בשבע 332: הבריחה הנועזת

אסתי רמתי , ב' באדר תשס"ט

"נו, אורית, איזה סיפור הבאת לנו היום?" שאלה מרים, מנחת הסדנא לכתיבה יוצרת. אני מאוד אוהבת לכתוב סיפורים, וכשהודיעו בתחילת השנה שתפתח סדנא, הייתי הראשונה שנרשמה.

"זה סיפור דמיוני", השבתי. "ניסיתי לחשוב על רעיון מקורי, וזה מה שיצא". פתחתי את המחברת, השתעלתי קצת, והתחלתי להקריא:

אי שם, בארץ רחוקה, היה כפר של אנשים טובים, שחיו בשקט ובשלווה. ראש השבט היה זקן וחכם, וכל אנשי הכפר כיבדו אותו מאוד.

יום אחד ראו בני הכפר שראש השבט שותל בגינתו עשרות פרחים מיוחדים. הם היו אדומים ומבריקים ובעלי אבקנים צהובים. "מדוע שותל אדוננו את כל הפרחים האלה?" הם שאלו זה את זה בלחישה. ראש השבט חייך. "יום יבוא ותבינו..." הוא אמר.

חלפה שנה, וראש השבט נפטר. ההנהגה עברה לבנו, שגם היה חכם וטוב. אך כעת, צרה גדולה קרתה בכפר. לילה אחד התנפלו בני הכפר השכן על הכפר השקט, שרפו את הבתים ולקחו את התושבים המסכנים כעבדים. חייהם של התושבים נהיו קשים מאוד. הם עבדו בפרך, סבלו ממכות ומרעב, והיו מיואשים לגמרי. "אנחנו חייבים לברוח!" הם אמרו, "אך לאן נלך? הכפר מוקף יער נוראי ומסוכן!" רק ראש השבט לא התייאש. "אל תדאגו", אמר להם, "אבי, ראש השבט הקודם, אמר לי שיום יבוא ונוכל להגיע למקום חדש. אני מאמין לו!"

ואז, לילה אחד, עברה שמועה בין בקתות העבדים. "מישהו בא להציל אותנו!" לחשו האנשים זה לזה. ובאמת, בחור צעיר, רכוב על סוס לבן, נכנס בשקט אל הכפר, ואסף אליו את העבדים. "נשלחתי אליכם על ידי המלך!" הוא אמר בשקט, "הוא שמע על צרתכם, וביקש שאבוא להציל אתכם. אל תחכו אפילו רגע! קחו את ילדיכם, ובואו אחריי. אנחנו צריכים לצאת מכאן מיד, לפני שהאדונים שלכם יתעוררו!"

היו עבדים שחששו, אך המנהיג שלהם לא היסס. "מי שרוצה להמשיך להיות עבד, שיישאר..." הוא אמר, "אני מצטרף לשליח המלך! רק תנו לי רגע להביא משהו מהבקתה שלי. זה חשוב מאוד..." והוא רץ לבקתה, והביא משם שק קטן ומסתורי.

בסופו של דבר, כל העבדים ברחו מהכפר עם שליח המלך. כשהשבט הרשע התעורר בבוקר, הוא גילה שהעבדים שלו נעלמו, אך כבר היה מאוחר לרדוף אחריהם. "איזה טיפשים, עכשיו הם ימותו ביער..." הם אמרו בזלזול.

אך הם לא ידעו שלשליח היו פטנטים משוכללים, שבעזרתם הוא גבר בקלות על סכנות היער. החיות  ברחו מפני האש הכחולה שהוא הבעיר, סכינים מיוחדות יישרו את הדרך וגזמו את הצמחייה הרעילה שהפריעה ללכת, וכך הגיעה הקבוצה במהרה למקום מבטחים.

"יחי אדוננו המלך!" קראו כולם כשיצאו מהיער. "יחי השליח! ויחי ראש השבט!"

השליח הרים את ידו. "אני מאושר שהצלחתי במשימה", הוא אמר, "אך כעת, יש בידי הוראה מאת המלך. כדי שתזכרו תמיד מי הציל אתכם באמת, ותלמדו להכיר לו טובה, ביקש המלך שתכינו לו גלימה מיוחדת. גלימה העשויה מפרחי בקסובינה מיובשים, מהם אפשר להכין את הבד היפה ביותר בעולם!"

 הביטו העבדים המשוחררים לכל הכוונים, אך לא ראו פרחים בשום מקום. "איך נכין למלך את הגלימה?" הם שאלו במבוכה, "מאין נמצא פרחים במקום השומם הזה?"

אך אז קם ראש השבט, ושלף את השק. "הנה!" הוא אמר בשמחה. "פרחי בקסובינה מיובשים שהכין אבי החכם! הוא ידע כנראה שנצטרך אותם, וציווה עלי לקחת אותם תמיד איתי!" וכך הכין השבט המשוחרר את הגלימה, והודה למלך על הצלתו".

סיימתי לספר, וכל הבנות מחאו כפיים. "סיפור מקסים ומקורי", שיבחה מרים, "אבל הוא מזכיר לי משהו... מתוך הרש"י על פרשת השבוע... מה אתן אומרות?"