בשבע 333: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ט' באדר תשס"ט

מה שנכון לחון

צריך להיות מאמין אדוק בטוב הלב האנושי כדי להאמין, כי ההמלצה של שר המשפטים פרידמן לחון 80 ממורשעי ההתנתקות לא קשורה כלל לתוצאות הבחירות. ההליך אמנם החל לפני מספר חודשים, וגם אז היה זה כדי למסמס הצעת חוק בנושא (שעברה בקריאה ראשונה), אבל המהירות שבה פעלו לאחרונה הסנגוריה הציבורית והממונה עליה – שבמקרה הוא גם מועמד רציני להישארות בתפקיד שר המשפטים – מעלה תהיות קיומיות על צירופי מקרים מופלאים ומשמעותם.

עדיין, אין בכך כדי לקלקל את השמחה על החלטה מתבקשת ומחויבת המציאות, ובעיקר את השמחה לאידם של הטוקבקיסטים ההמומים מהשמאל. אלה עדיין מתקשים להבין כיצד מוכן פרידמן להקל על עבריינים כבדים בני 14 שהעזו להפגין נגד גירושם מביתם. נחמד גם לשמוע את ההסבר של משרד המשפטים, שלפיו מעשיהם של המורשעים נעשו "על רקע אירוע היסטורי חריג". טוב לדעת שבמשרד המשפטים מגדירים את האירוע כחריג, בהתחשב במצב התודעתי הלאומי של תוכניות התכנסות מלפני שלוש שנים.

מה שכן מעיבה מעט על החגיגה היא זהותו של האיש שאמור להעניק את החנינה – נשיא המדינה שמעון פרס. פרס? אושיית הנסיגה וההתקפלות של כל הזמנים? הוא זה שיחון את אלה שראו את המציאות טוב ממנו? האם על המלך לחון את הילדים שצעקו כי הוא עירום? ומה הצעד הבא – אולמרט מעניק חנינה למיכה לינדנשטראוס? רוני בר-און מעניק חנינה לצלם ערוץ הכנסת שתפס אותו מצביע בשתי ידיים?

רק לפני קצת יותר משבועיים הפתיע פרס את כולנו, כשאמר: "אני הייתי בעד היציאה מעזה ואני מרגיש עצמי כאחד האנשים שטעו". פרס לא טרח לפרט במה בדיוק טעה ומה היה צריך להיעשות אחרת, ואין בדיבורו הסתום לקיחת אחריות אמיתית המלווה במשמעות מעשית. ועדיין, זהו וידוי נדיר מפיו של האיש שעד כה לא הודה בשום טעות מאז תקופת הפרעונים. כעת, ככל שזה יישמע אבסורדי, האיש שטעה יחון ברוב חסדו את אלה שצדקו. איזו מדינה.

 

מלחמת התת-תרבות

בשבועות האחרונים אנו עדים לשני מאבקי עובדים מתוקשרים בעלי מסרים כמעט הפוכים: מאבק ההישרדות של ערוץ 10, ומאבק היוצרים נגד ערוצי הטלוויזיה. בשני המקרים מנסים השובתים והמפגינים לשכנע אותנו כי זהו מאבק על התרבות, שכולנו אמורים להזדהות עמו ולתמוך בו. "שביתת היוצרים היא שביתת אחות לשביתה בפרי הגליל" כתב התסריטאי רשף לוי ב-nrg, "שם בצפון מייצרים את הירקות שאותם אנו אוכלים. היוצרים הם אלה שמייצרים את המזון לנשמה".

אלא שבניגוד למאבק בחצור הגלילית, קשה להתרשם כי המלחמות הפנים-ברנז'איות מעוררות הזדהות גדולה בציבור הרחב. בעיני רבים, המאבק על עוגת התקשורת מתנהלת מעל ראשי הצופים ואזרחי המדינה. ככה זה כשהיצירה הישראלית המקורית בערוצי הטלוויזיה מורכבת לרוב מסדרות בינוניות ומאינספור טלנובלות מגוחכות. אם במהלך השנים, למעט מקרים יוצאי דופן, לא הצליחו היוצרים בישראל להפגין עליונות תרבותית משמעותית על פני תוכניות הריאליטי, מדוע לא יסתפק הציבור בסדרות אמריקניות וביוסי בובליל? ואם כל מה שערוץ 10 מציע הוא חיקוי חיוור של ערוץ 2, מדוע לא יסתפק הציבור במקור?

"האם תעדיפו טלנובלה ספרדית זולה, או אחת משלנו עם יעל בר-זוהר ומרינה מקסימיליאן בלומין?" ממשיך רשף לוי באותו מאמר. אכן, יודע צדיק את נפש בהמותיו, אבל לבהמה כבר לא אכפת מאיזה אחו היא אוכלת את המזון לנשמה. ובבית הקברות לערוצי טלוויזיה מתהפך פעם נוספת ערוץ התכלת המנוח, אחד הבודדים שניסה להביא טלוויזיה שונה, תרבותית ונקייה, אבל איש מאבירי התרבות לא הפגין על סגירתו ולא ביקש להצילו מגורלו הבלתי נמנע.

 

עינייך של המדינה

נתחיל במובן מאליו: שליחתן של אחינועם ניני ומירה עוואד לתחרות האירוויזיון הקרובה היא גימיק כה מיושן ומגוחך, מנותק וממותק, שרק תוספת אפשרית של בגדים פרחוניים וציוצי ציפורים (יהודיות וערביות, אם אפשר) יכולה להאפיל אפילו עליו. קונספט הדו-קיום הדלוח ניסה הפעם להיבנות על חורבות מלחמת עזה, כפי שהעידו מילות המפתח של ארבעת שירי הקדם-אירוויזיון מהשבוע: חושך, פחד, צער, כאב, תהום, דמעות, אבוד, שבור, עייף. איזה דיכאון. איפה ה"פוש דה באטן" של להקת טיפקס כשצריך אותו?

לזכות הזמרות-היוצרות ייאמר כי ההופעה היתה עליזה ונעימה יותר ממילות השירים, וכי השיר הנבחר 'עינייך' נהנה לפחות מלחן מוצלח ועיבוד לא רע. לא שהלחן ישנה משהו באירוויזיון, שבשנים האחרונות הפך מתחרות זמר סולידית לערב ריקודים ובגדי ים. אבל מה זה חשוב? העיקר שעוואד משתייכת אף היא לעם שמי, כך שבמקרה הצורך נוכל עדיין להאשים את השופטים באנטישמיות.

 

יודע את מקומי

הפינה מוקדשת היום לשני ספרים מעניינים, שנכתבו על ידי שניים ממועמדי הליכוד לכנסת הנוכחית, ושממש לאחרונה – באופן די נדיר אצלי – הצלחתי לקרוא את שניהם במקביל ולסיים אותם בתוך פחות משלושים שנה. הספר האחד הוא 'דרך ארוכה קצרה' של הרמטכ"ל לשעבר משה 'בוגי' יעלון, שיצא לאור לפני חודשים ספורים, והאחר מעט ותיק יותר – 'מלחמת החלומות' של משה פייגלין משנת 2005, או כפי שהמחבר עצמו היה מעדיף לכנות זאת – התשס"ה.

אין זה הוגן להשוות בין הספרים מבחינת הרמה הספרותית ועומק הטיעונים. פייגלין הוא אינטלקטואל אמיתי, איש של מילים ורעיונות וכותב בחסד עליון, בעוד יעלון הוא – איך לומר בעדינות – חייל. אבל החוויה של קריאת שני הספרים במקביל היתה מעניינת, משום ששניהם עוסקים במצבה ובעתידה של ישראל מתוך נקודות מבט שונות בתכלית: תפיסת עולם מפאיניקית ביטחוניסטית שברבות השנים הפכה לסוג של ימניות מתונה, מול תפיסה אמונית השואבת את מימיה ממקורות יהודיים והיסטוריים. וכך, אפילו במקומות שבהם יש הסכמה כמעט מוחלטת בין השניים, תפיסות היסוד שלהם מבדילות בין הניסוחים. בעוד פייגלין מתלונן על ש"הערבים נלחמים בשם הצדק, והיהודים בשם הפרגמטיות", כותב יעלון כי "הפלשתינים נלחמים בשם הצדק, ואנחנו בשם הביטחון". לבוגי אין בעיה מיוחדת עם פרגמטיזם לשמו.

בעיניי, 'מלחמת החלומות' הוא לא פחות מספר חובה לכל אדם שהעם היהודי יקר ללבו. זהו קובץ ארוך של מאמרים שכתב פייגלין במשך השנים, ערוכים לפי סדר רעיוני ולא כרונולוגי, ויוצרים יחד משנה סדורה, בהירה ומובנת של עמדות המחבר. תדמיתו של פייגלין, הופעותיו בתקשורת ומאמריו המפוזרים בעיתונים מקשים בדרך כלל על הציבור להבין את מורכבות דרכה של תנועת 'מנהיגות יהודית'. הספר מאפשר לקורא לראות את התמונה המלאה ולהתחבר אליה או להתווכח איתה, למרות העריכה הרחמנית מדי והחזרות הבלתי נגמרות בחלק מהמאמרים.

ובעוד ספרו של פייגלין ידבר בעיקר אל אנשי ימין הפתוחים לשינויים תודעתיים, ספרו של בוגי יעלון מומלץ בעיקר לקבוצה המקבילה של תומכי שמאל. הספר מפרט את הסיבות למהפך בעמדותיו של הרמטכ"ל לשעבר, מתמיכתו בהסכם אוסלו ועד לקביעה כי בדורנו אי אפשר לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. רוב הגילויים המפתיעים של יעלון הם ידועים ומובנים לכל ילד מתנחל בן אפס פלוס: השקרים של ערפאת, החולשה הישראלית, סיכון האינטרסים של המדינה והשחיתות בהנהגתה. אנשי השמאל הם אלה הצריכים לפקוח את העיניים בעקבות הספר, ואילו לימניים שבינינו אני ממליץ לקרוא בעיקר את שני הפרקים הראשונים, העוסקים בסכסוך הישראלי-פלשתיני בהקשר הדתי-גלובאלי שלו.

כמה חבל שרק אחד משני העולמות של המחברים יהיה מיוצג בכנסת הקרובה, ודווקא הפחות מעניין שביניהם. המאבק העקרוני על דמותה של המדינה צריך להתנהל באופן גלוי ומתוקשר, ולא רק על מדפי הספריות. חוסר היכולת של התקשורת ושל צמרת השלטון להכיל את עמדותיו ואישיותו של פייגלין מבהיר לנו עד כמה קשה היא מלחמת החלומות ועד כמה ארוכה הדרך לסיומה.