חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

קול מתוך הסערה - בגליון השבוע

צבי זלבסקי, מחלוצי הז'אנר המכונה 'מוסיקה יהודית', הרגיש שהוא לא מסוגל להקליט שירים חדשים עד שייתן ביטוי מוסיקלי ראוי לרעידת האדמה המטלטלת של חורבן גוש קטיף.
12/03/09, 10:57
עמנואל שילה

צבי זלבסקי (54) הוא אמן רב-תחומי. הוא מצייר, כותב פזמונים ובעיקר מוסיקאי ומלחין מחונן. אך למרות שמאחוריו כבר שבעה אלבומים של מוסיקה יהודית שהוציא בעשרים השנים האחרונות, רבים מכם לא שמעו את שמו מעולם. הוא הספיק להקליט עשרות שירים שזכו להערכתם של מביני דבר, ובכל זאת חלק מכם לא מכירים ולו אחד מהם, בעוד רבים אחרים מכירים כמה מלחניו בלי לדעת שהם שלו.

כזה הוא למשל הלחן המפורסם שלו למילותיו של נעים זמירות ישראל "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני". זלבסקי הלחין את השיר הזה לפני למעלה משלושים שנה, בימי לימודיו בישיבת 'ניר' בקרית ארבע. "לא לימדתי אף אחד את השיר הזה, אולי השמעתי רק לכמה חברים בישיבה", הוא מספר. זה לא הפריע לניגון להתגלגל בעולם, להפוך ללהיט של סעודה שלישית, ולחזור אל יוצרו מכיוונים מפתיעים. "היתה לי בת דודה שהייתי איתה בקשר טוב", מספר זלבסקי. "יום אחד היא סיפרה לי שהבת שלה הביאה מבית הספר שיר שבכל פעם שהיא שומעת אותו היא מתחילה לבכות. שאלתי באיזה שיר מדובר, והתברר שזה 'ה' לא גבה לבי' במנגינה שאני הלחנתי. חשבתי שהיא צוחקת עליי ושאלתי: את יודעת של מי הלחן הזה? היא לא ידעה. כנראה הקשר הנפשי בינינו גרם לכך שדווקא השיר הזה ריגש אותה, בלי שידעה אפילו שזה שלי".

אבל למרות הצלחת הניגון והחוויה המרגשת עם בת-הדודה, זלבסקי נותר מסויג ביחסו אל הלחן פרי יצירתו: "אני לא ממש עומד מאחורי השיר הזה, לא הקלטתי אותו ואני לא מנגן אותו בהופעות", הוא מסביר בביקורת עצמית אופיינית את הימנעותו מלקיחת קרדיט על יצירתו, "לדעתי זה פסוודו-קרליבך. זה ניסיון בוסר".

אם תרצו, הרי לכם אנקדוטה שמכילה את הסיפור כולו. סיפורה של יצירה איכותית שלא מצליחה ואולי גם לא כל כך מעוניינת להתעטף באריזה נוצצת ולשווק את עצמה. סיפורו של מלחין ומבצע שמעוניין מאוד בקשר עם קהל, אבל מחכה שהקהל יתחבר אל מה שמכתיב לו מצפונו האמנותי. סיפורו של יוצר שהיה רוצה להתפנות למוסיקה נטו, אבל בגלל כל האמור לעיל מתפרנס מכתיבת סת"ם וכתובות מעוטרות, בעוד שאהבתו הגדולה, המוסיקה, היא עבורו מקור להוצאות יותר מאשר להכנסות.

מה שמציל קצת את מצב הרוח, גם אם לא את מצב החשבון בבנק, הן התגובות החיוביות שמגיעות אליו מפעם לפעם. פעם זו היתה הזמרת שולי נתן, שגילתה את המוסיקה שלו לפני שנים ואף הקליטה שניים משיריו בביצועה. פעם זה היה מפיק מוסיקלי מיישוב שכן, שהחליט להוציא מחדש על דיסקים את אלבומיו הישנים שיצאו בקלטות. מדי פעם, בימים שבין אלול ליום הכיפורים, מואיל עורך מוסיקלי בקול ישראל להשמיע ברדיו אחד משיריו לימים הנוראים, ומפעם לפעם הוא זוכה למחמאות מאיש מקצוע או איש ציבור שמספר לו כמה שהוא אוהב את שיריו.

זלבסקי מאמין מאוד במוסיקה שלו, אבל בכל זאת הוא זקוק למשוב החיובי הזה כדי להרגיש שיש טעם להמשיך להקליט: "אם לא הייתי מקבל פידבק, בכלל הייתי מתייאש. הרי אני רק בן אדם".

 

צו המצפון האמנותי

כפי שבוודאי כבר הבנתם, כדי להתחבר אל המוסיקה של זלבסקי צריך סבלנות. אני יכול להעיד שלפחות על פי ניסיוני וטעמי, הסבלנות משתלמת. אחרי שמתרגלים, האלבומים שלו הם הרבה יותר מעוד דיסק יפה. זה נכון לגבי יצירתו בכלל, שההתקשרות אליה לא היתה אהבה ממבט ראשון, ונכון במיוחד לגבי אלבומו האחרון, 'ענני', שיצא לפני מספר חודשים. 'ענני' הוא אלבום שהולחן והופק על רקע חורבן גוש קטיף ובתגובה אליו. הלחנים, כרגיל, כולם של זלבסקי, אלא שבאלבום הזה הוא הלך לכיוון שונה, יותר קלאסי, קשה הרבה יותר לעיכול וגם לביצוע.

המוסיקה שמלחין זלבסקי היא איטית, אבל לאו דווקא שקטה, אלא כזו שיש בה הרבה מסערת הנפש. רוב שיריו הם שירי נשמה שמתאימים לתפילה מעומק לב, או לרגעים סנטימנטאליים של שבת אחר הצהריים, שעת רעווא דרעווין. יש לו גם שירים שמחים בקצב מהיר קצת יותר, אבל תתקשו למצוא אצלו שיר קצבי מקפיץ שתוכלו לרקוד לצליליו בחתונה.

זלבסקי הוא ממייסדי הז'אנר המוסיקלי החדש המכונה 'מוסיקה יהודית', להבדיל מהמוסיקה החסידית. עם ותק של למעלה מ-30 שנות יצירה, וכשבאמתחתו שבעה אלבומים, הוא אולי היוצר הפורה ביותר בזרם הזה. את העובדה שהוא נותר די אלמוני יש לייחס קודם כל לצניעותו המופלגת ולחוסר יכולתו לעשות לעצמו יחסי ציבור. הסברים נוספים לכך שהמוסיקה שלו אינה נפוצה ופופולארית נותן זלבסקי עצמו: "אני כותב שירים יותר עצורים, שירי תפילה. כשהלחנתי שירים יצאתי מתוך 'ראש' של שליח ציבור וחשבתי איך הם ישתלבו בתפילה. יש הרבה הלחנות שהן לא לתפילה אלא לחתונות, לריקודים. מלחיני המוסיקה החסידית הפופולארית, הפופ החסידי, מתאימים את עצמם לסגנון המוסיקה הפופולארית בזמן שלהם. אני לא משתמש במקצבים שהמלחינים של היום משתמשים בהם, אבל זה לא עושה את השירים לפחות טובים". על שירים אחרים שלו אומר זלבסקי שאין הבדל של ממש בינם לבין שירים אחרים שהצליחו לכבוש את הקהל. "אם היה להם זמר טוב ומעבד טוב, הם היו נמכרים יותר טוב".

אולי צריך להתחשב יותר בטעם הקהל, לתת לו את מה שהוא אוהב.

"יש לי קצת בעיה שאני לא מספיק מתייחס לקהל" - זלבסקי ספק מתנצל ספק מסביר את גישתו. "קהל זה כמו בת זוג - יש זוג שבו האישה רוצה שהבעל יהיה רב והיא תיתן הכל בשביל זה, ויש איש שיעשה הכל כדי שאשתו תפתח קריירה. גם יחסי אמן-קהל הם משתנים, אך כשזה הופך להתבטלות עצמית של האמן זה לא בריא. אהבה אמיתית היא כשהיחסים הם הדדיים. אם אמן רק מנסה להיות פופולארי ומאבד את עצמו לטובת הקהל, זו לא מוסיקה עמוקה אלא שטחית".

ר' שלמה קרליבך היה אמיתי ובכל זאת סחף את הקהל.

"הנאמנות האמנותית של קרליבך היא במאה אחוז. כל שיר הוא גביש, אי אפשר לשנות אותו בפסיק. קרליבך אוהב אנשים בצורה כל כך עמוקה, שהוא רוצה ללכת לקראתם ולתת להם. בזכות האהבה שבו, הוא זוכה ליצור שירים שאנשים אוהבים". על עצמו אומר זלבסקי שהוא סובל מרצון עז להפגיש את הציבור עם מוסיקה מסוג אחר: "לצערי יש בי חשק גדול שאנשים יטעמו ממטעמי הפיוטים האלה, מהנשגבות הזאת. יותר לארח את הקהל אצלי ופחות להתארח. זה סוג אחר של אהבה".

זלבסקי מודע למחיר שהוא משלם על דבקותו באמת האמנותית שלו: "אם אתה לא מפורסם ולא בטוח שיבואו אנשים - לא ייתנו לך הזדמנות להופיע. זה מאוד מתסכל. היתה תקופה שהיתה לי להקה. התחלנו להופיע, טלפנתי למקומות, היה לי מאוד קשה. אך זה לא מרפה את ידיי בהמשך היצירה, כי אני מאמין בשירים שלי. יש שירים שחודרים לאט לאט ובדרכם שלהם לבתי כנסת וישיבות, בעיקר בימים נוראים. כששיר מושר בישיבה הוא הופך ליצור חי".

 

צעדים מוסיקליים ראשונים

את העובדה שהפך למלחין מייחס זלבסקי לחוויה מעצבת מימי נעוריו. הוא גדל בירושלים, וכשהיה נער יצאה משפחתו לשליחות של שלוש שנים באוסטרליה. "שמעתי שם הרבה מוסיקה שבארץ לא הייתי שומע, 'החיפושיות' וכל מיני להקות מקומיות. גם את הרב קרליבך שמעתי שם לראשונה. הוא היה מגיע לשם הרבה וכולם שם היו 'גנובים' עליו. התקופה באוסטרליה עשתה לי הרבה מבחינה מוסיקלית. אילו הייתי בארץ, בכלל לא בטוח שהייתי לומר לנגן. בכיתה שלי בישראל כמעט אף אחד לא ניגן. בשבת ארגון בבני עקיבא לא היה שום כלי נגינה בהופעות".

בין מקורות ההשראה שהשפיעו על יצירתו זלבסקי מזכיר גם את מקהלות החזנים בהיכל שלמה שאביו לקח אותו לשמוע, וכמובן את המוסיקה של ר' שלמה קרליבך. "כששמעתי אותו הרגשתי שהנשמה פורחת לי", הוא נזכר בהתרגשות.

בשובו לארץ סיים זלבסקי לימודי תיכון בישיבת 'נתיב מאיר' והמשיך לישיבת ההסדר בקרית ארבע, אליה הצטרף בשנה השנייה לייסודה. קרית ארבע היתה אז התיישבות צעירה בתחילת דרכה. "היו כמה בניינים, הרבה בוץ וצריף של הישיבה", הוא נזכר. "אבל הישיבה היתה חזקה, היו בה אברכים ורבנים רציניים. אני זוכר את היישוב מאוד מגובש ומחובר עם הישיבה. היו אירועים משותפים. החבר'ה היו נכנסים לבתי התושבים ומכירים את כולם".

את שירותו הצבאי עשה זלבסקי בחיל השיריון. לקראת יום הכיפורים תשל"ד נשלח אל מוצבי התעלה כשליח הרבנות הצבאית בתפקיד חזן ותוקע בשופר. שני חברים מהישיבה שיצאו למשימה דומה נפלו באותו יום כיפור תשל"ד בקרבות מול המצרים שהסתערו על המוצבים שאליהם נשלחו. זלבסקי מברך את אלוקיו ואת מזלו הטוב על כך שנשלח למוצב בקו השני ולא בקו האש, מה שהוציא אותו מהמלחמה ללא פגע. 

את אשתו שרה, נכדה לאדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מבית סלונים מתל-אביב, הכיר צבי בקרית ארבע. הם נישאו כשהיה בן 21, ולהם שבעה ילדים, חמישה מהם נשואים, וחמישה נכדים. כמתנת אירוסין העניק לכלתו לחן שחיבר בסגנון חסידי עתיק לפיוט 'א-ל מסתתר בשפריר חביון'. זלבסקי, כמה אופייני, לא טרח להקליט את הניגון הזה, מהראשונים ומהקסומים ביותר שהלחין, עד לפני שנים ספורות. "שרנו את זה בבית, אהבתי מאוד את השיר, אבל אחרי כמה זמן שהלחנתי שירים שמתי פס על שירי העבר. כשנתנאל בני למד בישיבה בעתניאל הוא עשה עיבוד לשיר הזה בקלטת שהוציאה הישיבה לנדבנים. אז גיליתי את השיר מחדש וחזרנו לשיר אותו. גם לשיר הזה לקח המון שנים להיקלט בציבור. הקלטתי אותו רק לאחרונה כי זה התחיל להיות נפוץ וראיתי שאנשים מזייפים את זה. חששתי שזה ישתבש".

זלבסקי למד עוד מספר שנים כאברך בישיבת קרית ארבע. תקופה מסוימת השתייך למכון 'הלכה ברורה' והשתתף במפעל 'בירור הלכה'. בשנת תש"מ הצטרפה משפחת זלבסקי למשפחות שירדו לימית כדי להיאבק בתכניות העקירה. החיבור שבין חוויית חורבן ימית לחוויית חורבן גוש קטיף הוא הציר המרכזי של אלבומו האחרון 'ענני'.

את פרנסתו מוצא זלבסקי בכתיבת סת"ם, כשבשנים האחרונות הוא מתמקד בכתיבת ספרי תורה. לכאורה עבודה טכנית ורוטינית שיורדת לקוצו של יו"ד, אבל זלבסקי לא רואה סתירה בין עבודתו לבין נפש האמן: "אני אוהב את העבודה הזאת ורואה יצירתיות בהשתדלות לעשות כתב יפה ומהודר. ה-6-7 שעות ביום שאני כותב סת"ם, זו שינה במובן האמנותי שעוזרת לי ביצירה, כמו שמישהו הולך לישון על איזו בעיה, ובלילה תת-ההכרה ממשיך לפעול לפתרון הבעיה".

מפריע לך שאתה לא מתפרנס ממוסיקה?

"אני מקנא במי שמתפרנס ממוסיקה. הייתי רוצה לעסוק בזה יותר, להשתלם, להתמחות ולהפיק יותר. במוסיקה יש תמיד מה ללמוד ולהשתפר, אני לומד כל הזמן".

 

מוסיקה שיוצאת מהמילים

באלבומיו השונים של זלבסקי כלולים ניגונים לפיוטים מתפילות הימים הנוראים, שאפשר רק להצטער על כך שאינם מוכרים יותר לחזנים ולקהל. אם תרצו לדמיין מה ניגון טוב יכול לעשות לפיוט, נסו להיזכר, אם אתם מספיק מבוגרים, איך היה נשמע בבתי הכנסת הפיוט 'מראה כהן' לפני שהולחן, ולהשוות אל ההתלהבות שבה הוא מושר כיום עם הלחן הקצבי הידוע של 'פרחי לונדון'. הלחנים של זלבסקי אינם מהסוג הקצבי המלהיב, אבל הם מתאימים יותר בסגנונם לאווירת הימים הנוראים, ומעוררים את הלב ואת הכוונה. ללא ספק ניתן להיעזר בהם כדי להפיח רוח בפיוטים חסרי מנגינה או כאלה שהולבשה עליהם מנגינה מושאלת.

ההתאמה המיוחדת בין המנגינה לבין משמעות המילים היא אחד המאפיינים הבולטים והייחודיים ביצירתו של זלבסקי. "אצלי לחן מתחיל תמיד מהמילים", הוא מסביר. "המילים הן שמעוררות אצלי את המוסיקה. אני נובר במילים, מסתכל עליהן במיקרוסקופ. המילים נפתחות ואז עולה משהו באוזניים, עובר בתוכן ואז מתחיל להתנגן. כשאני מתחיל ניגון, אני לא יודע את הדרך בה אני הולך. המילים מובילות אותי. אני צריך להיות בטוח במילים".

אחד ממאפייניו הייחודיים של זרם 'המוסיקה היהודית' הוא הגיוון של הרפרטואר הטקסטואלי. החל מאלבומו השני, זלבסקי משלב בין הפסוקים והפיוטים המולחנים גם שירי משוררים בני תקופתנו כמו זלדה, ש. שלום, פנחס שדה, יונדב קפלון ועוד, כשהוא בוחר להלחין בעיקר שירים שיש בהם מוטיבים יהודיים מובהקים. "השילוב הזה בין טקסטים של קודש לחול", מסביר זלבסקי, "קשור למה שר' נחמן כתב ששמחה אמיתית היא להכניס מישהו עצוב לתוך המעגל. הרגשתי שהיכולת לקחת שיר מהתרבות הישראלית ולהכניס אותו פנימה, לא באופן מלאכותי אלא מתוך הזדהות, זה סוג של הרחבת הדעת ועוצמה יותר גדולה של המוסיקה".

 

זעקה מעומק הלב

בין הטקסטים בני תקופתנו שזלבסקי הלחין יש לציין את הפזמונים שאת מילותיהם כתב בעצמו בכישרון רב - מרביתם שירי כאב ומחאה על רקע תהליכי אוסלו ועקירת יישובי גוש קטיף. כמי שחלק משמעותי מחייו הבוגרים עברו עליו בחזית ההתיישבותית של קרית-ארבע, זלבסקי ממשיך לשאת בלבו ולבטא ביצירתו הזדהות עמוקה עם מפעל ההתיישבות שמעבר לקו הירוק גם לאחר שמשפחת זלבסקי עברה, לפני 13 שנים, לגור בהתנחלות עורפית יותר, נווה דניאל, דקות ספורות מירושלים.

מתוך ההזדהות העמוקה הזאת יצא לאור לפני מספר חודשים הדיסק 'ענני', שכולו תגובה אמנותית לעקירת גוש קטיף. 'ענני' הוא חריג מבחינה מוסיקלית וטקסטואלית גם בתוך היצירה הייחודית בלאו הכי של זלבסקי. רוב הטקסטים שזלבסקי אסף לאלבום הזה הם גם עגומים למדיי וגם קשים להבנה. גם הלחנים ברובם קשים לקליטה עוד יותר מהרגיל אצל זלבסקי. אני יכול להעיד על עצמי שאלמלא הכוונה לכתוב את הכתבה הזאת, ספק אם סבלנותי לא היתה פוקעת לפני שעלה בידי להתרגל לאלבום הקשה הזה.

פיצוי מסוים למאמץ אפשר למצוא בכך שכדרכה של מוסיקה מורכבת - האוזן לא קצה בה לאחר מספר פעמים, ואפשר ליהנות משמיעתה שוב ושוב. "אני רואה שלקהל המסורתי שלי קשה עם הדיסק הזה", מודה זלבסקי, "וזה ממש כואב לי. אדם חיכה לדיסק ועכשיו הוא אומר 'אני לא מצליח לשמוע את זה'. אבל התקליט הבא יהיה בעזרת ה' הרבה יותר שמח", הוא מבטיח, "אם רק לא יעציבו אותנו...".

"יש לי במחסנית תקליט שלם של שירים קליטים ושמחים", הוא מסביר, "אבל לאחר הגירוש לא הייתי מסוגל לעשות אותו עד שאעשה את הדיסק הזה. היתה לי תחושת חובה לבטא קודם את הכאב שלי על מה שקרה. לא הייתי מסוגל להלחין כרגיל. גם אחרי חורבן ימית הרגשתי שמשהו יסודי השתנה, אך המשך ההתיישבות והשנים שהיו אחר כך דחקו את התחושה הזו, ועכשיו היא חזרה. זה יותר מכאב - זו רעידת אדמה, קו פרשת מים. העולם שלנו לא יחזור למה שהיה לפני הגוש".

מפגש מחודש עם פואמה שכתב המשורר יונדב קפלון בעקבות חורבן ימית גרם לסערת הכאב של זלבסקי להתפוצץ בפרץ של יצירה מוסיקלית שעומדת במרכז הדיסק החדש. "דפדפתי בשירים של יונדב קפלון שאני נורא אוהב אותם, ראיתי את השיר 'ענני', התחלתי לנגן אותו והתחלתי לבכות. יצאה לי זעקה מעומק הלב. זה היה מן אמוק כזה, הרגשתי שיש לי דרך לבכות או לצעוק. סביב השירים של יונדב התרקם שאר התקליט".

על הסגנון המוסיקלי המיוחד של הדיסק הזה אומר זלבסקי: "אלה שירים יותר קלאסיים. שלא כמו בשירים פופולאריים, המהלך ההרמוני לא רגיל. יש דיסוננס. חיפשתי מוסיקה שהיא לא כל כך נעימה לאוזן, משהו שמבטא צער, תחושה שקרה משהו יוצא מגדר הרגיל שצריך לשים אליו לב. אני לא רוצה שזו תהיה תחושה רק של חוויה כואבת אבל לא נורא, נסתדר, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אני לא יכול לומר את זה. הזעקה נשארת לא פתורה.

"ההסתכלות הזו קשורה לתהליך שעברתי. כשהייתי בן 13 עברתי את מלחמת ששת הימים. המציאות שהיתה אחר כך זה כמו לראות את המשיח. הלכנו לעיר העתיקה ולכותל, כאילו כל הנבואות מתגשמות. התחושה הזו נגלית ונכסית במשך הזמן. עכשיו היא נכסית. היא תתגלה, אך איני יודע איך זה יקרה".

זלבסקי מודע לתחושת העצבות והכאב ששורה על הדיסק, אך לדעתו יש בו גם פורקן. "יש משהו שאנשים לא די מבינים: גם אמנות טרגית יש בה שמחה, כי ברגע שאתה נותן לחוויה שלך תבנית ומוצא בה קצב, אז אתה כבר לא בתוך החוויה אלא מעל לחוויה, כי גילית את הסוד, המנגנון, המפתח של החוויה. כשגמרתי עם הדיסק אני מעל הדבר הזה. צפתי למעלה, ועכשיו אני יכול לחזור לשירים שמחים".

 

למה התכוון המשורר

שניים משירי האלבום 'ענני' הם לחנים למילותיו של המשורר ש.שלום, שלזלבסקי יש קשר רב שנים עם יצירתו. בסוף אלבומו השני 'אורי וישעי' שובצו שלושה משירי ש.שלום, שעם הלחן והביצוע של זלבסקי נשמעים כמו שירי תפילה וערגה אל אלוקים, רוויים באמונה יוקדת. "יום אחד אבא שלי הוציא ספר מהבוידעם, ניער ממנו את האבק ואמר לי: צביקה, הספר הזה יעניין אותך", מספר זלבסקי איך הכל התחיל. "פתחתי ונדהמתי - איזו שירה! רק קראתי ומיד באה מנגינה. זה מתנגן מאליו. הרגשתי שאני לא עושה כלום, רק מפרש את המלים".

המשורר ש.שלום (שלום שפירא) עלה ארצה מפולין בגיל 18 ביחד עם סבו, שהיה אדמו"ר חסידי, לפני כ-87 שנים. הוא הצטרף אל קבוצת החסידים מייסדי 'כפר חסידים', ואת עלילות אותם ימים חלוציים תיאר בספרו 'עליית חסידים'.

ש.שלום היה משורר מוכר, אך קיננו בו רגשות קיפוח על שיצירתו לא זוכה לכבוד המגיע לה לדעתו. מעטים משיריו הולחנו - המפורסם מבין אלה שזכו לכך הוא "בוא ואשק לך", שמבוצע על ידי הגבעתרון ("בוא ואניף אותך מטה ורום/ ולארבע הרוחות לידתך אבשר/). זהו שיר המדבר מפיה של אם שזה עתה ילדה את תינוקה אל תוך עולם של טבע, שדות וחקלאות.

הקשר שזלבסקי יצר עם ש.שלום הביא נחת למשורר הקשיש. "שאלתי אותו על הפירוש של כמה דברים בשירתו שלא הבנתי. אחר כך שלחתי לו קלטת עם שירים שלו שהלחנתי. הוא אהב את השירים וביקש שאשלח לו עוד קלטות, אבל עד שהספקתי לסיים הוא נפטר".

מאוחר יותר הבין זלבסקי שעולמו הרוחני של המשורר האהוב עליו הוא לא בדיוק מה שחשב, ושלמעשה הלחנים שלו הם אינטרפרטציה שלוקחת את הטקסט לכיוון קצת שונה מכוונת המשורר. "האמת שיש לי קצת אכזבה. כשפגשתי בשירה שלו לראשונה לא הבחנתי בין רליגיוזיות לדתיות. הוא מאוד רליגיוזי, אך אני לא בטוח שהוא כל כך דתי במובן של מאמין באלוקים. הוא יותר מאמין בכוח מיסטי שיש בבריאה, ולא אדם דתי במובן של קיום מצוות, אמונה והשגחה. אז לא הבנתי את השירים שלו, פירשתי אותם בדרך שלי בלי לשים לב. הוא כתב לי שכאליבי לכך שהכנסתי את השירים שלו בין שירי התפילה הוא שולח לי קטע שכתב אנדרה נהר, הוגה דעות יהודי-צרפתי שהיה אורתודוכסי לכל הדעות, שאמר שהוא קורא את השירים שלו יחד עם התפילות".

גם לשני השירים של ש.שלום המשובצים באלבום 'ענני' העניק זלבסקי אינטרפרטציה מחודשת. השיר 'איכה!?' מבטא את תחושותיו של מי שנקרא אל משימה אלוקית שהוטלה עליו, אך לאחר שוויתר על כל עולמו והתמסר למשימה הוא חש בודד ונטוש, ומפיו פורצת זעקה אל אלוקיו "ואיכה אתה?!". מעט יותר אופטימי השיר 'לא חפצתי', שמדבר מפיו של מי שתקוותיו האופטימיות נכזבו ותוכניותיו לא עלו יפה, אך הוא מתעקש להוסיף ולהחזיק בתקווה: לא אובה לשיר מכאוב/ לא אובה לשפוך דמעה/ ואם אין בית ואין חוף/ ואוויר אין לנשימה/ אני אשיר כי טוב/ אני אריע לזהבו/ של יום גיל אשר יבוא. המשורר דיבר כמובן מתוך מציאות שונה לחלוטין, אך כשהם משובצים בין שירי האלבום ובין תמונות הגירוש בחוברת המצורפת, השירים נותנים ביטוי גם לתחושות המקננות בלב רבים על רקע אותו חורבן.

 

היתה רוח רעה

בכמה מהפזמונים שכתב זלבסקי מבטא את כאבו על הקרע שנוצר בין הקבוצה החלוצית נושאת חזון הגאולה ודגל ההתיישבות לבין מדינת ישראל והחברה הישראלית. בשירו 'בלדה על יוסף ואחיו', שנכלל באלבום המחאה 'מים רבים' שיצא בימי ממשלת אוסלו, זלבסקי משתמש בסיפור מכירת יוסף כמשל למערכת היחסים הטעונה ורוויית הקנאה והשנאה בין החברה הישראלית והאליטות המובילות שלה לבין תנועת ההתיישבות ביש"ע. גם בפזמון 'סיפור אגדה ישן' שכתב זלבסקי לאלבומו החדש מופיע רעיון דומה, כאשר הפעם המודל ליחסי הקנאה-שנאה מבוסס על סיפור שלגיה התמה, שבגלל יופיה נרדפת ע"י המלכה אכולת הקנאה.

מה שקרה בגוש קטיף נובע לדעתך מקנאה בציבור שלנו?

"אני בטוח שיש אלמנט כזה. בתקופה של גוש קטיף היתה רוח רעה של 'להראות להם', וגם כתבו את זה. עמוס עוז בדברים שנשא בעפרה כבר לפני שנים אמר שהם הרגישו שגנבנו להם את הבכורה. נכון שהשיר מבטא רק חלק מהתמונה ולא ממצה את כל הסיפור. יש אנשים שזה לא בא אצלם מרוע לב. יש אי הבנה, תהום פעורה בין הציבור הדתי-לאומי לציבור הכללי, ולא ברור למה זה קורה. לפעמים עוברת רוח לא טובה בין אב לבן ובין איש לאישה ולא יודעים איך זה בדיוק התחיל ולמה זה קרה".

 

העיקר האיכות

נתנאל זלבסקי נוטל חלק בעשייתו המוסיקלית של אביו כבר מגיל 10. בהיותו בן 12 השתתף בנגינה באלבום 'אורי וישעי' שאביו הוציא אז. נתנאל, כיום בן 32, שולט במספר כלי נגינה, כמו גם במלאכת העיבוד והעריכה המוסיקלית. במקביל להתבגרות ולהתמקצעות שלו מתרחב גם החלק שלו בהפיכת הלחנים והפזמונים של אביו לאלבומים מוסיקליים. לדיסק 'כהמון גליו' שיצא לפני 5 שנים נתנאל הוסיף גם את קולו כמבצע של כמחצית מהשירים בדיסק. באלבום החדש 'ענני' נתנאל הוא המבצע של כל השירים, מלבד שיר הפתיחה והסיום שאותם מבצע אביו.

נתנאל לומד כיום באקדמיה למוסיקה בתל-אביב, לאחר שסיים תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים ולמד תרפיה במוסיקה ופיתוח קול. מתוך שלל עיסוקיו המוסיקליים הוא רואה את עצמו כיום בעיקר כזמר בתחום השירה הקלאסית והאופרה.

ניכר בנתנאל זלבסקי שהוא מצד אחד מעריך מאוד את יצירתו של אביו, ומצד שני שותף לתחושת ההחמצה של פוטנציאל גדול הרבה יותר. לנתנאל יש שאיפה להשתמש במיומנויות שרכש כדי להעלות את רמת ההפקה והעיבוד של האלבומים של אבא. לדיסק 'ענני', ששיריו קשים במיוחד לביצוע, הוא תרם לא רק את קולו אלא גם עבודה רבה על העיבוד וההפקה.

נתנאל נשוי לאפרת ומתגורר ביישוב מבוא בית"ר, קרוב לנווה דניאל אך מהצד השני של הקו הירוק. אל הראיון המתקיים בבית הוריו הוא מגיע גלוי ראש, מה שמעורר את השאלה מניין המסירות הזאת ליצירה של אביו.

כמי שגדל אל תוך היצירה של אבא, לא חווית מרד נעורים אמנותי? לא קרה שרצית ליצור דברים אחרים והרגשת שזה חונק אותך?

"מבחינה מוסיקלית לא היה לי מרד. אני חש עד היום שהמקורות המוסיקליים שגדלתי עליהם - ניגונים חסידיים והמוסיקה של אבא - זה מרכיב מרכזי בזהות המוסיקלית שלי. בהופעות יש לפעמים מרד, כשסטנדרטים מוסיקליים שלי לא נענים וזה מתסכל".

אחד השירים ב'ענני' כבר הופיע באלבום קודם. למה הקלטתם אותו שוב?

"הוא התקשר לנושא האלבום. הנושא של השיר הוא היכולת להתבטא ולהביע. אני ואבי מסכימים עם זה שהימין בארץ מושתק מבחינת יחס התקשורת אליו, הפה שלו סתום. השיר 'בסערה קולי יסער' - למרות שבמקורו הוא לא פוליטי -  קשור לכיוון הזה. השיר שובץ באלבום הפוליטי הקודם שלנו, 'מים רבים' על הסכמי אוסלו, שם הביצוע לא היה מספק. זה מה שעומד מאחורי ההקלטה החוזרת".

הדיסק 'ענני' מייצג את העולם שלך, או שאתה רק מבצע בשביל אבא שירים שהוא מתקשה בהם?

"זה לא הסגנון העיקרי שאני שר, אך הדיסק הוא פרויקט שעבדתי עליו שנה. עשיתי את רוב העיבודים, הייתי מפיק, הבאתי נגנים, עשיתי תיקונים במחשב. מבחינת האמירה ומה שהדיסק מייצג - זה קשור לעולם האנושי, לנפש, אבל לא מייצג את העולם הקונקרטי שלי".

נתנאל רואה את עצמו משתתף גם בעתיד בהגשת המוסיקה של צבי. "אני ואבא מופיעים יחד יותר מ-20 שנה. אני אוהב מאוד את הדיסקים של אבא, אבל בדיסקים האחרונים לא הייתי מרוצה מהעיבוד וההפקה. כמי שמבצע את השירים האלו מילדות, יש לי יותר הבנה איך להגיש אותם. יש עוד שירים של אבא שלא הוקלטו, שהייתי שמח להקליט פעם".

כזמר אתה לא שואף ללכת לכיוונים יותר פופולאריים?

אני לא רואה את עצמי כאמן פופ להמונים שסוחף אלפים. דיסק מקצועי שיהיה ציון דרך מוסיקלי בעיני אנשים שמבינים יותר חשוב לי מדיסק לעשרות אלפים. אני רואה במוסיקה הזו פרט חשוב למוסיקה היהודית והישראלית. לא בוער לי להגיע עם הדיסק לפלייליסט של גלגל"צ. אם זו היתה המטרה, הדיסק לא היה נראה כך. אני גם לא יודע להפיק דיסק כזה, ואין לי את הקשרים הדרושים לשם כך. גלגל"צ זה מקום לסחוף המונים, לא להשפיע באמת מסרים עמוקים".

כדוגמה למחוזות שאליהם הוא כן שואף להגיע, נתנאל מספר על המורה שלו לפיתוח קול. "היא פרופסור, גרה ברמת השרון, שמאלנית, עונה לטיפוס של החברה הגבוהה בתל אביב. הבאתי לה את הדיסק בחשש ואמרתי שזה דיסק על ההתנתקות, שלא עוסק בשאלה פוליטית אלא בכאב של אנשים. היא אמרה לי - 'אני שמאלנית, אבל בימי ההתנתקות ישבתי כל הזמן מול הטלוויזיה ובכיתי. זה נורא'.  בסופו של דבר היא גם אהבה את הדיסק. גם חברים שלי ללימודים ששלחתי להם קישורים לשירים אמרו שהם מרגשים".

 

לשיר אחרי החורבן/ דניאל שליט

"אחרי אושוויץ, לכתוב שירה - זאת ברבריות". כך כתב ב-1949 תיאודור אדורנו, הוגה דעות (מרכסיסטי) וגם מוסיקאי (וגם יהודי).

אינני משווה בזה בין השואה לבין גירוש קטיף. לכל זוועה משקלה שלה, וכבודה - כובדה, משקלה המעיק - במקומו מונח, ואינו מניח. אבל השאלה גם כאן היא: האם אחרי טראומה, פצע, הלם - אפשר לשיר? מותר לשיר? אולי חובה לשיר?

לדעתי, כוונתו של אדורנו היא לשירה אישית-לירית-ענוגה, המתעטפת בעצמה כמימים ימימה בלי להרגיש שבינתיים קרה משהו, שנפער סדק במציאות, שהועמדו בסימן שאלה עצם האדם והוויתו.

אבל שירה שאינה מתעלמת, שירה שאדרבה, היא מזכירה, מעלה מחדש, מתמודדת ובמקצת-שבמקצת מעלה מרפא - שירה כזאת אינה מעשה ברברי, אלא להיפך, החזרת האנושי.

כמובן, שירה כזאת דורשת זמן. במקרה שלנו: שלש שנים.

תחילה אין הזמן נכון לשירה, אלא להחלמה. ההלם צריך לעבור. הגוף עצמו - הלחם, הבגד, הבית - צריכים לחזור ולהיבנות. 

אחרי כן יכולה להפציע, מרחוק, תקווה. אולי לא הכל סגור, אטום, אפל. אולי יש חיים שמעבר. ועדיין לא הזמן לשיר.

רק אחרי כן, אולי ואולי, אפשר להתחיל להביט מבעד למכה, מבעד לייסורים, ולראות משהו: משמעות, התחדשות, אולי אפילו אור בהיר יותר.

כאן מקומו של השיר: חומריו הם המכה והכאב, אבל מהם הוא אורג תובנות.

במקרה שלנו מדובר לא רק על מציאת משמעות, כמו אצל ויקטור פרנקל, אלא על יותר קשה מזה: על מציאה מחדש של האמונה, של התפילה, של ההישענות: "ואני אאמין!" (שיר תשיעי). 

אין זה אוסף שירים; השירים מצטרפים למחזור-שירים אומנותי, לצורה אחת מקיפה: שיר ראשון ואחרון - בשירתו של צבי זלבסקי ובעיבודו המצוין של לייב-יעקב ריגלר, ובין שני הקצוות האלה משובצים אחד-עשר שירים בשירתו ובעיבודו הנאמנים והמחדשים של הבן, נתנאל (שהוא חוט השדרה של כל המפעל, בשירה, בנגינה, בעיבוד, בעריכה ובהפקה); ביחד - שלושה עשר שירים (וזה אם חושבים את השיר התשיעי המורכב, לשני שירים). חלוקה אחרת: במרכז המחזור - ששת שיריו של יונדב קפלון, ולפניהם ואחריהם, כמסגרת מכינה ועוטפת - שבעה שירים מאת משוררים אחרים. חלוקה נוספת: במרכז, השיר השביעי - שיר התפילה הנוקב 'ענני' (הנותן את שמו לאלבום כולו), כאשר לפניו ששה ואחריו ששה שירים.

צבי זלבסקי הוא כאן לא רק המלחין אלא גם הפרשן והדרשן. ההלחנה היתה כאן כעין פירוש ומדרש לשירים, כי אף אחד מהם לא נכתב במקורו בהקשר לחורבן קטיף. אפילו שיריו של יונדב קפלון שבמרכז המחזור נכתבו בהקשרים אחרים - חורבן ימית בעיקר. ואילו כאן מעמיד צבי זלבסקי את כולם בהקשר לקטיף. קל לחבר את החוט מימית אל נווה-דקלים; שתי הערים מתמזגות לעיר מיסטית אחת, העיר שבין מדבר, שמים וים, שנחרבה פעמיים. אבל גם השירים האחרים - חלקם טכסטים בני מאות ואלפי שנים וחלקם בני עשרות שנים, טכסטים על חיפוש אמונה וביטוי - כולם מופיעים כאן כאברים במדרש-שיר אחד.

שני השירים הקיצוניים הם גם הקליטים ביותר; ככל שמתקדמים משני הקצוות למרכז, השירים מאבדים את שקיפותם ונעשים פחות ופחות מובנים בשמיעה ראשונה. משיר קליט הם הופכים לשיר אמנותי.

שיר קליט בא אל המאזין; שיר אמנותי קורא את המאזין אליו; לרוב אל מקומות תצפית שלא שיער מראש.

שיר קליט משאיר את המאזין כמות שהוא, אם גם מעניק לו עונג; שיר אמנותי משנה אותו.

שיר קליט ברור מייד; שיר אמנותי רובו חידה, והוא מתברר רק עם שמיעה חוזרת. ואכן הוא מביע את הזמנים שהם כואבים, לא שקופים, לא קלילים ולא קליטים.

האם הכאב טוב ליצירה האמנותית? ליצירה היהודית? להתחדשות היהודית? האם דואגים לנו שלא נחסר כאב? אנא, אבינו: הכאבים האצורים בנו יספיקו לנו לעוד אלפי שנות יצירה. אנא בכח גדולת ימינך התר צרורה.