חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ללא דיון ציבורי אמיתי - שולחן עורך

ברגע האחרון ניצלה ישראל מתבוסה, אך הסכנה טרם חלפה. הגיע הזמן שעיתונאי חילוני ילמד לא להושיט יד לח"כית דוסית
19/03/09, 11:35
עמנואל שילה

בשעות הדמדומים האחרונות שלה, רגע לפני שיורד המסך על כהונתה, התעשתה ממשלת אולמרט ונמנעה מלהעניק לחמאס הישג אסטרטגי מזהיר. כניעה מוחלטת לתכתיב האויב החמאסי, כפי שדרשו מובילי קמפיין 'שליט עכשיו', ושילוחם לחופשי של 450 טרוריסטים ובהם גדולי המרצחים, היתה מאפילה לחלוטין על הישגיו המוגבלים למדיי של מבצע 'עופרת יצוקה', ופוגעת קשות בביטחון ישראל. דרך הטרור של החמאס היתה נוחלת ניצחון אידיאולוגי ומוראלי, שבעקבותיו היתה פעילות החמאס בפרט ותנועת הג'יהאד העולמי בכלל מקבלת תנופה אדירה. כל זאת כמובן בנוסף לשובם של עשרות ומאות אדריכלי טרור נחושים ומיומנים אל המעגל הראשון והשני של תעשיית המוות. מחיר הדמים של התהליכים הללו היה עלול להימנות בעשרות ומאות ישראלים שהיו משלמים, חלילה, בחייהם.

שוב היה מוכח כי מדינת ישראל סחיטה לחלוטין מול מציאות של חייל או אזרח שלה המוחזק בידי ארגון טרור. קציני מבצעים של כל ארגוני החבלה היו מפנים את עיקר מאמציהם המבצעיים לכיוון של חטיפת ישראלים, לאחר שהוכח כי מדובר בנשק אסטרטגי מנצח שמולו ישראל נותרת פעם אחר פעם חסרת אונים.

לאורך זמן, אין סיבה להניח שאמצעי הסחיטה המוצלח הזה היה נשמר רק למטרת שילוחם של מחבלים לחופשי. במוקדם או במאוחר היו מנסים לסחוט מישראל ויתורים מפליגים גם בתחומים מדיניים ואסטרטגיים נוספים, בתמורה לשחרור החטופים הבאים.

במערכות התקשורת הגדולות - בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט ובעיתונות המודפסת, היתה התגייסות טוטאלית מדאיגה ביותר לשורות קמפיין 'שליט עכשיו'. כלי התקשורת מצדדי העסקה הסירו כל רסן של אמות מידה מקצועיות, והפכו את הבמות שלהם למוקד תעמולה אינטנסיבי. מלבד כמה אמיצים בודדים, כמעט שלא נשמעו קולות נגד הכניעה לתכתיב החמאס מתוך המערכת התקשורתית, וכמעט שלא ניתנה במה לקולות ההתנגדות שבאו מחוצה לה.

הקמפיין נשבר באחת כאשר נציגי מערכת הביטחון, בגיבוי ראש הממשלה, הודיעו שהמחיר שדורש החמאס הוא בלתי נסבל. אבל קודם לכן כמעט שלא ניתן היה להשמיע ברבים דעה כזאת. לא הדיון הציבורי עצר את העסקה המסוכנת והמופקרת - דיון כזה לא באמת התקיים - אלא החלטתם של גורמים בצה"ל, בשב"כ ובממשלה, שעל אף הקמפיין הסוחף עוד נותרה בהם מידה של תבונה ואחריות.

תסמונת ההתגייסות לעת-מצוא של מקהלת התקשורת הישראלית היא תופעה מוכרת עוד מימי תהליך אוסלו בשלביו השונים, מהימים שלאחר רצח רבין ומימי הנסיגה מעזה. יותר מכל אלה הזכיר הקמפיין הנוכחי את הימים שלפני עסקת השבויים האחרונה מול חיזבאללה. לא שכחנו את שיתוף הפעולה המחפיר בין גורמים שלטוניים שחפצו בקידום העסקה לבין כמעט כל מערכות התקשורת בישראל. רק בחסות קשר ההשתקה הזה ניתן היה לשווק לציבור בישראל את השבתן של גופות כאילו מדובר בהשבת הבנים הביתה. רק בחסות הערפול המכוון הזה ניתן היה לסמא את עיניהם של אנשי ש"ס כאילו בתמיכתם בעסקה הם מסייעים להיתר עגונה. נסראללה התעקש, בניגוד לכל נורמה בינלאומית, להסתיר את גורלם המר של החטופים, ומצדדי העסקה בישראל שיתפו עמו פעולה גם כשידעו את האמת. לגורם התמים והנאיבי המכונה 'דעת הקהל' נותר רק לנחול מפח נפש כבד, כאשר אזרחי ישראל מלאי התקווה נוכחו לדעת שמהרכב שהגיע מלבנון לא ירדו אודי ואלדד, אלא רק ארונות שחורים ובהם גופותיהם. וגם אז, איש ממובילי העסקה הכושלת לא נתבע להסביר מדוע החזרת גופות מצדיקה תשלום מחיר של שחרור רוצח נתעב כמו סמיר קונטאר, ומדוע הועדפו רגשותיהם של בני משפחת רגב וגולדוואסר על פני תחושתם הקשה של בני משפחתו של דני הרן, שרוצח יקיריהם שולח לחופשי. התקשורת המגויסת כיסתה על הכל.

העסקה מוקפאת כרגע, אבל הסכנה לא חלפה. שתיקתו של בנימין נתניהו לכל אורך התהליך היא מדאיגה. כראש ממשלה נבחר, ניתן היה לצפות שידרוש מאולמרט להשאיר לו את הטיפול בסוגיה הקשה והרגישה הזאת. הימנעותו מכך, כמו גם הימנעותו מכל התבטאות נגד העסקה או לטובתה, אינה בדיוק הפגנת מנהיגות.

לא לעולם נוכל לסמוך על סרבנותו של החמאס. קיימת אפשרות סבירה שעסקה במחיר כבד מעט פחות, שגם לה יש להתנגד בתוקף, תונח במוקדם או במאוחר על שולחנו של נתניהו. המחנה הלאומי הנחוש, שנותר הפעם כמעט ללא יכולת תגובה מול הקמפיין העוצמתי, צריך להיערך כבר כעת לסיבוב הבא.

במקביל להדיפת הלחצים המובילים אל מסלול הכניעה, יש להפעיל לחץ לקידומם של אפיקי פעולה אחרים לשחרורו של גלעד. השוואת תנאי אסירי החמאס לתנאי מאסרו של גלעד תהיה צעד ראשון בכיוון הנכון. אבל הפתרון הנכון והמלא, לא רק לסוגיית גלעד שליט אלא לעוד כמה בעיות אסטרטגיות חמורות לא פחות, הוא כיבוש מחדש של עזה כולה תוך הפלת שלטון החמאס. את המלאכה, שרק הוחל בה במבצע 'עופרת יצוקה', יש להשלים.

 

על לחצים ולחיצות

נחום ברנע מספר בעיתונו כי ביקש ללחוץ את ידה של הח"כית הדתייה החדשה ציפי חוטובלי, אך ידו המושטת נותרה באוויר ללא מענה. ברנע המאוכזב ("ידעתי שהיא דתייה, אבל לא ידעתי עד כמה") נקם בח"כית הצעירה באמצעות מאמר שמעלה על נס את התנועה הפמיניסטית הדתית, ומציג את חוטובלי כאנטי-תזה לתהליכים רצויים לדעתו שעוברים על נשות המגזר הדתי-לאומי.

לכאורה דבריו של ברנע, עם-הארץ מדאורייתא בדת ובדתיים, מנותקים לחלוטין מהמציאות. חוטובלי היא צעירה דעתנית, משכילה, דוקטורנטית למשפטים, אשת תקשורת אסרטיבית, בוגרת מדרשת לינדנבאום הפמינסטית. אפילו רווקה (עדיין). מה חסר בה כדי להיחשב לסמל הקידמה הדתית-פמיניסטית?

ובכל זאת יש בה משהו שנראה כלא מסתדר: היא דוסית, רחמנא ליצלן, ועוד בתחום הצניעות. לא רק נחום ברנע אשם כשהוא רואה בזה סתירה. בילבלו אותו כמה נשים דתיות ודעתניות, שחושבות כי המטרה הראשונה של אישה בעלת השכלה תורנית היא להשתמש בכלים שרכשה כדי לצאת למתקפה על ההלכה בכלל ועל ההלכות הנוגעות לנשים בפרט.

אילו זכינו, היו נשים דתיות השואפות לשוויון עומדות על זכותן להתחרות בגברים לא רק בלמדנות, אלא גם ביראת שמיים ובשמירת הלכה דקדקנית. בינתיים, לצערנו הרב, כמה מהניצבות היותר קולניות בחזית הלמדנות הנשית-פמיניסטית הן כאלה שאמנם מצהירות על מחויבות להלכה, אך מרשות לעצמן לחפש דרכים עוקפות כאשר ההלכה המקובלת לא נראית להן, ובפרט בחזית הצניעות. ופתאום, מאמצע שום מקום, צצה לה הציפי הזאת, ובמקום להוביל את המערכה טומנת את ידה מאחורי הגב.

לא אכנס כאן לדיון ההלכתי האם מותר או אסור לאישה להיענות לגבר המושיט לה את ידו ללחיצה. יש פוסקים שאוסרים זאת לחלוטין, ויש המתירים בשעת הדחק. בכל מקרה, כשמדובר באיש תקשורת בכיר ומעורב כמו ברנע שמושיט יד לחברת כנסת המהווה דוגמה לרבים, ודאי שדרכה של חוטובלי היא נכונה, ויש לחזק את ידיה (בלי ללחוץ אותן, חלילה).

מדוע? משום שההיתר (השנוי במחלוקת) להשיב לחיצה נשען על כך שמושיט היד הוא אדם תמים ורגיש, שאינו מודע להלכה ועלול להיעלב. אבל בימינו, כאשר יחסי גברים-נשים ויחסי דתיים-חילונים הם נושא לאינספור דיונים, כולל בכלי התקשורת, אין שום סיבה שלא נודיע לחילונים ונסביר להם אחת ולתמיד את הכללים שלנו בעניין, ונדרוש מהם לכבד אותם ולא להיעלב. אחרי הכל, חילוני משכיל ואינטליגנטי אמור להבין אם אישה דתית אינה מושיטה לו יד - לא מפני שיש לה חלילה משהו נגדו, אלא משום שכך מצווה עליה אמונתה הדתית. ואם הוא לא יודע עד כמה היא דתית, אז שיתעדכן.

אגב, אי הנעימות תיחסך ברגע שכל החברה הדתית תיישר קו עם הנורמה ההלכתית. במצב כזה, הושטת יד לאדם דתי שאינו בן-מינך לא תהיה שונה מהזמנת אדם דתי לנסוע איתך לים בשבת. ואם החילוני ממשיך לצפות ממך ללחוץ את ידו למרות שהוא מודע לרגישות ההלכתית, אז מי שלא מנומס כאן זה הוא ולא אתה.

יש מי שמנסים להציג את הלכות הצניעות כשוביניזם, פטרונות גברית ודיכוי האישה. קל יותר לטעון כך כאשר גבר דתי מסרב ללחוץ את ידה של אישה. כמובן, אפשר וצריך להסביר שזו טעות מוחלטת, ושההרחקה בין המינים מוטלת על שני הצדדים בשווה, לטובת כולם. אבל התשובה היותר משכנעת היא אשת ציבור דוסית כמו ח"כ חוטובלי שנמנעת מללחוץ את ידיהם של גברים.

סיפור לסיום: לפני כשנתיים הוזמנתי לפגישה בביתו של אחד השמות היותר נוצצים ומפורסמים בתקשורת הישראלית. המארח הלבבי, שלא מעט אנשי תקשורת דתיים כבר היו בביתו, ידע מראש להרגיע אותנו בעניין כשרות הכיבוד שהזמין לאותו ערב. הוא לא נעלב מכך שמאכלי ביתו פסולים עבורי. אני מצדי הבהרתי לו שהפעם הוא הולך להיפגש עם דוסים חשוכים במיוחד, ולכן ביקשתי שיזהיר את אשתו מראש שלא אלחץ את ידה, כדי שהיא לא תיעלב. האיש גילה הבנה, ואף השיב לי בהומור שאין לי מה לדאוג - אשתו לא תיפול על צווארי מייד כשאכנס.

נכנסנו לביתו התל-אביבי בתשע בערב, שוחחנו איתו ועם אשתו עד שתיים לפנות בוקר, שאפנו את עשן הסיגרים המשובחים שלו, ולקראת שלוש חזרנו בשלום לבסיסנו בשומרון. נדמה לי שאף אחד לא נעלב.

 

הבטחתם לקיים הבטחות?

יו"ר 'הבית היהודי', הרב פרופ' הרשקוביץ, מחזיק מסמך בחתימת החמישייה הראשונה ברשימת מפלגתו, שמבטיחים לו את התפקיד הבכיר הראשון שיוצע למפלגה. ההבטחה המפורשת לא הותנתה בשום תנאי. למרות זאת, דורשים ממנו כעת חבריו לסיעה להתפטר מהכנסת, ולא - לא יכבדו את חתימתם ולא יתמכו במינויו לשר.

לאורלב, אורבך וסלומיאנסקי יש נימוקים משלהם מדוע הכרחי שהרשקוביץ יתפטר מהכנסת. הם סבורים כנראה שבנסיבות המיוחדות שנוצרו, הרשקוביץ לא יכול להתעקש על קיום ההבטחה. הרשקוביץ מצדו סבר שהוא מגיע למפד"ל לא כקישוט לצרכי בחירות אלא כמנהיג מוסכם ומקובל שיוביל את המפלגה לאורך זמן. הניסיון להכריח אותו להסכים להחלשת מעמדו נראה לו מן הסתם כמו חתרנות ועסקנות מהסוג הגרוע.

נראה כי שני הצדדים במחלוקת הזאת צריכים לבקש סליחה מח"כ אורי אריאל, שאותו הוקיעו כאשר סבר כי לנוכח החתרנות, העסקנות והתחמנות אין הוא מחויב להבטחתו לקבל כל הכרעה של מועצת הבית היהודי.