חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

19/03/09, 11:35
אבי סגל

העיתון של שניים מהמדינה

לקראת ראש השנה התש"ע הודיע עורך העיתון הגדול כי גם הפעם ייצא מוסף מיוחד לסיכום השנה. "אתה צודק", ענה לשאלת אחד הכתבים, "לא בטוח שהמוסף יעניין מישהו אחרי כל מה שעברנו בחודשים האחרונים, אבל מסורת זו מסורת". וכך נשלחו הכתבים אל הארכיון כדי לדלות משם את הסיפורים המרכזיים של תשס"ט.

כעבור שעה נחרדו כולם לשמע צעקות שהדהדו במערכת. היה זה הכתב האחראי על פינת חודש אדר (פח"א) שפשוט לא היה מסוגל להירגע. "לא יאומן מה העסיק אותנו לפני חצי שנה", אמר בזעם ונופף באחד הגיליונות. "תראו את זה – חמישה עמודים כפולים על מסיבת עיתונאים של אזרח. ותסתכלו כאן – מסעות עופר דקל במזרח התיכון. אני לא מבין את זה. מה, לא ידענו אז על הסכנה הקיומית של ישראל? לא ראינו את מצב החירום? לא הרגשנו את האדמה רועדת? כל החדשות זה רק קצב ושליט, שליט וקצב? האם זאת תפקידה של עיתונות? מה עשינו? מה עשינו?"

"תגיד תודה", הגיע מהחדר הסמוך קולו הרוטן של האחראי על חודש שבט, "אצלי כל השולחן מלא ליברמן. אם היו יודעים באותם ימים מה תעבור המדינה בחודשים הבאים, ספק אם היו ממשיכים לקנות את הזבל הזה".

  

דעות אחרונות

הקמפיין הכפול של התקשורת למען חילופי אסירים – שחרור מאות רוצחים והחלפתם במשה קצב – מראה עד כמה השתנו פני החדשות העיתונאיות בישראל. אם עד לא מכבר טענו נגד התקשורת שהיא אומרת לאנשים כיצד לחשוב, כיום כבר אין כל צורך בזה – העיתונים חושבים בשבילנו. קמפיין חיקוי כתב היד של גלעד שליט בעמוד הראשי של מעריב, למשל, לא נועד לאפשר לנו חופש מחשבה, אלא לשטוף את מוחנו עד דלא נדע בין ארור אסיר החמאס לברוך שובך גלעד.

קשה להאמין שפעם, וזה לא היה מזמן, הכותרות הראשיות בעיתונים היו חדשותיות. בימים האחרונים נדמה כי אנו קוראים מדור דעות אחד ארוך שתחילתו בעמוד הראשי וסופו בלוח דרושים. ולרוב אלו לא סתם דעות, אלא עמדות חד-צדדיות, מעוותות והרות אסון. לעתים מכתירים העיתונים את הדעות בתואר "עובדות", כפי שעשה ידיעות-אחרונות מיום ו' בפרשת קצב, אבל אלו עדיין דעות. לא נותר אלא לחמול על עורכי החדשות, שלמרות הכול מקבלים שכר זעום יחסית לפעילותם כיחצנים. אצל קצב זה לא היה קורה.

 

איך החשוד עלה למעלה

כמו רבים וטובים, גם לי קשה להבין מדוע משתמש הנשיא-לשעבר ביועצי תקשורת, אם בסופו של דבר הוא עושה את הצעד הכי אנטי-תקשורתי שאפשר. ואם כבר, אז מדוע הוא לא לקח גם אותי כיועץ? אני מוכן שיתעלמו ממני בחצי מהתעריף של מוטי מורל.

שאלה לא פחות פופולארית, בוודאי בקרב בלוגרים, טוקבקיסטים וסתם אנשים ברחוב, היתה – איך ייתכן שהאיש הזה הגיע לתפקיד נשיא המדינה. גם אלה שלא קונים את הדיבורים על "הח"כים שידעו עליו ובכל זאת בחרו בו", עדיין מתקשים להבין כיצד אדם אפרורי, חסר רקורד ונואם מביך כמו קצב הגיע לתפקיד הרם ביותר, ועוד על חשבון אישיות דגולה כשמעון פרס.

אבל כיצד ניצח קצב את פרס בשנת 2000 – זוהי השאלה הקלה, ולא רק משום שבאותם ימים כל אחד ניצח את פרס. קצב ניצח משום שנחשב אז ממלכתי, נעים הליכות, צנוע ופחות שנוי במחלוקת מאשר יריבו. שאלה קשה יותר היא כיצד בכלל הצליח קצב להיות המועמד. למי ששואל את השאלה הזאת, נוח להתעלם מהרקע ההיסטורי של מוסד הנשיאות.

שבעה נשיאים היו לנו עד קצב, כולם מהשמאל החילוני, ורק אחד מהם ספרדי. כמו בתפקידים רמים אחרים, גם הנשיאות היתה רשומה בטאבו על שמו של 'מחנה השלום' וחסומה כמעט הרמטית בפני הימין, הדתיים ו'ישראל השנייה'. מועמדים דתיים ראויים כמו פרופ' אפרים אלימלך אורבך ז"ל ויבל"א השופט מנחם אלון הפסידו ליריביהם בבחירות לנשיאות. האחרון הובס אף שהיה מועמד הקואליציה. 52 שנה סירבה הכנסת להכניס למשכן הנשיא אדם דתי, ימני או יליד מדינה ערבית. מפלגות השמאל, בתוספת חלקים ליברליים בימין, פשוט לא נתנו לזה לקרות.

רק אדם אחד יכול היה לנפץ את המחסום: איש ימני אבל מתון, מזרחי אך לא מיליטנטי, שומר מסורת מבלי להיות חובש כיפה. הליכוד הבין את הטריק: אם האליטה הישראלית מסרבת להכתיר אנשים המאיימים עליה, הם יקבלו את המועמד ההפוך - אפור, משעמם, חייכן, לא מתוחכם מדי ולא מרגיז אף אחד. טוב, אולי רק את א' ממשרד התיירות.

 

הערה עם ספוילר לסיום

לראשונה מזה שנים דרכה כף רגלי באולם קולנוע לטובת הסרט זוכה האוסקר 'נער החידות ממומבאי'. אף שהסרט עשוי היטב מבחינה טכנית, הביקורות ושלל הפרסים שבהם זכה גרמו לי לצפות ליותר. הסרט סובל לא רק מעודף אלימות, אלא גם מהתפתחות עלילתית לא אמינה ומהיעדר רגש אנושי אמיתי. הקהל האמריקני, כך נראה, למד להסתפק בעטיפה נוצצת ולהתעלם מהכשלים התסריטאיים. בסדר, אני מבין שיש כאן התכתבות עם הקולנוע הבוליוודי, אבל מה אנחנו אשמים?

החידה המרכזית של הסרט, וגם של הספר (שלא קראתי) שעליו הוא מבוסס, היא כיצד ידע נער אשפתות הודי את כל התשובות בשעשועון 'מי רוצה להיות מיליונר'. מכיוון שזוהי שאלה כה מרכזית, הייתי מצפה לתשובה קצת יותר יצירתית מאשר "במקרה שאלו אותו על הדברים היחידים שהוא יודע". נכון שיש כאן אמירה חביבה על מהות השעשועון הטלוויזיוני, שאינו מבוסס על ידע נטו. אבל בניגוד למילים הגדולות בסרט, לא הגורל הוביל את הנער לזכייה ב'מיליונר', אלא סתם החלטה תסריטאית (או ספרותית) שרירותית ובלתי אמינה.

 

יודע את מקומי

בשבוע שעבר, לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצד ילדיי, הסכמתי לראשונה לבוא עימם ועם רעייתי להצגת ילדים, 'האריה הרעמתן והג'ירפה גם' על פי ספרו של דב אלבוים. למותר לציין כי ההפצרות היו שלא אבוא, אבל נעזוב את זה.

למי שלא מכיר את העלילה: מלך החיות מחליט לקצץ את רעמתו הגדולה מטעמי גירודים גרידא, אבל בלי הרעמה הוא מאבד את אהדתן של החיות האחרות. בסופו של דבר לומדים כולם כי אין להסתכל בקנקן ובלה-בלה-בלה. סיפור מוסר שגרתי שנעזר בגרסתו הספרותית באיורים מתוקים של דיוויד הול, איורים שמטבע הדברים לא עוברים אל הבמה.

לזכותם של יוצרי ההצגה ייאמר, כי הם הצליחו לדלג באלגנטיות על מהמורה חינוכית שהציב אלבוים בספרו. האריה, שבספר הוא גבר נשוי עם נאמנות מפוקפקת לערכי המשפחה, הופך בהצגה לילד קטן ולא מאוד מלכותי. אשתו הלביאה מהספר הופכת לאמו, ואת יחסיו עם הג'ירפה הוא מנהל במרחק ארבע אמות לכל הפחות. טוב שהיוצרים הבינו, כי לא כל דבר שמשעשע את דב אלבוים אמור לשעשע גם את ילדי ישראל.

בעיה אחרת עימה מתמודדת ההצגה, כמו בעיבודים תיאטרליים אחרים לספרי ילדים, היא אורך הנשימה. הספר מכיל לא יותר מ-750 מילה. לשם השוואה, מדור זה מכיל יותר מ-1000 מילה. עיבוד הספר להצגה של כשעה ורבע, לא כולל הפסקה, דורשת סוג מסוים של יצירתיות, האופיינית לאנשים שבמבחנים אמריקניים מוסיפים לתשובותיהם הערות שוליים.

הטריק הראשון למתיחת הסיפור הוא, כמובן, שירים נחמדים. טריק אחר הוא הוספת דמויות שאינן מופיעות בספר. אריה, ג'ירפה, ינשוף ושועל לא מספיקים? אז נוסיף עליהם ילד שמשחק כדורגל, מה רע? גם זה סוג של בעל חיים, לא? האימהות בקהל איבדו עניין מרגע שהאריה והילד התחילו לשחק כדורגל על הבמה, אבל לפחות האבות נהנו – כל אחד ואחד מהשלושה.

ואני? נהניתי גם כן, בעיקר מההשתתפות הערה של שני ילדיי. אני לא רוצה להשוויץ, אבל רק שני ילדים בכל האולם צחקו בקולי קולות בכל המקומות הנכונים. את הניחוש אשאיר לקוראים.