בשבע 333: אודי לבל

המפלגות הדתיות-לאומיות צריכות לדרוש במו"מ הקואליציוני גם הקצאת משאבים למלחמה בפוסט-ציונות. זה כולל תקציבים לסרטים ומחזות ציוניים, מינוי נציגים לאומיים בקרנות ובוועדות שיפוט בתחרויות אמנות.

הציונות בראש , ט' באדר תשס"ט

רגע לפני שמסתיים המשא ומתן הקואליציוני ויוצאת לדרכה ממשלה חדשה לישראל, ממש במהלך שלל המיקוחים והוויכוחים על תקצוב המוסדות 'שלנו', עמותות 'מקורבינו' והרחבת 'יישובינו' יש לעצור רגע ולזכור כי ניסוח קווי היסוד הממשלתיים הנה 'שעת הזהב'. זהו מסמך שמעיד לא רק על הפשרות שהושגו בין המפלגות החברות לממשל. הוא אף צובע ציבורית את הדימוי של כל מפלגה ומפלגה שנציגיה יתפסו את המקום המכובד בשולחן הממשלה. ודימוי זה, המעיד אף על המהות, ראוי שיעשה בשום שכל.

הסוציולוג משה ליסק הגדיר בשנות השמונים את ההבדל בין הציונות הדתית לבין המפלגות החרדיות כהבדל שבין "מקסימום למינימום" לבין "מינימום למקסימום". קרי, הדתיים הלאומיים שאפו לקדם מינימום יהדות לכלל האזרחים, בעוד שהחרדים דאגו למקסימום תקציבים למוסדות יהודיים ותורניים לאוכלוסיות המיעוט שלהם. מעבר לאבחנה הסוציולוגית המעניינת, יש כאן גם הבדלי מהות בין מי שהתנגדו ל-'פוליטיקה מגזרית' והתעקשו על 'פוליטיקה משרתת', כזו שדאגתה הנה לכלל תושבי המדינה. נכון, הדבר הוביל לשלל תיוגים מכלילים ומופרכים בדבר ניסיונות לכפייה דתית ול-"התערבות בצלחת" החילונית, אך בצד אלה לא ניתן היה להתעלם כי לא מדובר ב'מעכרים' המעוניינים אך ורק בתגמול קהלי יעד מוגבלים, וששאר הישראלים אינם מעניינים אותם.

מדובר בקו מבורך, שגם אם נשתבש מעט במשך השנים, הרי שיש להתמיד בו וללמד כי מפלגות הציונות הדתית אינן מייצגות מגזר, אלא פועלות להזנה ערכית של כלל החברה הישראלית. הציבור הישראלי הביט בהשתאות בבני הציונות הדתית גודשים את גדודי הסדיר והמילואים בדרכם לעזה וכבר החל שיח צודק ומפתיע בכנותו בדבר היותם בבחינת האליטה המשרתת של ימינו, זו שהצליחה לחסום את התפשטות האינדיבידואליזם התוקפני ואמונה על גידול דור שאמון על ערכי הכלל, הלאומיות והסולידאריות החברתית. מותגים שקוממו עליהם פובליציסטים רבים שמשך שנים ביקשו להציג ציבור זה, ובעיקר מתיישבי יש"ע בתוכו – כסחטנים ציניים הפועלים אך ורק לטובת "ארץ המתנחלים".

אך עתה, על מנת להמשיך את הקו, אם באמת מעוניינים בהשפעה מתבקשת על החברה הישראלית, אין להתמקד שוב, כבעבר, אך ורק בסוגיות דתיות ובוודאי שלא רק בענייני יהודה ושומרון. המפד"ל של פעם זעמה על המראת מטוסים בשבת (ממשל רבין הראשון) או על פועלם של עובדי חברת החשמל בשבת וכמובן על מסירת חבלי מולדת. אך טרם התגלתה כמי שתיתן 'פייט' כנגד מגמות שגם הזרם החילוני-ציוני המרכזי יתמוך בהם. יש כאלו למכביר ורובן ככולן מצויות בשדה החינוך והתרבות.

חותמים הסכם קואליציוני? לא ייתכן שלא תידרש שם נוכחות ראויה של נציגים ציוניים במועצה להשכלה גבוהה, בוועדות השיפוט של קרנות התרבות הבוחרות אלו סרטים דוקומנטריים, הצגות תיאטרון, תסריטים ותצוגות מוזיאוניות יזכו לתמיכה מדינתית, בוועדות המאשרות את ספרי הלימוד והאמונות על קבלתם או דחייתם של כתבי יד אותם ישננו בני הנוער בדרך לבגרות באזרחות, את הפרוזה בה יעמיקו בדרך לבחינה בספרות, ואת מסלולי הטיולים וההצגות המתוקצבות אשר יבקרו בהן בערבי התרבות מטעם בתי הספר.

הרי במקומות אלה נוצרת התודעה הישראלית, הרבה יותר מאשר בהכרעות ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, או בהכרעות הממשלה העוסקת במקרו (החשוב לכשעצמו) אך לא במיקרו (המקנה תפישות עולם, מחדיר באופן סמוי אידיאולוגיות ומעצב את היחס ללאומיות ולזהות).

מתכוננים לכניסה לממשלה? זה הזמן להעלות על נס את המותג "ריבונות", שאותו ישראל מאבדת הן ברמה הפיסית – תוך הזנחת מתחמים הולכים ומתעצמים בנגב ובגליל, והן ברמת השיח – בו בשם האידיאולוגיה הפוסט-ציונית החלה מקודמת תחושת התנצלות על כל מה שקשור לפטריוטיזם. המישור הפיסי שייך למשרד המשפטים וביטחון הפנים. אך המישור השני שייך גם שייך לתכני הלימוד האקדמיים, ללוחות השידורים בטלוויזיה ולתצוגות המתארחות במוזיאונים המובילים – כולם מתוקצבים מקופת המדינה. לא, אין הכוונה למתקפת צנזורה. זו גם אינה אפשרית. אך בשם האיזון הקדוש אפשר גם אפשר לתבוע מזכיינים המעוניינים 'לעשות קופה' להכליל בשידוריהם לא סתם תכניות מקור, אלא כאלה הפתוחות לנרטיבים ציוניים (המצויים כיום במיעוט ונתפשים כבלתי לגיטימיים בברנז'ות הרלוונטיות). ניתן לתבוע כי לא כל תערוכות התצלומים הנתלות בפנתיאוני התרבות יחברו בין אפליה, כיבוש, קיפוח וקורבנות לבין רעיון הלאומיות והציונות. ניתן להתעקש כי בני הנוער יבקרו גם בהיכלים כגון בית אצ"ג או בית ההגנה ובהחלט ניתן לבקש לתקצב לא מעט מכוני מחקר העוסקים בחקר הציונות המצויים כבר בחלק מן האוניברסיטאות – אך גוססים מהיעדר תקצוב. הם סובלים, שכן האופנה היא השגת מימון (לרוב אירופאי) למכונים מקבילים העוסקים בזכויות אדם, משפט בינלאומי, סוציולוגיה של המיעוט והקיפוח ועוד שלל מותגים אשר רובם מכסים על המגמה האמיתית שלהם: אנטי-ציונות.

וכן, ראוי בהחלט לדרוש הקמת קרנות חדשות שיתקצבו מוצרים מחקריים, אקדמיים ותרבותיים לטובת 'מתיחת הפנים' של הציונות. צדקת הדרך שלנו נעלמה, בין היתר, כי קרנות ועמותות רבות פועלות מתוך מוסדות ציבוריים לקידום האג'נדה ההפוכה. ועל היעדר תחושת צדקת הדרך מבכים בימים אלה לא רק בני הדור השלישי למשפחות רביזיוניסטיים או תלמידי המכינות הקדם צבאיות בשומרון, אלא קהלים רחבים בקיבוצים ובמרכזי הערים. תחושת המיאוס בכל מה שמציג את הישראליות, היהדות והלאומיות העברית כאבי כל חטאת – היא כיום נחלת רבים שיביטו בהערכה על מפלגות אשר כתנאי לקחת חלק בממשלה יפשילו שרוולים ויאבקו במסגרת מלחמת תרבות זו ולא יסתפקו בתגמול מקורביהם. שידרשו רוויזיה במורשת הקרב, בספרי הלימוד, בתכני התרבות והמחקר המונפקים מכספי משלם המיסים.

אם תיקחנה על עצמן מפלגות הציונות הדתית לא רק את סדר היום הדתי-יהודי או את ההתנחלותי - אלא את דגל הלחימה בפוסט-ציונות, הן תזכינה לאהדה בלתי צפויה ורחבה מכפי שניתן לשער. אך לא רק משיקולים שיווקיים ציניים יש להניף את הדגל. מדובר במה שאלתרמן כבר זיהה בשירו "אז אמר השטן" – חיזוק הכרחי לכושר העמידה הישראלי ובסופו של דבר תרומה לביטחון המדינה. ביטחון שמיוצר לא בבה"ד 1 אלא בקומות פחות מסוקרות במשרדי התרבות והחינוך.