בשבע 336: הקרב על הריבונות

הפרשנים התאכזבו מכך שלא נרשמה אלימות יהודית באום אל פאחם, אבל הריבונות שלנו בארץ לא תנצח רק במצעדים, אלא במנהיגות יהודית אמיצה

אריה אלדד , א' בניסן תשס"ט

 

כל מי שהעריך שהארץ תבער אם  יעזו יהודים להניף דגל ישראל באום אל פאחם – התבדה. כל מי שציפה בסתר ליבו כי היהודים המפגינים ברישיון בית המשפט יפגעו בערבים – התאכזב. כל מי שקיווה כי רבבות ערבים ישתוללו, יחסמו צמתים, יפגעו בשוטרים ובמפגינים – כדי שבפעם הבאה די יהיה באיומים באלימות כדי להגדיר מחדש את גבולות הריבונות של מדינת ישראל – נכזבה תוחלתו. כל מי שייחל לכך שהעולם כולו ידע שאום אל פאחם היא מדינה בתוך מדינה, שהערבים שולטים בעריהם ולמדינת ישראל אין דריסת רגל באוטונומיה ערבית הולכת ומתפתחת בגליל ובנגב – מבין  היום אולי כי גם אם ערביי ישראל חותרים בנחישות להשגת יעד זה – הם עדיין רחוקים ממנו. באותה מניפולציה ובאותה לשון ממש – או אף חמורה ממנה - הזהירו שמאלני התקשורת שלנו כי העולם המוסלמי כולו יבער אם יותר ביקור יהודים בהר הבית. איימו ואיימו, עד שהר הבית נפתח מחדש ליהודים ודבר לא אירע. אז מה? ממתי מזכירים ל'פרשנים' את מפלתם?  

שוב ושוב אנו עדים לצביעותם של אנשי שמאל ומובילי התקשורת הישראלית. כל אלו אשר בשם הפלורליזם וחופש הביטוי ושלטון החוק ידעו להיאבק על זכויות ההומואים והלסביות לצעוד בגאווה ברחובות ירושלים, ותבעו כי המשטרה לא תיכנע לאיומי האלימות מצד החרדים – מילאו לקראת המצעד באום אל פאחם את פיהם בהבלי "פרובוקציה". וכיוון שיהודים הצועדים ודגל ישראל בידם בעיר ערבית זוהי פרובוקציה – ניתן  להכניס למקפיא את כל סיסמאות הפלורליזם וחופש הביטוי וההפגנה והמחאה, ולהתייצב כתף אל כתף עם ערביי אום אל פאחם. מקצת  מהערבים שדיברו אל המיקרופונים אמרו שהם תומכים בדו קיום, והמצעד  פוגע בהם, ואחרים אמרו את האמת שלהם – שאום אל פאחם היא פלשתין, שהדגל שלהם אינו דגל ישראל אלא דגל פלשתין, ושהם יגרשו את היהודים.  השמאל הישראלי שהתייצב לצד ערביי אום אל פאחם, תמך באלו וגם באלו. שמענו את התיאורים על "הפגנה שקטה ותמימה של תושבי אום אל פאחם", שהפכה לזירת קרב עקב אלימות משטרתית. מול המילים הללו ראינו עשרות רעולי פנים משליכים אבנים.  במקרה של השמאל הישראלי כבר ברור: אלף תמונות שוות פחות משקר אחד.

מעוררי רחמים מיוחדים היו מגישי תוכניות הבוקר באחת הרשתות המובילות. הם התקשו לעכל את הדיווחים כי הפורעים הערבים משליכים ערבים על השוטרים וגם על העיתונאים. הייתכן כי  הערבים שנפגעו קלות – נפצעו מהאבנים שהשליכו שכניהם,  ולא מאלימות המפגינים היהודים? שוב ושוב שואלים המראיינים את הכתבים בשטח ומצפים לשמוע על אלימות יהודית, ומתאכזבים בשידור חי. עיתון בוקר גדול המפעיל גם  אתר אינטרנט פופולארי מציין כי חבר הכנסת גילאון "נפצע קל מגז מדמיע", בשעה שגילאון עצמו מתראיין ברדיו ומשבח את  פעולת המשטרה.  גילאון גם ידע לספר על הערבים שהשליכו אבנים על השוטרים "ובחלק מהמקרים – ללא הצדקה".  מכאן אדם למד שיש במקרים מסוימים הצדקה להשליך אבנים על שוטרים. לידיעת תושבי עמונה ומגרון.

הקרב על הריבונות  היהודית במדינת ישראל טרם הוכרע. הוא גם לא יכול להיות מוכרע במצעד באום אל פאחם. רק ממשלה יכולה ליישם ריבונות. מפגינים יכולים לטעון לזכות. ריבונות יהודית צריכה להיות פרי של רצון סוברני, עמוק, חיובי, פנימי, של מנהיגים בישראל "להיות עם חופשי בארצנו". להאמין באמת ובתמים כי הארץ ארצנו, ואינה שייכת לערבים. כי הערבים יכולים ליהנות מזכויות אזרח אך לא מזכויות לאומיות. מנהיגים אלו לא יפחדו, לא מצל עצמם ולא מצל ערבים ולא מצל התקשורת. מצעד דגלים באום אל פאחם יכול להדגים למנהיגים כאלו כי אם רוצים לאכוף ריבונות – עדיין אפשר. יש צורך בממשלה ציונית ונחושה, שתיישם גם את עיקרון החופש – לחיות בארץ ישראל בכל מקום חופשיים מפחד. בלי לפחד כלל.