גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

12/03/09, 10:57
אבי סגל

 

משרד התשתית הראייתית

כמעט איש מאתנו לא מכיר את חומר הראיות בפרשת משה קצב. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה בלשכת הנשיא ובמשרד התיירות, מה נאמר בשימוע באוזני היועץ המשפטי, מדוע נחתמה עסקת טיעון, מדוע חזר בו קצב ומה הסיבה להתלבטויות הארוכות של הפרקליטות בעניין כתב האישום. למרות כל זאת, ועל אף טענתו של מזוז בעבר כי אין תשתית ראייתית מספקת נגד קצב, לאיש מאזרחי המדינה לא היה ספק כי כתב אישום אכן יוגש.

מתוך אותה היכרות עם מערכת המשפט, לא יהיה זה מופרך לנחש מה תהיה הכרעת הדין, בכמה מסעיפי האישום תהיה הרשעה ומה ייכתב בדעת המיעוט. הנה עוד סיבה טובה להשאיר את פרופ' דניאל פרידמן בתפקיד שר המשפטים.

 

ארס המתנחלים

המערכון נגד המתנחלים בתוכנית 'ארץ נהדרת', שכבר הוזכר במדור זה ובעוד אלפיים כלי תקשורת אחרים, עורר גל של כתבות על גבולות הסאטירה. הדיון התקשורתי הביא אותי להרהורים מחודשים על המערכון, הסערה שהוא עורר והבעיה החברתית האמיתית שעליה הוא מצביע.

כזכור, המערכון היה מעין סיטקום על שגרת יומה של משפחת מתנחלים, הכוללת בין היתר קריאות "נאצי" הדדיות, התעללות פיזית בערבי וירי בחיילים. בעיני הכותבים, ספק אם היה כאן ניסיון לתאר את המציאות בהגזמה סאטירית. כותבי התוכנית, כמו רבים מדי בשמאל הישראלי, רואים במתנחלים בדיוק את המתואר במערכון: פורעי חוק, אויבי צה"ל ואוכלי ערבים לתיאבון. למעשה, הדמויות במערכון היו כמעט חמודות יחסית לתפישה האמיתית של המתנחלים אצל חלק מהאנשים המשפיעים על תרבות הפנאי שלנו.

גם אם תוצאות ההתנתקות הורידו מעט את מפלס ההשמצות נגד המתנחלים כמכלול, השנאה בתקשורת עדיין קיימת, ולא קשה למצוא אותה בכותרות העיתונים והאתרים. שום מגזר אחר לא היה זוכה לציטוטים הבאים, שכולם הופיעו ככותרות באתרי אינטרנט חדשותיים מרכזיים: "במילואים הבנתי: המתנחלים הם לא העם שלי", "המתנחלים הם לא אחים, הם האויב", "אלימות המתנחלים – חלק מאימוני צה"ל", "אולמרט: לקצץ את הידיים למתנחלים", וזוהי רק טיפה בים של דמוניזציה לציבור שלם. שום מגזר אחר לא היה זוכה להסתה קיבוצית כזאת, להכללות נגד 260 אלף איש מנער ועד זקן, טף ונשים בכותרת אחת.

זאת הסיבה שהמערכון של 'ארץ נהדרת' היה כה מכוער: במקום לשקף עולם מעוות של מתנחלים, הוא שיקף את עולמם הפנימי המעוות של הכותבים והמבצעים ושל בני מינם בתקשורת, בפוליטיקה ובציבור. אבל כאשר הסאטירה לא מצליחה לגבור על העיוות ביתר הדיווחים התקשורתיים, לי לפחות קשה לפתח כאן אמוציות של עלבון אמיתי. עד כדי כך התרגלנו לעוינות של תוכניות החדשות והאקטואליה, שאין סיבה להתרגש באמת ממערכון סאטירי חלש המביא עוד מאותו הדבר.

 

עושים נפשות

האם אנו עדים לתחילתה של תופעה שבה יוחלפו עיתונאים מראיינים בפסיכיאטרים? שתי תוכניות דומות-להחשיד עלו בתקופה האחרונה בתקשורת האלקטרונית. בכבלים משודרת 'שיחת נפש' בהנחיית הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן יורם יובל, ובגל"צ נחנכה ממש לאחרונה התוכנית 'שעת נפש' בהגשת חנוך דאום והפסיכיאטר אילן רבינוביץ'. שתי התוכניות נעות בקלילות בין ז'אנר הראיונות הסטנדרטי לפסיכותרפיה, ובשתיהן מתארח בכל פעם ידוען אחר החושף צדדים בחייו ובתכונותיו ומקבל בתמורה אבחון פסיכולוגי שטחי ומהיר של איש המקצוע.

בסך הכול, התוכניות האלו הן לא יותר מסוג של בידור בלתי מזיק. השעטנז של שיחה אישית ותובנות מקצועיות מרדד כמעט בהכרח את שני המרכיבים, אבל בהתחשב בצדדיותם של הערוץ הטלוויזיוני ושעת השידור הרדיופונית – גם בידור קליל וחסר יומרות זה בסדר. מבין השתיים, 'שעת נפש' מעניינת אותי יותר בזכות נושאי השיחה הממוקדים והעיסוק בצדדים אפלים יותר של הנפש, פלוס ההומור החינני כתמיד של חנוך דאום (לצד כימיה רדיופונית בעייתית עם הפסיכיאטר שמולו). ועדיין, הראיונות בשתי התוכניות קמים ונופלים על זהות האורח, יכולת הביטוי שלו ורמת החידוש בחשיפתו האישית, בדיוק כמו בכל תוכנית ראיונות אחרת.

אי אפשר לומר שצפייה או האזנה לתוכניות אלו הפכו אותי חכם יותר, אבל תובנה אחת התחזקה בי בכל זאת: פסיכותרפיה זה כנראה לא בשבילי. מתברר כי למרות התהום העמוקה הפעורה בין האישיות של פרופ' יובל לזו של ד"ר רבינוביץ', אני מתקשה להתחבר אל שניהם בדיוק מאותן סיבות: הניסיון שלהם למשוך את המרואיין-המטופל אל התיאוריות שלהם, להכניס אותו לתוך התבניות המוכרות להם, לעתים תוך ליקויים בהקשבה וחוסר נכונות לזרום עם דברי המרואיין. כן, אני יודע שאני ביקורתי מדי – זה כנראה נובע מקונפליקט מודחק שהתרחש אצלי ביחסיי עם ההורים בגיל שנה.

 

הערה קטנה לסיום

אף שאריה גולן הוא בעיניי אחד המראיינים הפחות נסבלים ברדיו העברי, השבוע הוא צדק לחלוטין כשקטע ראיון עם ח"כ מיכאל בן ארי. גולן פתח את הראיון בשאלה "מה זה אומר היום להיות תומך כהנא", שאלה לגיטימית ואפילו מתבקשת נוכח הצהרותיו של הח"כ החדש בזכות מורשת כהנא. תגובתו של בן-ארי (שהזכיר את נוכחות המראיין בהפגנת 'גוש שלום') היתה בלתי עניינית ובלתי מידתית, ולכן נשמעה כמו פרובוקציה מתוזמנת מראש של יועץ תקשורת, כפי שגולן רמז בעצמו בעת שקטע את הראיון. יש להניח כי בסביבת בן-ארי מרוצים מהסקנדל הראשון שלו בפוליטיקה, אבל בעתיד הם עשויים לגלות כי האיש הוא ממשיך דרכו של הרב כהנא גם מבחינת הנידוי התקשורתי.

 

יודע את מקומי

פורים אמור היה להיות החג השמח ביותר בשנה. זהו חג שאינו דורש קיומם של מצוות ומנהגים רבים ותובעניים, אלא בעיקר רוח עליזה, אווירה יהודית-חברית, גיטרה ומצב רוח. גם תפילות בית הכנסת אינן דורשות מאמץ פיזי בלתי מתון, אולי למעט אימוץ שרירי הגרון והתקפת קצרת אחת של הקורא במגילה. אז מדוע, כפי שאני שומע לא מעט בדיונים פרטיים וציבוריים, החג הזה הופך עבור רבים למטרד גדול יותר ויותר מדי שנה? כיצד הפכנו לעם מפוזר ומפורד בין הגילאים, ורבים מאלה שעברו גיל 20 כבר לא מצליחים לשמוח בפורים כבעבר?

אולי זה קרה משום שכמו בחגי ישראל האחרים, גם הפעם אנו מקיימים את מנהגי החג באופן בלתי מידתי: יותר מדי משלוחי מנות, יותר מדי פרג, עודף השקעה בתחפושות, רעשנים רעשניים מדי. ואולי אנו פשוט צריכים להמתין לפוסק הדור שינסח את מנהגי החג מחדש – עדיין ברוח המגילה אך גם ברוח הזמן הזה. הנה מספר הצעות לשיפורים, שעשויים להפוך את חיי כולנו לנסבלים גם בי"ד באדר:

* יוטל איסור גורף על משלוחי המנות המכילים יותר מ-10 אחוזי קקאו. כמו כן, יש לאסור על פתיחת משלוחי המנות עד למנה האחרונה של סעודת הפורים.

* בעת קריאת המגילה, כשהקורא יגיע לשם 'המן', כל המתפללים וילדיהם יקפידו על שקט מוחלט – לא ידברו, לא יצעקו ובעיקר לא ירעישו ברעשנים. כך יהיה אפשר להבדיל בין שמו של המן ליתר פסוקי המגילה.

* כל המקבל משלוח מנות מחברו, לא ינצל את ההזדמנות לארגן לו משלוח בחזרה, אלא אם יש לו משלוח מוכן ואליו כבר מצורף פתק עם שם החבר. מי שמבקש מחברו להמתין עד שיארגן לו משלוח תמורת משלוחו – יוכנס אוטומטית לשלוש שנות מאסר בפועל ללא משפט.

* בכפוף לדעת גדולי הדור – רצוי להעביר את סעודת פורים לתענית אסתר ואת תענית אסתר לפורים.

* טקסטים של רבני פורים יוטלו על ידי סטיריקנים מקצועיים בלבד (אחרי הכול, אני צריך פרנסה).

* תחפושות הכוללות כיסוי כל הפנים יותרו לילדים עד גיל 10 או למבוגרים עם כיסאות גלגלים בלבד. מי שיעבור על תקנה זו, שלא יתלונן אם אנשים יאכילו אותו מכות בגלל טעות בזיהוי.

* ובאותה רוח ידידותית: חייב איניש לבסומי, אבל רחוק ממני בבקשה. אם שוב אקבל נשיקה במצח ממישהו ששתה יותר מדי, אני לא אחראי למעשיי.