרותיו של נתניהו בלבני, על סף ה'הצילו' ועל גבול ההתבזות, להואיל ולהתחלק איתו בשלטון ואף לקבל זכות וטו, הם תכסיס בלבד. מי ייתן, וזה רק תרגיל מבריק ביחסי ציבור, להראות לכולם את העיקשות והאנוכיות שלה, לעומת רוחב הדעת שלו, המעדיף את טובת הכלל על האינטרסים הצרים שלו ושל מפלגתו.

בעמקי לבבי אני חושש שאין זה כך. לא מן הנמנע, שחיזורו הנמרץ של נתניהו נובע ממצוקה נפשית אמיתית, שיש לה שני טעמים אפשריים:

על פי הדרך המדינית שנתניהו מתכוון ללכת בה, הוא חושש כנראה שמהר מאוד יעמוד מספר חברי הקואליציה שלו על 61 ח"כים בלבד, ואולי אף על פחות מזה. זאת, מפני שיש ביניהם שלא יסכימו להיות 'פרגמאטים' ולא יתנו יד למשחק, שכבר היה לזרא, של ממשלה ימנית בעלת שתי ידיים שמאליות.

הסבר אחר ל-אס.או.אס. שנתניהו משדר ולתמונה שהוא מקרין, כאילו הוא המפסיד והיא המנצחת והמכתיבה את התנאים, הוא פחד גבהים מעצם השלטון. כשהשמאל זוכה, ולו על חודו של מיצובישי, הוא שולט ללא סייג וביד רמה, שלא כתלמידיו של ז'בוטינסקי, האמונים לכאורה על הסיסמה "א-לוהים, לשלטון בחרתנו" -  אלה פוחדים אף מצל צילו של שלטון.                                 

כך, חשש מנחם בגין לזוז בלי משה דיין, שמיר התנדב לחלוק את השלטון עם פרס ונתניהו התוודה בתקשורת, שכל מה שהוא מתחרט עליו מכהונתו הקודמת הוא, שלא שיתף את השמאל בשלטון.

יש לקוות שלבני לא תיענה להפצרות נתניהו, והבוחר הישראלי שהכריע בעד קו מדיני ימני, לא יקבל שוב תבשיל עכור, דלוח ותפל, לא לכאן ולא לכאן.

בסוגיה הזאת יש לנו סיפור מאלף מבחירות 1988.

ארבע השנים 1984-1988 היו שנות רוטציה בין הליכוד והעבודה, עם הגבלה חמורה, מוסכמת, של מפעל ההתנחלות. זמן קצר לפני בחירות 1988 הגיע יצחק שמיר ליישוב נעלה במסגרת אירוע של הנהלת מועצת יש"ע, בה הייתי חבר. הגעתי למקום באיחור מה, באמצע נאום של שמיר שעמד כולו בסימן  הבחירות. הפריע לי השקט מסביב, לאחר ארבע שנות חצי-ייבוש, וברוח הסיסמה הז'בוטינסקאית, "שקט הוא רפש", הרשיתי לעצמי קריאת ביניים: "שוב תיקח את קולותינו ותלך איתם לשמאל?!" תגובת שמיר היתה 'פיצוץ': בקבוק היין שהטיח בשולחן כמעט ונשבר, והוא צעק לעברי במלוא גרונו: "צא! צא מכאן, נביא חורבן!" עיתונאים העידו, שמעולם לא ראו אותו יוצא כך מכליו.

בבחירות ההן זכה המחנה הלאומי ב-65 מנדטים. שמיר לא התקשה להרכיב ממשלה וכבר חתם הסכם קואליציוני עם יו"ר 'התחיה', פרופ' יובל נאמן ז"ל. אלא שכמצופה, שוב תקף את מנהיג הליכוד פחד גבהים. הוא ביטל את ההסכם עם נאמן – הפולקלור העממי מספר שיעץ לו להדביק  אותו על הקיר – והעדיף שותפות עם שמעון פרס. הידיעה, ששמיר עומד לחבור שוב למחנה השני, השיגה אותי בשווייץ, ומשם שלחתי לו מברק בזה הלשון: "אם תלך שוב עם פרס, תגשים את נבואתי. (על החתום) 'נביא החורבן'".

עברו שנתיים, ושמעון פרס הצדיק את שמו שהלך לפניו כ'חתרן בלתי נלאה': בעודו מכהן בממשלת שמיר רקח קשר עם דרעי  –  ולראשונה בתולדות הציונות גם עם ח"כים ערבים - להדיח את שמיר מראשות הממשלה ולמלוך תחתיו. לא אחר מאשר יצחק רבין ז"ל כינה את המהלך הזה "התרגיל המסריח". רק נאמנותם לארץ ישראל של כמה ח"כים הכשילה את המזימה. הפעם לא נותרה לשמיר ברירה, אלא להרכיב ממשלה צרה ביחד עם הימין. אותה שעה כבר כיהנתי כחבר הכנסת מטעם התחיה' ונתבקשתי מטעמו של שמיר להמליץ עליו בפני הנשיא לראשות הממשלה.

הגיעה שעתי. שמיר לא קיבל את התמיכה הזאת חינם. 'נביא החורבן' דרש מחיר של בנייה והתנחלות, וקיבל.

בראייה לאחור, שמיר היה מנהיג תקיף שעמד בלחץ האמריקני טוב יותר ממרבית הליכודניקים האחרים. ובכל זאת, גם הוא, האמיץ שבאמיצים, פחד לשלוט 'לבדו'.

צעדיו הראשונים של נתניהו לקראת הקדנציה החדשה שלו מזכירים נשכחות ומעלים את החשד, שמא הפגם הזה בליכוד הוא תורשתי.

 

האוסקר והשאלה היהודית

בכיליון עיניים חיכיתי לבשורה מהוליווד, עד שהגיעה התוצאה המשמחת: יש! הסרט 'ואלס עם באשיר' לא זכה באוסקר.

כן, זה ה-'הפי אנד' הראוי לסרטו של ישראלי המלכלך על ארצו. אפילו היתה ישראל אשמה בטבח סברה ושתילה, יהודי בעל מצפון לאומי לא היה מספק עוד תחמושת לעולם עוין הזקוק לעדי מלך מקרב היהודים הישראלים בעצמם, כדי לכסות את ערוות יצריו האנטי-ישראלים, שהם בעצם אנטי-שמיים. אין יוצר ישראלי שאינו יודע מניסיון, שקלפים בטוחים להצלחה בברלין, למשל, הם ספרים, סרטים או מחזות המאפשרים לצאצאי הנאצים לחתום את פרק השואה שאינו נותן להם מנוח בשביעות רצון עצמית: הנה, גם היהודים אינם יותר טובים מאתנו.

כך, כאמור, גם אם אכן היה בנו שמץ של אשמה בטבח סברה ושתילה. כל שכן, שערבים טבחו שם ערבים, ובמקום שמכאן תצא זעקה נגד העלילה, יוצאת הכאה על חטא, מפורשת או מרומזת. חזקה על  יוצרי הסרט שלא התכוונו בזדון לשווק בעולם סחורה אנטישמית, אך הם לבטח אינם תמימים שאינם יודעים מה הולך כל-כך טוב בשוק הזה, ומדוע.

אלא שהוליווד אינה ברלין, ואפילו לא לונדון ופריז, וכאן זימן לנו 'קול ישראל' התנסות חדשה, של פעם-בחיים: מגישים ופרשנים התלוננו על חוסר הוגנות בשיפוט שזכה לו הסרט 'ואלס עם באשיר', ומדוע? מפני שרוב השופטים בהוליווד, כך טענו, הם מסתמא יהודים ואפילו אוהדי ישראל. וככאלה הם היו משוחדים מראש נגד סרט הפוגע בישראל...

הופה! הנה זכינו לשמוע בתקשורת העוינת, לראשונה, שהם היו כל הזמן מודעים לכך שהסרט גורם נזק לעמם ולמולדתם, ושתקו. ומדוע? כי הם הרי אינם ימין-קיצוני-מתלהם, מתנחלים או יהודים אמריקנים... ומנין להם שהשופטים היו יהודים? מפני שתעשיית הסרטים שם, חלקה הגדול בידי יהודים.

איך יורדים לעומק האירוניה הזאת של אנטישמיות בהפוך על הפוך? ובעצם, מי מאשים פה את מי באנטישמיות? היהודי האמריקני בהוליווד, שנפשו קצה בתוצרת השנאה העצמית של ישראלים סוטים, המפיצים בעולם מרכולת שמציתה אש גם תחת יהודי הגולה? או שמא הישראלי ממוצא יהודי, זה "שלא מזיז לו כלום" ואינו מסוגל להבין מדוע יהודי אמריקני יעמוד בדרכו ומתוך דאגה ליהודים ולארצם ידפוק לו את חלום האוסקר?

ב'קול ישראל', הרדיו הממלכתי של ישראל, אומרים בעצם לאמריקני שלא שכח שהוא גם יהודי: ניצלת את כוחך ומעמדך בניגוד לחובתך המקצועית כדי להגן על מדינת היהודים! בנימין זאב, אמור נא: על זה נלחמת? על זאת חלמת?

שווה לבדוק, אם השופטים או חלק מהם לא היו בסופו של דבר גויים אמריקנים, שהכריעו נגד הסרט מנימוקים ענייניים, ואולי אפילו מפני שגם אותם דחתה התופעה המחליאה של מלכלכי הקן המשפחתי.

כך או כך, לשדרנים נתונה תמיד, כידוע, המילה האחרונה. וכיצד סיימו הם את דיווחם הדיכאוני על האכזבה באוסקר?  הטקס היה משעמם...