בשבע 333: מכתבים למערכת

קוראי העיתון , ט' באדר תשס"ט

כבר לא מר ביטחון/ נתנאל זרביב, רעננה

החיזור של נתניהו אחרי אהוד ברק וההצעה כי יכהן כשר הביטחון בממשלתו אינו מובן כלל. כשביבי צירף את בוגי יעלון לשורות הליכוד, היה ברור לציבור כי יש במהלך הזה אמירה כי דרכה של מערכת הביטחון הנוכחית שבראשה עומד ברק כשלה וכי יש לשנות את התפישה בצורה מהותית. אחרי שהציבור אמר את דברו בבחירות האחרונות בעד שינוי שכזה, איך ביבי מוכן למנות את מי שנכשל במלחמה בעזה ולא נתן לצה"ל לנצח עד תום? איך הוא מעדיף מי שברח מלבנון בצורה פחדנית ומבוהלת והביא עלינו את מלחמת לבנון השנייה מול מי שהתנגד נחרצות להתנתקות מעזה ושילם על כך בתפקידו?

יש לאהוד ברק זכויות רבות. אך צריך לומר דבר ברור: אחרי הטעות של לבנון, ההבלגה הממושכת בעזה שהפקירה את חיי תושבי הדרום במשך חודשים רבים, אין לו יותר זכות להתפאר בתוארו שאיבד במו ידיו: מר ביטחון של מדינת ישראל.                                              

 

חוק השמיטה כבר קיים/ אביעד בקשי, בית אל

(בתגובה  ל'שופטים ושוטרים', גליון 332)

בעקבות פסק דין הקובע כי היתר המכירה אינו מכירה מלאה אלא רק "מכירה לצורך הלכתי", מציע יאיר שפירא לח"כ אורי אורבך לעגן בחוק את המכירה במסגרת ההיתר. אורבך וחבריו לא יוכלו לזכות במצווה זו, מכיוון שכבר קדם להם מחוקק נמרץ אחר בשלושים שנה. הרב דרוקמן העביר בכנסת תיקון לחוק מקרקעי ישראל אשר כל עניינו לוודא שהיתר המכירה יהווה מכירה לכל דבר ועניין. אך מסתבר שישנם שופטים אשר לא מניחים למחוקק להפריע להם במלאכתם.

לעניין הצהלות ב'יתד נאמן' בעקבות פגיעת פסק הדין בהיתר המכירה, ראוי להזכיר כי ניתנו בעבר כמה פסקי דין הקובעים כי היתר עסקה מול הבנקים בענייני ריבית אינו בעל תוקף משפטי מעשי. בכל זאת, לא ראינו את קהילת קוראי 'יתד נאמן' מדירה רגליה מפעילות בנקאית. מי יאיר את עינינו בהבדל בין המקרים?

 

חנינה עלובה/ ישראל זליגר, אלון מורה

בי"ג אב ה'תשס"ט – זכיתי להיעצר ע"י המשטרה עם רבים מחברי על גג ביהכ"נ בכפר דרום, שעמד אז על סף חורבנו. הזכרונות הכואבים מאותו יום מר חיים עדיין במלוא עוצמתם בלב כולנו.

הידיעה שהתפרסמה לאחרונה על המלצת משרד המשפטים למחוק את הרישום הפלילי מחלק קטן ממורשעי ההתנתקות, עוררה בי שאט נפש עמוק.

עלינו להצהיר בגאון, כי התיק הפלילי שלנו הוא מקור לגאווה בעבורנו, על כך שלא ישבנו בחיבוק ידיים בעת הגירוש האכזרי.

ולאנשי משרד המשפטים נאמר בגלוי: איננו זקוקים לחותמת ההכשר שלכם ולא לחנינה הסלקטיבית והעלובה מכם. ובוודאי שבצעדים חסרי משמעות כאלו – לא יכופר לכם עוון ההתנתקות.

אם ברצונכם להראות מחווה אמיתית של רצון טוב כלפי ציבור נאמני א"י, אדרבה- שחררו את האסירים הלאומיים היהודים (עמי פופר, מחתרת בת-עין וכו') הנמקים בכלא שנים רבות, כפי שידעתם להעניק חנינה המונית ללמעלה מאלף מחבלים רוצחי יהודים כמחווה לאבו מאזן.

 

פורים שני/ גדעון  ארליך, נגוהות

אצל ילדינו הפורים הוא תמיד פורים-שני שכבר אין בו עניין. הילדים כבר קיימו מצות משלוח מנות בגן ובבית הספר בתענית אסתר או לפני כן, וכבר התחפשו ואכלו אוזני המן. פורים עצמו הופך למיותר, ממש כמו קידוש בבית, אחרי שאמא של שבת הדליקה בגן נרות ואבא של שבת קידש, וכמו ליל הסדר אחרי שכבר ערכו סדר ואכלו מצות בגן. אין פלא איפוא שמצוות משלוח מנות נשארת כמשהו שולי גם בבגרות. שמעתי שבאחד היישובים משלוח-מנות נהיה לחלק במשחק 'ענקים וגמדים', ומלקטי תרומות זריזים המציאו גלויות משלוח-מנות שהן תעלול ליקוט כסף (עבורם כמובן). מוסיפים אמנם הערה שיש לשלוח מנות אמיתיות למישהו, אך ערכה הוא  כערך ההערה "לא לקרוא בעת התפילה" בעיתוני בית כנסת.  במקרה הטוב  הגלויה משדרת למקבל "אתה אצלי סוג ב' , משלוח מנות ממש אני שולח למישהו מסוג א". 

אגב, מישהו חשב על משלוח דמי-דגל, במקום הנפת דגל ביום העצמאות? 

   

צימוקים לשבת/ משה טאו, רחובות

חוקרים: אפשר להעריך את שכלו של אדם לפי היקף גולגולתו.

אמידת ראש.

העליל על מנהלו שקיבל קרובת משפחה לעבודה ופוטר.

חושד בקשרים, לוקה.