בשבע 332: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ב' באדר תשס"ט

 

ציטוט (1)

"להזכיר לך עוד דבר: אני יכולתי להיות ראש ממשלה אם הייתי מוותרת על התהליך המדיני לש"ס. לא הסכמתי לעשות את זה" (ציפי לבני מסבירה לרזי ברקאי מדוע היא מתנגדת לממשלת אחדות, יום ב' בגל"צ).

וואלה? ואני חשבתי שציפי לבני לא הרכיבה ממשלה עם ש"ס כדי להציל את הכלכלה הישראלית מסחיטה של מיליארד שקל. איך שהזיכרון כבר לא מה שהיה.

 

מפלגה עם דרך

נחמד להיזכר היום בהצהרות היהירות של אנשי קדימה בתום ספירת הקולות. "ציפי לבני תרכיב את הממשלה הבא, אין בכלל ספק", אמרה אז דליה איציק. "יש הערב הכרעה ברורה בין ציפי לביבי, והעם אמר כן לקדימה", אמר השר יעקב אדרי. "ניסיונו של ביבי לגנוב דעת ושלטון הוא פתטי ואנטי-דמוקרטי", צוטטו גורמים במפלגה. חיים רמון הבטיח כי "ליברמן לא ימליץ על ביבי", בכיר נוסף טען כי "ליברמן יכפה ממשלה ברוטציה", רוני בר-און לגלג על "מלוויו החדשים של נתניהו לוושינגטון" – יובל שטייניץ, כצ'לה וציפי חוטובלי – ואילו ציפי השנייה גילתה לעולם כי "28 מנדטים זה יותר מ-27 מנדטים". גם התקשורת שיתפה פעולה, הכתירה את תוצאות הבחירות בלוגו "פלונטר" (ידיעות אחרונות) ובכותרת הראשית "תקועים" (מעריב). הפובליציסט גלעד שרון נזעק להמליץ על ממשלת רוטציה, ואף פרשן פוליטי לא שאל את עצמו האם זה סביר שמספר 2 בישראל-ביתנו, עוזי לנדאו, יסכים להכשיל ממשלת ימין.

גם השבוע, משהתברר לתדהמת כולם כי אביגדור ליברמן הוא ימני, לא השתנתה היהירות הקדימאית ולו במעט. "נתניהו פוחד ללכת בחושך עם כצ'לה ואלי ישי" חזר ולגלג השבוע רוני בר-און, כשהוא מבטא את שמו של ישי במלעיל. וזה האיש שנתניהו רצה פעם כיועץ משפטי לממשלתו – רק על כך צריך לשלול ממנו את ראשות הממשלה.

אולי זאת הדרך שעליה לא מפסיקים אנשי קדימה לדבר, דרך היהירות. שלוש שנות שלטון הוכיחו כי אין לקדימה דרך ריאליסטית אחרת: לא מו"מ מדיני, לא שתי מדינות לשני עמים, לא ממשלה בלי ש"ס ולא שחרור גלעד שליט. אנשי קדימה מצטיידים במידה לא מבוטלת של חוצפה כשהם מדברים על דרך, תוך שהם לועגים למפלגות ולאנשים שגם ברגע זה יושבים איתם בקואליציה. אבל מה אפשר לצפות ממפלגת אדלר וארד מלבד דרך היהירות. 

 

שלוש סאטירות לחי

א. בעקבות מערכון של 'ארץ נהדרת', המייחס למתנחלים שלל סטריאוטיפים אלימים ומעוררי חלחלה, הוגשה תלונה ליועץ המשפטי מזוז נגד יוצרי התוכנית. אותי הטרידה בעיקר שאלה אחת: זה מה שמצחיק את השמאל? לא, ברצינות, אני שואל כימני נבער וחסר הומור: זה באמת מצחיק את הכותבים? את השחקנים בסט? את אורנה בנאי וטל פרידמן? זהו חוש ההומור המתוחכם של השמאל הישראלי?

ב. כמה שאני מקנא עכשיו בליאור שליין. לא רק שהנוצרים בארץ תובעים את ראשו בגלל סקץ' אנטי-נוצרי בתוכניתו הטלוויזיונית, לא רק שראש הממשלה היוצא (נו, מתי כבר?) ממהר כהרגלו לדחוף את האף לנושא לא לו ולהתנצל בלי שום סיבה, אלא אפילו בוותיקן התפנו לרגע מחיבוק בישופים מכחישי שואה כדי לגנות את שליין. לקבל גינוי מהוותיקן זה הכבוד הגדול ביותר עבור סטיריקן ישראלי, ואני מברך את שליין על ההישג ורוצה גם.

ג. סערונת קטנה פרצה כאן גם בעקבות הופעתם האינטרנטית של סרטוני וידאו העושים שימוש הומוריסטי בדמותו של אדולף היטלר. בכל הסרטונים מופיעה אותה סצנה מתוך הסרט העלילתי 'הנפילה', אבל לכל אחד יש 'כתוביות תרגום' משעשעות משלו. בקטע אחד סובל הצורר מבעיות החנייה בתל אביב, בסרטון אחר הוא מתעצבן על סגנון השירה של שלמה ארצי, וכן הלאה. ייתכן שאני יהודי חסר רגישות ותודעה היסטורית, אבל אני מתקשה לראות כאן פגיעה בזכר השואה. אותי זה בהחלט הצחיק, גם אם הבדיחה מיצתה עצמה אחרי סרטון או שניים.

 

הגשש החבר

לפני חמש שנים פורסם ברשת ידיעות תקשורת ראיון עם שייקה לוי, ובו תקף הגשש החיוור את החינוך החרדי והש"סניקי. הנה כמה פנינים בלתי נשכחות: "אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות, שיש להם מורי והוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים. רציתי לתפוס את המורי שלהם ולשבור לו את העצמות"; "הם פוגעים במדינה. מגדלים כאן דור של בערות, של נחיתות, של כלום". וגם הציונות הדתית לא יצאה מקופחת: "המתנחלים הם אנשים סהרוריים. אני כועס כשאני רק שומע עליהם".

בשבוע שעבר, בפעם השנייה בתוך פחות משנה, נתן לוי עדות אופי לטובת עבריין מורשע. בפעם הקודמת היה זה השחקן חנן גולדבלט, והפעם היה זה ד"ר ג'קי סרוב שהורשע בקבלת שוחד מראש כנופיית פשע. אלה שני טיפוסים שונים המייצגים את כל מה ששייקה לוי אוהב: האחד ישראלי טיפוסי, והאחר רחוק מבערות ומנחיתות. ועדיין, שניהם הורשעו בעבירות חמורות, שונות זו מזו, והחבר הטוב שייקה לוי יוצא להגנתם. מה זה אומר עליו? והאם ייתכן שהוא היה שמח לשבור גם לשופטי ישראל את העצמות?

 

ציטוט (2)

"הוא הרגע קרא לעיקרון 'שתי מדינות לשני עמים' שהתקבל על ידי כל העולם ורוב הציבור בישראל..." (בן כספית עדיין לא מעודכן בתוצאות הבחירות בישראל, יום ב' ב'נכון להבוקר', גל"צ).

 

יודע את מקומי

מכיוון שטרם הספיקותי לצפות בסרט הישראלי 'ואלס עם באשיר', נמנעה ממני הזכות לחוות דעה על איכותו או על מידת האנטי-ישראליות שבו. גם לא אוכל לקבוע אם הסרט הפסיד את האוסקר בגלל אנטישמיות או שהוא זכה בגלובוס הזהב בגלל אנטישמיות. ייתכן בכלל שהסרט נפל קורבן להדחקה האמריקנית של החיכוך בין העולם המערבי למוסלמי. בהקשר זה נזכיר כי גם 'גן עדן עכשיו' הפלשתיני ו'אוסמה' האפגני זכו ב'גלובוס' (המחולק על ידי העיתונאים הזרים בהוליווד) אך לא באוסקר.

ואולי בכלל הבעיה היא אחרת: אולי חברי האקדמיה בהוליווד מאסו בסרטים אנטי-מלחמתיים? אם נציץ ברשימת הזוכים באוסקר, נראה כי סרט השנה האנטי-מלחמתי האחרון היה 'פלאטון' מלפני 23 שנה. ולא שהקולנוע ההוליוודי חסר סרטים שכאלה – ע"ע 'להציל את טוראי ראיין' ו'גיבורי הדגל'. גם בקטגוריית הסרט הזר המצב לא שונה בהרבה: להוציא חריג אחד – הסרט הבוסני 'שטח הפקר' מ-2001 (כשלעצמו סרט משעשע ולא יבבני) – קשה לזכור מתי זכה סרט אנטי-מלחמתי באוסקר לסרט הזר.

ואצלנו, מרוב עיסוק בשאלה אם 'ואלס עם באשיר' מפאר את שמנו בעולם או משחיר אותו, איש כמעט אינו תוהה מדוע המועמד הישראלי בטקס האוסקר, בפעם השנייה ברציפות, הוא סרט העוסק במלחמה. אפשר להרחיב את השאלה ולתהות – מדוע אנשי הקולנוע הבכירים בארץ, המתיימרים להיות אמנים אינטלקטואלים ורחבי אופקים, כמעט לא מצליחים לשדר לעולם אמירה תרבותית נוספת מלבד "מלחמה זה רע". ניסיונות קולנועיים לאמירה חברתית א-פוליטית כושלים כאן דרך קבע בהידוק העלילה, בריבוי ההתחכמויות התסריטאיות ובבהירות המסר. רק בהתגרדות עצמית שמאלנית אנחנו תמיד מצליחים לנסח איזושהי אמירה המדברת לכולם.

בצירוף מקרים מעניין, פורסם השבוע כי איש הקולנוע יהודה (ג'אד) נאמן יקבל השנה את פרס ישראל לקולנוע. נאמן היה ראש החוג לקולנוע שבו למדתי, וגם מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית המרצה המשעמם ביותר. הוא גם אחד מאנשי הקולנוע החתומים על מכתב הסולידאריות הדוחה עם תושבי לבנון בזמן מלחמת לבנון השנייה, ויצירתו הקולנועית (הלא משובחת, אם להסתמך על ביקורות מן העבר) מגויסת רובה ככולה לטובת עמדותיו הפוליטיות הרדיקליות. ייתכן כי האיש רב הפעלים ראוי לפרס כלשהו על מפעל חיים, אבל יש בי ספק לגבי תרומתו לעולם הקולנוע הישראלי. נאמן גידל כאן דור של קולנוענים המגויסים לאמירות שטוחות בצלם דעותיו. הטובים שבהם אפילו מצליחים לשכור חליפה לטקס האוסקר, אבל מעניין כמה אוסקרים החמצנו בגלל העיסוק הקולנועי האובססיבי בנוראיות המלחמה ובאומללות של אויבי ישראל.