חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שלום בטוח, ביטחון אולי - בגליון השבוע

הם מתעטפים באצטלה של מועצת מומחים לביטחון לאומי, אולם בפועל מסתבר כי מה שבאמת משותף לחברי 'המועצה לשלום וביטחון' הוא השקפת עולמם השמאלנית.
26/03/09, 12:28
אבישי רובינשטיין

לפני חמש שנים עסק הרכב בית המשפט העליון, בראשות הנשיא אהרון ברק, בעתירתם של מספר כפרים פלשתינים, בראשם הכפר בית-סוריק, בנוגע לתוואי גדר ההפרדה באזור מבשרת ציון והר-אדר. במהלך הדיון ניאות בית המשפט לקבל לידיו תצהיר של חברי "המועצה לשלום ולביטחון - עמותת מומחים לביטחון לאומי", עליו חתמו האלוף (מיל') דני רוטשילד, האלוף (מיל') אברהם ('ברן') אדן, ניצב בדימוס שאול גבעולי ואל"מ (מיל') יובל דביר. התצהיר תומך למעשה בעמדת הצד הפלשתיני, אך אנשי 'המועצה לשלום וביטחון' העדיפו להגישו לא מטעם העותרים הפלשתינים כי אם במעמד 'ידידי בית המשפט' (מומחים המחווים דעה בלי שייכות לצדדים המתדיינים), ובית המשפט אכן הסכים להתייחס אליהם כאל ידידיו.

חוות הדעת של המועצה לשלום וביטחון לגבי תוואי הגדר הועמדה בניגוד לחוות הדעת הרשמית של צה"ל. הרכב השופטים בראשות ברק קבע כי בעוד שבשאלה הביטחונית עדיף שיקול הדעת ("הסובייקטיבי") של הפיקוד הצבאי האחראי בשטח, הרי שלעניין המידתיות שבתוואי הגדר שקבע צה"ל ישנו מבחן "אובייקטיבי", שבו יכריע בית המשפט. באותו מבחן אובייקטיבי, שתוצאתו המעשית היתה הזזת הגדר לכיוון השטח הריבוני של ישראל לרווחתם של העותרים הפלשתינים, ניתנה לתצהיר של המועצה לשלום וביטחון השפעה מכריעה. בית המשפט העדיף את התצהיר של יוצאי מערכת הביטחון, כאשר במקרה של ברן וגבעולי מדובר באנשים שפרשו מצה"ל בשנות ה-70, על פני חוות הדעת המעודכנת של צה"ל שגובשה ע"י הפיקוד בשטח.

בג"ץ בית סוריק הוא הישג בולט במיוחד של המועצה לשלום וביטחון בתחום המשפטי. בנוסף ובעיקר, המועצה מתפקדת במישור הציבורי, וחבריה יוצאים חדשות לבקרים בעצומות המתפרסמות בעיתונות ומבטאות את דעת המועצה בנושאים מדיניים וביטחוניים. יצאנו לבדוק מהי אותה מועצה של "מומחים לביטחון לאומי" בעלת ההילה הביטחונית הממלכתית, שזכתה לקבל מעמד של ידידת ביהמ"ש העליון. מיהם חבריה, מהן דעותיה, ומה מקורות המימון לפעולותיה.

 

הכניסה לשמאלנים בלבד

'המועצה לשלום וביטחון' היא גוף וולונטרי בו חברים למעלה מ-1100 חברים, מהם כ-68 ברמת אלוף, או מה שנחשב בעיני הגוף כמקביל לאלוף. הגוף נוסד לפני כעשרים שנה ע"י חבורת קצינים במילואים בהנהגת האלוף המנוח אהרון יריב. בראש המועצה עומד נשיא, כיום האלוף במיל' דני רוטשילד. לצדו מכהן המנכ"ל, ניצב בדימוס שאול גבעולי, ועוד מספר חברי הנהלה שנבחרים אחת לשלוש שנים. למועצה יכולים להתקבל בעלי ניסיון צבאי - פורשי כוחות הביטחון מדרגת סא"ל או המקבילות אליה, אנשי מנהל וכלכלה בכירים, אנשי אקדמיה, וכל מי שהם רואים לנכון לקבל ("מתאימים מסיבות אחרות על פי אישור מיוחד"). קריטריון חשוב נוסף הוא קבלת עקרונות היסוד האידיאולוגיים של המועצה - ביניהם נכונות למסירת שטחים, כולל בירושלים, להקמת מדינת פלשתינית ולעקירה של חלק מההתיישבות. לבסוף, החברים אמורים לתרום למועצה דמי חבר ולהשתתף בפעולותיה.

בעבר התהדרה רשימת חברי המועצה בשמות רבי-מוניטין מצמרת צה"ל, כמו הרמטכ"לים לשעבר צבי (צ'רה) צור וחיים בר-לב, וכמו מפקד חיל האוויר לשעבר מוטי הוד. ישנם גם אלופים מפורסמים משנות השבעים וראשי שב"כ משנות התשעים שנקשרו בשמה. אך היכן השמות החמים והטריים של בכירי מערכת הביטחון, מערכת שמנפקת עשרות  פורשים מדי שנה? במהלך 20 שנות קיומה של המועצה פרשו מצה"ל רמטכ"לים, סגני רמטכ"ל, אלופי פיקוד מבצעיים (למעט פיקוד העורף) ומפקדי חילות אוויר וים שמספרם המצטבר מגיע לכמה עשרות. מתוך כל היבול הרב הזה, המועצה מתקשה להתהדר ביותר מעוללות בודדות של מומחים לביטחון לאומי.

המועצה לשלום וביטחון מתיימרת להיות אוטוריטה ביטחונית מכוח הניסיון הבכיר ורב השנים של חבריה במערכת הביטחון. אלא שלאחר עיון בקורות חייהם של חברי ההנהלה, קשה שלא לחוש שאין מדובר בשורה הראשונה של הפיקוד הצבאי. נראה שהבכיר ביותר בסטנדרט של שולחן המטכ"ל החבר כיום בהנהלת המועצה הוא מפקד חיל האוויר לשעבר עמוס לפידות, שסיים את תפקידו ב-1987. לצידו בהנהלה מצויים הנשיא האלוף דני רוטשילד, שהיה מתאם הפעולות בשטחים. גם למנכ"ל שאול גבעולי יש  ניסיון קרבי עשיר עד לתפקיד סמח"ט במלחמת ששת הימים. הוא פרש מצה"ל כתא"ל, וקיבל דרגת ניצב משטרתית כמפקד המשמר האזרחי וכקצין חינוך ראשי במשטרה. האלוף נתי שרוני היה ראש אגף תכנון. האלוף זאב ליבנה הקים את פיקוד העורף והיה מפקד חילות השדה. האלוף אביעזר יערי היה מפקד המכללות. לא קשה להבחין כי התפקידים הבכירים ביותר במטה הכללי - הרמטכ"ל, סגנו, ראש אמ"ן, אלופי הפיקודים הקרביים (צפון, מרכז ודרום) וכן מפקדי חילות האוויר והים אינם חברים במועצה בהמוניהם. אמנם ישנם בודדים כאלה המצויים כחברים מן השורה וכחותמים על מודעות, אך אלה אינם כאמור בהנהלה.

יתרה מכך, לפי שיטת הדרגות "המקבילות" הנהוגה בארגון, מסתבר כי "הרמטכ"ל" הנוכחי בהנהלת המועצה היא לא פחות מאשר רב-גונדר אורית אדאטו, מפקדת השב"ס לשעבר, אשר בצה"ל החזיקה בתפקיד קצת פחות מסעיר כקצינת ח"ן ראשית. עוד דמות ראויה לציון בהנהלה היא עורכת הדין טליה ששון, מועמדת מטעם מרצ בבחירות האחרונות. כזכור, עו"ד ששון שירתה במשך כ-8 שנים כראש המחלקה למשימות מיוחדות בפרקליטות המדינה, שם קוד לאכיפת החוק על יהודים בשטחי יש"ע, והיא גם מחברת רב המכר המפורסם "דו"ח המאחזים הבלתי חוקיים". גם יואל מרש"ק, פטרון הזית הפלשתיני, מצוי בצמרת המועצה תחת כותפות של סא"ל, וכמוהו גם בכיר המוסד לשעבר, יוסי אלפר, ששימש כמנהל מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת ת"א, שגם אותו יסד האלוף אהרון יריב, מייסד המועצה. כחוקר, אלפר פרסם את הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים". בעוד אשר דמות האנטגוניסט של השמאל הישראלי היא המתנחל, ואילו האויב בראיית העולם הביטחונית הוא הערבי, המועצה משלבת בין שניהם. השלום עוד לא הגיע מכיוון שיש לו "מתנגדים משני הצדדים, אשר מנסים לחבל בתהליך באמצעות מהלכים בלתי חוקיים או פעולות טרור מזעזעות", כך לפי אתר המועצה.

המועצה מפיצה את דעותיה באמצעות ארגון כנסים והרצאות, פרסום מאמרים בתקשורת הכתובה והופעות חבריה במדיות האלקטרוניות. היא גם מפרסמת מודעות תמיכה ב'תהליך השלום' בעיתונים, מארגנת סיורים לבני נוער ועולים חדשים, וחבריה משתתפים מעת לעת בהפגנות ובעצרות למען המשך 'תהליך השלום'.

 

להציל את ירושלים

בספטמבר האחרון התכנסה המועצה לישיבה תחת הכותרת "להציל את ירושלים", כאשר המשמעות בלהציל היא למסור את מזרח העיר לשלטון אש"ף. בישיבה השתתפו 150 חברים ואורחים, כ-15 אחוז מסך החברים הרשומים. זהו אגב שיעור ההשתתפות השכיח במפגשי המועצה. בין אנשי המקצוע העיקריים שהופיעו בפני משתתפי הכינוס היה ד"ר דני שטיינברג מהאוניברסיטה העברית, שהציג את הלך הרוח בצד הפלשתיני והערבי, בין היתר באמצעות ניתוח שירה ערבית. אחריו הביא אל"מ שאול אריאלי  את תובנותיו המעשיות בעניין חלוקת העיר. לא בטוח שכל גמלאי מערכת הביטחון והאורחים עקבו בריכוז אחרי הדיונים, מאחר ודני רוטשילד נאלץ להחזיר מדי פעם את הדיון לנתיבו. היה אחד שביקש  לחזק  דווקא את ירושלים היהודית, אחר טען שצריך לדון בתביעות הפלשתינים להכרה ישראלית ב'נכבה', ושלישי הציע שלאור שלטון החמאס ברצועה, כדאי להתחיל דווקא מבעיית הפליטים. היה קשה לדבוק בסדר היום המתוכנן.  

מילות הסיכום של פרוטוקול הישיבה נאמרו באופן אישי לדף ע"י פרופסור מהקהל שרשם אותו:  "כל חברי המועצה לשלום ולביטחון קיבלו על עצמם, מי בהתלהבות ומי בשתיקה, להסכים להתנתקות. אף אחד מביניהם, כולל גדולי המומחים לעולם הערבי-פלשתיני, לא חזה אפשרות כמו שקרתה בפועל של גירוש הפתח מהרצועה בשפיכות דמים פלשתינית אופיינית 'בשם הא-ל' . רבים התנגדו לממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל עד 1966, ותבעו לרככו. אף אחד, מגדולי המומחים ועד חברי וועדת אור, לא חזה שעם שיפור כלכלתם, תנאיהם כאזרחים והתקרבותם למעמד שווה-זכויות - תגבר לאומיותם והתרחקותם מהמדינה. נראה לי שלכולם נאה מנה הגונה של צניעות".

המנכ"ל גבעולי הצר בנאומו על כך ששאול מופז (אז שר בכיר בממשלה) רוצה לטרפד את תכניות לבני בעניין ירושלים, אך הודה כי יש ויכוח בהנהלה, ויש החוששים כי אם נצא להציל את ירושלים ע"י חלוקתה מזרחה, התוצאה תהיה שניאלץ להציל את המועצה.

ישנו אם כן מתח בין הרצון לקדם אג'נדה שמאלית (לבני מול מופז) לבין החשש מאיבוד היוקרה הציבורית והמעמד הממלכתי.

 

מסי חבר בהתנדבות

לפני כחצי שנה, לאחר ה"הצלחה" להסיט את תוואי גדר ההפרדה ליד מעלה אדומים, דיווחה הקרן החדשה לישראל (NIF) כי בהישג היו שותפים ארגונים שונים אשר זכו לתמיכה ממנה, אחד מהם היא המועצה לשלום וביטחון. לדברי הקרן, הצליחו מומחי המועצה להוכיח כי תכנון התוואי הראשוני של הגדר לא היה אופטימאלי מנקודת מבט ביטחונית. הקרן התפארה כי מדובר בחוליה נוספת מתוך שרשרת ניצחונות של נתמכי הקרן במסגרת "תוכנית השלום וזכויות האזרח".

דוד בדין, עיתונאי ומנהל "המרכז לחקר מדיניות מזה"ת", הוא מומחה ותיק לקשרי ההון והמימון של ארגוני שמאל שונים. לדבריו, 'הקרן החדשה לישראל' מממנת גם את מרכז 'מוסווא', את ארגון 'עדאללה', את הוועד למניעת הריסת בתים ואת 'בצלם'. לחלק מהארגונים הללו אין בעיה לחשוף את האג'נדה הפוליטית הפוסט-ציונית שלהם, אשר נמצאת לכאורה במקום שונה מהמועצה. לדברי בדין, אפילו הוא הופתע כשגילה כי המועצה לשלום וביטחון מקבלת כסף מהקרן החדשה לישראל, אבל "זה מאוד חשוב אם הם באותה צלחת, מאחר וזה מקרין על אמינותם".

במהלך השנה החולפת עסקה המועצה בין היתר בנושאים הבאים: דחפה לקבלת חוק "פינוי-פיצוי" למתיישבים ביו"ש, תבעה להמשיך ולפנות מאחזים, והציעה לפרקליטות צה"ל השתתפות של חבריה בפעולות הסברה בקרב היחידות המשרתות בשטחים, בנוגע לקיום חוקי אמנת ז'נבה. חבריה המשיכו בתכנון הליכי היפרדות חד-צדדית, מה שלא הפריע להם להמשיך ולקרוא לחידוש השיחות על הסדרי קבע. וכמובן, כיוצאי המערכת, הם קיימו דיונים מעמיקים על תקציב הביטחון, והעבירו את מסקנתם המפתיעה למקבלי ההחלטות ולתקשורת: "לא לקצץ בתקציב הביטחון". 

לעומת שלל ההישגים בשטח, מבחינה כספית לא הייתה השנה האחרונה מזהירה מבחינה כספית. ההכנסות ב-2008 הסתכמו ב- 543,721 ש"ח בלבד, לעומת 672,696 ש"ח בשנת 2007, לעומתן ההוצאות גדלו עד לכדי 643,012 ש"ח, לעומת  554,163  ש"ח במקביל.  למרבה המזל לא נכנסה המועצה לגרעון בגלל שהיו רזרבות. מדובר אגב בנתונים לא סופיים. דמי החבר השנתיים עומדים על 200 ש"ח, לא הרבה בשביל אנשים עם פנסיות צבאיות מכובדות. למרות זאת, המועצה לא מחייבת את החברים בתשלום אלא לפי יכולתם. גבעולי מסביר כי ישנם אנשי אקדמיה שלא רוצים שהחופש האקדמי שלהם ייפגע אם יחויבו בתשלום. בנוסף, גבעולי מודה כי האנשים שמצטרפים ונותנים את שמם לארגון, נותנים לו כוח: "כאשר אני מתראיין אני מדבר בשמם של אלף איש, למרות שלא כולם שילמו דמי חבר". אך גם אם כל החברים היו משלמים, עדיין אין הם מכסים את החלק הארי של ההכנסות.

 

סיור לנשות ש"ס

אל"מ שאול אריאלי הוא מהבולטים שבין חברי המועצה. בעברו היה מח"ט החטיבה הצפונית ברצועת עזה. לאחר מכן  שימש כראש מנהלת הסכם הביניים בצבא. בהמשך היה סגן מזכיר צבאי, ובתפקיד האחרון שירת כראש 'מנהלת השלום' תחת רה"מ אהוד ברק. אריאלי השתחרר מצה"ל ב-2001, וב-2003 הצטרף למועצה. בבחירות האחרונות נבחר להנהלה. הוא מגדיר את עצמו כמומחה לסכסוך הישראלי-פלשתיני (גבולות, ירושלים, התנחלויות). עיקר פרסומו נובע מכך שהוא מייצג את המועצה בבג"צים בנושא הגדר. אריאלי ממשיך לעסוק באזרחות בנושאים המשיקים לעיסוקו הצבאי.

 האם אפשר להגדיר אותך כחוקר?

"זה לא מחקר פאסיבי, זה מחקר אופרטיבי, ביחד עם ניהול מפגשים עם פלשתינים במסגרת סמינרים. זה גם מחקר לטובת ספרים שפרסמתי, מאמרים וטורים בעיתון. אני גם מרצה ועוסק בהדרכת סיורים בנושא".

אריאלי מדגיש כי עיסוקיו הם עצמאיים ופעילותו במועצה היא וולונטרית. אך נראה כי מיקומו בצמרת המועצה, ובמיוחד מעורבותו בענייני הגדר בבית המשפט העליון, תורמים ליוקרתו המקצועית, וליוקרה הזאת יש ביקוש. אריאלי הוא מרואיין מבוקש ברשתות התקשורת. הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונות הכתובה וכן מספר ספרים (כגון 'חומה ומחדל'). הוא מעביר סיורים רבים, הן לגורמים רבי עוצמה והשפעה כמו לשגרירות צרפת, לשופטים שהשתתפו בתוכנית לימודי תואר שני באוניברסיטת חיפה ולחניכי המכללה לביטחון לאומי, והן במסגרות עממיות כמו חוג העמקים בקיבוץ עין חרוד או בסיור לנשות ש"ס. הוא יוצא גם להרצאות בחו"ל לפני קהילות יהודיות. אריאלי חבר גם בארגונים נוספים העסוקים בסכסוך, חלקם עם נטייה שמאלית ברורה כמו 'הבנות ז'נבה'.

אריאלי איננו חבר המועצה היחיד שגם מתפרנס מכישוריו הביטחוניים. האלוף דני רוטשילד הוא שותף בחברת 'נטאקס' לייעוץ בינלאומית בנושא אבטחה. לאנשים המוכרים ביטחון, הכרה ורלוונטיות ציבורית הם משאבים יקרי ערך, ואת זה המועצה מעניקה בשפע, תמורת שירות וולונטרי כמובן.

למה לא לעסוק בפוליטיקה באופן ישיר ולהשפיע יותר? 

"קשה להגיד שזה פחות משפיע. הפעילות שלי באמצעות המועצה בגדר ובכל מיני יוזמות, וכן הקשרים הלא פורמאליים שאני מקיים עם כל מיני גופים, עושים את שלהם. אפשר לעמוד מאחורי דברים מסוימים וגם לא לשאת באחריות עליהם, וזה חשוב, למרות שכל חיי אני מתייחס לדברים כמי שנושא באחריות. לא ראיתי את עצמי בפוליטיקה. באיבחה של רגע הצטרפתי ל-5 שבועות למר"צ, ועזבתי כשהבנתי שהמסגרת לא בשבילי. המערכת הפוליטית בעייתית בשבילי היום".

 אריאלי מבקש להדגיש כי המוטיבציה שלו היא "אהבת מרדכי", כלומר האינטרס הישראלי. כמו עוד אנשים במועצה, גם הוא מצהיר כי התנגד מלכתחילה לאופן בו בוצעה תוכנית ההתנתקות. לדבריו, יש באמתחתו  מאמרים המגבים טענה זו. גם גבעולי טוען כי לפני ההתנתקות הרצה לפני המועצה רא"ל אמנון ליפקין-שחק על הבעייתיות שבמהלך. פרסומי המועצה הרשמיים מאותו הזמן מדברים קצת אחרת: "המועצה מחזקת ומעודדת את הממשלה לפעול לביצוע התוכנית ללא פשרות", כך הנשיא דני רוטשילד חצי שנה לפני הביצוע.

 

דחפו לנסיגה מלבנון

 ניצב שאול גבעולי הוא מוותיקי המועצה, הצטרף כחבר ב-1989, ומשנת 1994 הוא משמש כמנכ"ל. גבעולי איננו אדם צעיר, הוא הספיק עוד לשרת בפלמ"ח, אך כוחו עודו במותניו, והוא מהחברים הנמרצים בתנועה. כשאני מבקש ממנו למנות הישגים נוספים של המועצה מלבד בג"ץ בית סוריק, גבעולי מציין את תרומת המועצה ליציאה מדרום לבנון.לדבריו, 3 שנים הם פעלו בנושא, שנה ראשונה מאחורי הקלעים בשיחות עם מקבלי ההחלטות, אך בהמשך הם החליטו לצאת בקמפיין ציבורי כדי לתת לממשלה את האומץ לבצע. הוא נותן מספר תובנות מרתקות בנושא:

"שום החלטה שנראית כמו נסיגה במדינת ישראל לא התקבלה אם לא היה מעורב בזה גורם צבאי רב-מוניטין. לדוגמא, פינוי סיני ע"י בגין היתה לו תמיכה של אריק שרון. היציאה מלבנון באמצעות אהוד ברק. את הסכם אוסלו עשה ראש ממשלה שהיה בעברו גנרל. אנו רואים מין תופעה של חשש של גורמים ללא רקע ביטחוני לקבל החלטות שהצבא לא תומך בהם בשתי ידיים. הצבא לא תמיד יועץ טוב משתי סיבות: יש לו אינטרס כלכלי לקבל תקציב, ובנוסף ישנם גם אינטרסים צבאיים שהם לפעמים נכונים צבאית אבל שגויים מדינית".

לדבריו, נושא המחסומים הוא כזה: "מה שקורה עכשיו ביו"ש גורם לחולשה גדולה של פתח ואבו-מאזן מבחינת מרקם החיים, המחסומים וכו'. אבל כשאתה מדבר עם מח"ט ביו"ש, אתה רואה שזה לא מעניין אותו, כי תפקידו זה למנוע פיגועים. מבחינתו הוא היה שם עוד 30 מחסומים. ממשלה עם שר ביטחון לא ראוי, כמו עמיר פרץ שלא היה ראוי להיות שר ביטחון, איננה מסוגלת לקחת סיכונים צבאיים כדי לקבל תועלת מדינית. הסרת מחסומים סלקטיבית עלולה אולי לגרום לנזק ביטחוני מקומי ולקשיים, אבל היא חשובה כמדיניות לטווח ארוך לצורך חיזוק אבו-מאזן ומניעת זליגת החמאס ליהודה ושומרון".

 הוא מציין שהמועצה הוקמה כדי שהמדינאים יזכו לקבל עוד הערכות מידע אסטרטגיות מלבד זאת של צה"ל. לדבריו, דעות צמרת הצבא לא תמיד נקיות מפוליטיקה, ויש נטייה לרצות את השלטון, שמאלני או ימני, ולכן היה נחוץ גוף נטול אינטרסים פוליטיים שחפץ בשינוי. ההקשר ההיסטורי של הקמת המועצה היה מלאות 20 שנה למלחמת ששת הימים. גבעולי טוען שבארגון חברים גם אנשי ליכוד ואפילו תומכי ליברמן. לדוגמא המפכ"ל לשעבר אסף חפץ, חבר המועצה, התמודד בפריימריס בליכוד. כאשר חבר נבחר לתפקיד פוליטי הוא צריך לפרוש מהמועצה.  

גבעולי מחשיב כהישג של המועצה את הכשרת המילה שלום, כאשר קודם לכן היא היתה נחלת ארגונים כשלום עכשיו ונחשבה כשמאלנות הזויה. לדבריו, זה הפך לכה לגיטימי עד שביבי אימץ את סיסמת המועצה, "ביטחון ושלום", כסיסמת בחירות.

במבצע 'עופרת יצוקה' תמכה המועצה בפעולות הממשלה, למרות שבתחילה קראה להימנע מכניסה קרקעית. כשהוא נשאל מדוע המועצה לא מחווה את דעתה בנושא האיום האירני, נושא שאינו שנוי במחלוקת ימין-שמאל, משמיע גבעולי אמירות מעניינות: "יש נושאים שאנו נמנעים מלהיכנס להם, כי או שכניסה שלנו תגרום נזק, או שאנו חושבים שזה מתנהל בסדר. כמו כל ארגון שרוצה להשפיע בנושאים הכי חשובים, אנו מעדיפים לא להביע את דעותינו בנושאים פחות חשובים. יש לנו חברים שחושבים שישראל צריכה להתפרק מנשקה הגרעיני, כי זה נותן תירוץ לאיראנים, והחלטנו לאחר דיון מקיף לא להתערב".

 

יושבים על הגדר

גבעולי חושף כי העיסוק בגדר ההפרדה החל מפנייה תמימה של תושבים ישראלים ממבשרת-ציון למועצה. עד אז, לדבריו, המועצה עסקה רק בנושאים אסטרטגיים, ולא בנקודות טקטיות כמו תוואי הגדר. הוא הגיע בעצמו למקום והשתכנע לדבריו כי הגדר איננה מוצדקת ביטחונית מנקודת מבט צבאית ומסכנת את החיילים. הוא ביקש מההנהלה לאפשר לחברים לחתום באופן אישי על תצהיר כי הגדר איננה ביטחונית. הם לא רצו להיות בצד של העותרים הערבים, ולכן בחרו במעמד של ידיד ביהמ"ש. השאר כאמור היסטוריה.

ישנם גורמים במועצה אשר מחשיבים את סיפור הגדר כהצלחה גדולה במישור הבינלאומי. כשעלה נושא הגדר  בבית הדין הבינלאומי בהאג, זמן קצר לאחר שניתן בג"ץ בית סוריק, אמרו שופטי האג כי ישראל צריכה להתחשב בצרכי הביטחון, אך עליה להקים את הגדר על הקו הירוק. ישראל לא רק הצטיירה כמדינת חוק בעלת ביקורת שיפוטית יעילה, אלא גם ניתנה בפעם הראשונה לגיטימציה מגוף בינלאומי לכל כיבושי מלחמת העצמאות שלא תאמו את תוכנית החלוקה של האו"ם. לדבריהם, רק בשביל להכשיר בהאג את הקו הירוק היה שווה כל הסיפור.

כתוצאה מבג"צ בית סוריק הורה רה"מ שרון לבחון מחדש את כל תוואי הגדר, בחינה שנערכה הן במערכת הביטחון והן במשרד המשפטים. הוחלט להציב את הגדר קרובה ככל האפשר לקו הירוק. עיתון 'הארץ' העריך את עלות התיקונים במקרה של בית סוריק ב-80 עד 100מיליון ש"ח לפי תעריף של 2.3 מיליון דולר לקילומטר מכשול. בעקבות כך, באופן לא מפתיע, נוצר למועצה שם של בעלת מילה בנושא הגדר. ישובים יהודיים כאלפי מנשה וביתר עילית ביקשו להיעזר בחוות דעתה על מנת לשפר את תוואי הגדר באזורם. המועצה נרתמה לסייע להם, והיא אכן טענה בבית המשפט כי תוואי הדרך לאלפי מנשה, אשר עובר בין קלקיליה לחבלה, איננו ביטחוני והינו מסוכן.

לשאלה האם לאנשים שפרשו ממערכת הביטחון לפני  אי-אלו שנים יש יתרון מהותי על דעותיהם של האזרחים הפשוטים, השיב גבעולי כי מלבד שיש חברים שהינם פורשים טריים יחסית, חלק מחברי ההנהלה זוכים לעדכונים מבכירי צה"ל כיום, כגון ביקור שהיה להם אצל האלוף שקדי בחיל האוויר.

לשאלתי האם למועצה ישנה עמדה לגבי סוגיות אתיות, כמו הפרשייה בה נתפס מפקד חיל הים, האלוף אלי (צ'ייני) מרום, בהתנהגות לא הולמת, משיב גבעולי כי זה איננו נושא בעל השלכות לאומיות ואסטרטגיות. לעומת זאת, אומר גבעולי כי הפטור הגורף לציבור החרדי משירות בצה"ל הוא חמור, והמועצה מתנגדת למסקנות וועדת טל, למרות שהאלוף משה נתיב המנוח, מחברי ועדת טל, היה חבר במועצה. לעומת החרדים, את ערביי ישראל ראוי לשלב בשירות לאומי מתוך הסכמה.

האם המועצה נכונה לקבל לשורותיה אנשי צבא בכירים בדימוס בעלי דעות מעט שונות כמו אביגדור קהלני, אפי איתם או מוטי יוגב? גבעולי משיב כי החברים צריכים להסכים עם עקרונות היסוד של המועצה  כדי להצטרף, אבל זה לא אומר שאין פלורליזם בישיבות המועצה. בעבר הם הזמינו את המזרחן ד"ר דן שיפטן, ואף אנשי ימין מובהקים כסילבן שלום להשמיע את דעותיהם.

ד"ר גדעון ספיר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, עוסק במשפט חוקתי-ציבורי. ספיר תומך בהסתייעות בכלי של "ידיד בית המשפט". בעבודתו הוא עומד בין היתר בראשות קליניקה שבה ניתן סיוע משפטי לאנשים עם מוגבלויות, והם ביקשו להצטרף לעתירה לעליון לא כעותרים אלא כידידים. הוא לא רואה כל בעיה בכך שיש להם תפיסה של שמאל כלכלי וחברתי. את המשקל שתקבל דעת הידיד על ביהמ"ש לקבוע.   

"אתה יכול לבוא בטענות כאשר גוף עם אוריינטציה שמאלית מבקש להצטרף ונותנים לו, ואילו לגוף בעל אוריינטציה ימנית לא נותנים. אז אפשר היה לבוא בטענות כנגד הסלקטיביות של ביהמ"ש, ואז יש לך קייס חזק, כי עותר זה עותר, אך ידיד ביהמ"ש זאת רק דעה. אם ביהמ"ש אכן פתוח, אז הוא אמור לתת ייצוג".

לדברי ספיר, הוא לא שמע על גוף ימני מתחרה למועצה שביקש להצטרף גם הוא כידיד. אם זה המצב, אז לדבריו לגופים ימניים אין על מי להלין אלא על עצמם.

(לתגובות: rubinstein1@gmail.com)