בשבע 333: הכל עשר

לכבוד חג הפורים מביא לכם מדור הילדים ראיון ראשון ובלעדי עם עשרה אחים פרסיים ידועים, שמספרים על חייהם כמשפחה מרובת ילדים בממלכת מדי, איך מסתדרים עם אבא המן ואמא זרש וגם בקשה מיוחדת מוויזתא.

חגית רוטנברג , ט' באדר תשס"ט

 

כותרת:

שלום לכם, עשרת בני המן. די מרגש לשמוע אתכם אחרי מאות שנים שאתם תלויים ככה על עץ. תגידו, לא נתפס לכם הצוואר?

אספתא: "האמת, זה די כואב. אבל פעם בשנה מגיע יום כזה שבו היהודים משתגעים, ואז עושים לנו כבוד. הם מתאספים בבתי הכנסת שלהם ומזכירים את השמות שלנו מעל הבמה, אז בשביל זה שווה קצת לסבול, לא? חוץ מזה, יש נוף די יפה כאן למעלה".

ארידי: "כן, לך אולי נוח, אבל מה איתי? כבר חמש מאות שנה שיש לי קן של ציפור על הראש ואני לא מצליח להוריד אותו. וחוץ מזה החבל על הצוואר ממש מגרד כבר".

פרשנדתא: "די ארידי, תפסיק לקטר, תמיד היית הכי מפונק במשפחה. תראה איך היהודים אוהבים אותנו, מרוב שהם מתרגשים כשמגיע החלק שלנו במגילה, הם קוראים את כל השמות שלנו בנשימה אחת בלי לעצור. אפילו אבא ואמא לא קיבלו יחס כזה".

בטח שמתם לב שיש לכם שמות קצת מוזרים, איך הסתדרתם? הילדים בכיתה לא צחקו עליכם?

דלפון: "אוי, את ממש נוגעת בנקודה רגישה. יש לך מושג מה זה להיות ילד שקוראים לו דלפון? תחשבי רק על כל הכינויים שזכיתי להם: דלפון המלפפון, דלפון העפיפון, וכשאמא שלי כעסה עליי היא אמרה שאני דלפון החצופון".

אספתא: "ומה אני אגיד? אתם יודעים שלאמא שלנו קשה לבטא ש' ובמקום זה היא אומרת ס'. כשנולדתי אמא ביקשה מאבא שיעזור לה, ואמרה: 'המן, רשע שכמותך, אתה מוכן לעזור לי ולהוריד את האספה?' וכשאבא בא לקחת את שק האשפה הוא מצא אותי משחק בפנים עם כל הזבל. מאז נדבק לי השם אספתא, ולכן בכיתה תמיד בחרו אותי לעבוד בתור תורן אשפה. החיים שלי היו בזבל בגלל השם הזה".  

אריסי: "אתם זוכרים שיום אחד התכנסנו על השטיח הפרסי במטבח, וביקשנו מאמא ואבא שייתנו לנו שמות נורמליים במקום השמות שלנו?"

פרמשתא: "בטח, איזה באסה זה היה. הם בכלל לא הסכימו. וכששאלנו אותם למה, הם אמרו שככה הם רוצים להעניש את היהודים. אבא אמר שאם תולים את כולנו על העץ, הוא רוצה שהיהודים הרשעים האלה לפחות יצטרכו כל שנה לשבור את השיניים עם שמות מסובכים. אם היו קוראים לנו סתם דני, יוסי, מיקי וגילי, היהודים בכלל לא היו זוכרים מה הם עשו לנו".

יש לכם איזה בקשה מיוחדת בתור בניו של המן הרשע, צורר כל היהודים?

פרשנדתא: "ברור. אם כבר המצאתם מאכל על שם אבא שלנו, לפחות תדאגו לכבד אותנו קצת, פעם בשנה. אנחנו מוכנים להתפשר אפילו על סתם אוזני המן במילוי שוקולד שוויצרי, שוקולד לבן וריבת דובדבנים עם סוכריות קופצות מלמעלה. אתם לא חייבים להביא לנו את הסוג הכי יקר, אבל לייבש אותנו ככה על העץ בלי שום פירור? ככה מתנהגים?"

פורתא: "כשאתם יורים בקפצונים בזמן שקוראים את השם של אבא שלנו במגילה, תשתדלו לא לכוון את האקדחים גבוה מדי. בכל זאת, אנחנו עוד פה למעלה. בשנה שעברה חטפתי קפצון באוזן ומאז יש לי צלצולים באוזניים במנגינת 'שושנת יעקב צהלה ושמחה' ואני בכלל אוהב מוסיקה פרסית. אז קצת התחשבות בשכנים שמנסים לישון פה למעלה, כן?".  

ולמי שהתגעגע, ויזתא הקטן מסכם את הראיון החגיגי בבקשה נרגשת משלו: "אני נמצא פה על עץ בגובה חמישים אמה כבר יותר מאלף שנים ויש לי פחד גבהים נורא, שמישהו יוריד אותי מכאן!"