גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

תנועת שליט עכשיו - דעות

לא במקרה רוב תומכי שחרורו של שליט 'בכל מחיר' באים מהשמאל * התביעה להיכנע לתכתיבי החמאס היא עוד ביטוי לדרכם של מי שלעולם יעדיפו את הכאן והעכשיו על פני חשיבה אחראית לטווח ארוך
12/03/09, 10:57
יהודית דסברג

 

 

מזה שלוש שנים, מאז חטיפתו של גלעד שליט, כבר נאמר הכל על חשיבות שחרורו. על אחריות המדינה לשליחיה, על ערך פדיון שבויים, "תדע כל אם עבריה", "גלעד עדיין חי!"

נאמרו גם כל הדברים באשר למחיר העסקה המתוכננת: שחרור מחבלים כרוח גבית לטרור; כניסתם המיידית של הרוצחים המשוחררים לניסיונות רצח נוספים; למה להתחשב ברגשות הורי גלעד ולא ברגשותיהם של מי שנפגעו בידי המחבלים המיועדים להשתחרר? כיצד נוכל לשלוח חיילים לסכן את חייהם כדי לתפוס שוב את הרוצחים שהמדינה שחררה?

 מאז שחרור מאות המחבלים בעסקת ג'יבריל, הצטבר במערכת הביטחון ידע רב באשר להשפעת שחרור מרצחים על בטחון ישראל. לצערנו הצטבר גם מספר גדול של נרצחים בידי משוחררים בעסקאות קודמות. כל מקבלי ההחלטות אמורים להיות חשופים למידע הזה. כיצד ייתכן שבמערכת הפוליטית והביטחונית לא נשמעים קולות המערערים, בשם האחריות הלאומית ולמען עתיד המדינה וביטחונה, על הדחיפות בהסכמה לתנאי החמאס לשחרורו של גלעד?

 

מדוע הם שותקים?

בחודש שעבר כונסה ישיבת חרום ביוזמתו של כצל'ה ובראשותו של אורי אריאל כדי לעצור את עסקת שחרור המרצחים, גם בגלל כל הנימוקים הנ"ל, גם בגלל החמרת הפשע בהכללת מחבלים רוצחים "עם דם על הידים", גם בגלל הכללתו של ברגותי שהפך לסמל הניצחון של חמאס על המדינה הציונית, אך בעיקר בגלל זניחת כל האופציות האחרות לשחרורו של גלעד, וכן בגלל המחטף הפוליטי של אולמרט, שינכס לעצמו את שחרור גלעד שליט, אך ישאיר לנו, עם ישראל ומנהיגיו, להתמודד עם שדה המוקשים שיזרע במחיר השחרור.

בפתיחת הכינוס שאל אחד העתונאים: למה צבעתם את הנושא בכתום? למה אתה? למה במשרדי תקומה? במה המאבק נגד שחרור מחבלים קשור לימין? כצל'ה ענה בתמציתיות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

אילו הייתי אני נשאלת אותה שאלה הייתי עונה שאכן השאלה גדולה ורצינית, אך עליה להיות מופנית אל אלה שאינם פועלים, ולא אל היחיד שהרים את הכפפה. איפה הירוקים? כיצד זה הם נלחמים על איכות הסביבה רק מול זיהום אויר או מים, אך נשארים אדישים ליזהום רחובותינו ברוצחים שמגמתם להרוג? האם רעל זה הוא פחות קטלני? ואיפה האדומים הסוציאליסטים? כיצד זה אינם מתקוממים מול מימוש האינטרסים של הממשל על חשבון סיכון האזרחים? היכן הדמוקרטים שוחרי זכויות האזרח? מדוע אינם מגינים על זכותם של כל נפגעי פעולות האיבה שלא לראות בשחרור רוצחי יקיריהם, ועל זכותו של כל אזרח למקסימום ביטחון - חובה של כל ממשלה כלפי כל אזרחיה?

 כיצד זה איננו שומעים את מחאתם של הרבנים החרדים נגד ניצול הביטוי ההלכתי "פדיון שבויים" כדי להצדיק מעשה הנוגד את ההלכה, כאשר "יותר מכדי דמיהן" במקרה הזה כולל הרס חוסנה של מדינת ישראל. היכן לובשי המדים, אנשי מערכת הבטחון? הם יודעים בדיוק מהו מחיר הדמים שאזרחי המדינה שילמו וישלמו על שחרור מחבלים. הם גם יודעים שהכלואים המיועדים לשחרור נתפשו תוך סיכון חיי חיילים או אובדנם, ושבעתיד ייאלצו שוב לסכן חיי חיילים לשווא. כיצד הם שותקים כאשר הפוליטיקאים מפקירים את הביטחון עליו הם מופקדים?

והיכן הפוליטיקאים? הם יודעים את כל מה שאני יודעת ואולי יותר. כיצד זה אינם מרימים קול צעקה בשליחות העם, שייאלץ לדמם כתוצאה מעסקת שליט, אלא הם נכנעים לתכתיב התקשורת הקובע שאוי לו לאיש הציבור שלא 'יעשה הכל' כדי לשחרר את שליט - ותמיד 'הכל' פירושו שחרור מחבלים כמספר שיידרש ע"י החמאס? כיצד שיקולים קטנים ועכשוויים גורמים להם לשתוק ולאפשר את העסקה, למרות האסון שתביא בעקבות ביצועה?

 

אחריות על העתיד

הפוליטיקאים היחידים שהעדיפו לשים את האמת האידיאולוגית שלהם מעל לפוליטיקלי קורקט התקשורתי הם אורי אריאל וכצל'ה. הם דורשים את שחרור שליט, אך באמצעים של מדינה ריבונית. הם דורשים הפסקת כל אספקה לעזה עד לשחרורו של גלעד. זוהי החלטה אסטרטגית שאינה מתאימה לאג'נדה של השמאל. אריאל וכצל'ה יהיו היחידים שיוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם..."

ואני אכן צפיתי שנמצא את מרבית המצדדים בשחרור גלעד 'בכל מחיר' בצד השמאלי יותר של הציבור, ואת המסייגים את 'בכל מחיר' בצד הימני. הכיצד? זהו מאבק שבו עומד ה'כאן ועכשיו' מול 'הסכנה הצפויה' ו'האחריות לעתיד'. יש כאן עימות בין הפרט וזכויותיו לבין צרכי הכלל. בין הרגש שאומר כי 'אי אפשר לעמוד בפני דמעותיהן של אמהות' לבין השכל, הדורש אחריות למניעת דמעות עתידיות שכעת הן עדיין חסרות פנים וזהות. אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר היום, אחרי אוסלו, בין שמאל לבין ימין, הוא בין המוחשי, העכשווי, הקיים, הניתן להשגה, לבין האידיאל והאחריות כלפי העתיד והעבר, גם על חשבון הסבל בהווה.

הכותבת היא אמה של אפי אונגר הי"ד שנרצחה ביחד עם בעלה ירון בידי מחבלים