בשבע 336: דילמת השכול

הקמפיין לשחרור שליט בכל מחיר עוסק למעשה בסוגיית הריבונות. רק אם נשוב לעקרון היסוד לפיו האזרח הוא הריבון, נבין מדוע אין להפקיר את בטחונו, גם אם הדבר כרוך בסיכון חיי חיילים

אודי לבל , א' בניסן תשס"ט

אוהלי ההורים ותומכיהם, זה של משפחת שליט ועמו אבות ואמהות לחללי צה"ל, ומנגד הורי חללי הטרור, נציגי ארגון אלמגו"ר ונפגעי פעולות איבה, מבטאים למעשה ויכוח על הגדרת התפקיד של צה"ל בחברה הישראלית. האם על צה"ל להגן, בכל מחיר, על חיי החיילים, או שמא תפקידו של צבא במדינת לאום הנו הגנה על חיי האזרחים. זו מחלוקת קשה במיוחד בחברה בה מתקיים גיוס חובה של מי שנתפשים כילדים ההופכים לחיילים.

אין להתחמק מן המסרים שהועלו על ידי משפחת שליט וקבוצות מלוויה ותומכיה. אכן, במציאות הישראלית, במסגרתה הגיוס לצבא אינו מובן מאליו, יש להעביר את המסר לכל מתגייס ובעיקר למשפחתו, כי הצבא והמדינה מחויבים להשיבו הביתה בשלום. כי כל פעולה צבאית תישקל שוב ושוב תוך נקיטת כל האמצעים להימנע מחשיפת היתר של החיילים לסיכונים; כי כל חייל, פצוע כשבוי, ידע כי מרב המאמצים יושקעו על מנת להשיבו לבסיסו ולביתו; וכל זאת על מנת שכל המעודד את בנו או בתו להצטרף לשורות הצבא יעשה זאת בלב שלם תוך ידיעה כי יש על מי לסמוך. נכונותה של המדינה להשיב את חייליה לביתם, גם בעבור השקעות כבדות ומחירים משמעותיים קשורה גם קשורה לסוגיית המוטיבציה להתגייס, במיוחד בעידן בו עצם התגייסותם תלוי לא רק בחוק, אלא ברצונם הטוב שלהם ובתמיכה המוראלית של הוריהם.

אך מנגד אין לשכוח כי תפישות אלה בדיוק מעקרות לחלוטין את ייעודו ומהותו של הצבא. הן משבשות את יכולתה של חברה ומדינה לסמוך על הצבא בכל הקשור להבטחת ביטחונה. לא נעים להודות, אך הצבא הנו מה שאורי מילשטיין מכנה "קו הדם" של האומה. אלה הם הנכונים לתת את רוחם, גופם, נפשם וחירותם על מנת ששערה משערות ראשו של כל אזרח לא תפגע על ידי אויב. וחברה שחייליה מייצרים שלל התניות בכל אשר להפעלתם על ידי המנהיגות, תהיינה אלה התניות הקשורות באידיאולוגיה או בהערכת הסיכון – איבדה את המשאב הצבאי והוא כאילו אינו קיים עבורה.

 

מניין החללים כמדד הלגיטימציה הלאומי

ההיררכיה של השכול הישראלי, זו שמיקמה את החייל לפני האזרח,  את חלל צה"ל מעל נפגע פעולות האיבה, מובנת בכל הקשור לנסיבות ההיסטוריות והפסיכולוגיות של הקמת המדינה. הרצון להתגאות בלוחם הישראלי הפעיל שיחליף את הקורבן היהודי הסביל והגלותי הציפה את הפסיכולוגיה הציונית מראשיתה. אך לצד זאת, הדבר שיבש את יכולתה של המדינה להפעיל באפקטיביות את צבאה. מאז מלחמת יום הכיפורים וביתר שאת בעת מלחמת לבנון הראשונה, הפך 'מדד החללים הצבאי' למדד הלגיטימציה הציבורי. לא חללים אזרחים אלא חללים צבאיים גורמים לציבור להפסיק את תמיכתו במבצעים צבאיים ולצאת להפגין בעד הפסקתם. מה שמוביל את ההנהגה להסס מלהשתמש בלוחמיה גם במחיר הפגזה וסיכון מתמשך של העורף הישראלי, כדוגמת הפקרתם של יישובי עוטף עזה מזה שמונה שנים. ומשיצאה פעולה שנועדה להפסקת ירי הסקאדים, הרי שזו נפסקה בפאתי רחובות עזה הצפופים מחשש לאבידות צבאיות.

ההימנעות מאבידות צבאיות מבורכת ואוי לה לחברה שאינה חוסכת בדם חייליה. אך יש להכיר בכך כי את 'הבטן הרכה' מזהה גם האויב. הוא מיטיב להבין כי ישראל תפעל כנגדו רק עד לגבול מסוים, עד לרגע בו יידרש סיכון חיים בכמות שלא תוכל לעמוד בו.

הדילמה אינה קלה והיא מובילה, לא אחת, להפגזות משמעותיות, "ריכוך" כפי שמכנים זאת האמריקנים, את אתרי הלוחמה. הדבר התבטא בקוסובו וכן במבצע 'עופרת יצוקה'. העולם זועק, לעיתים גם שחקנים פנים-ישראלים, אך הדבר עדיף, מבחינת הצבא והמדינה, על סיכון הלוחמים והתמלאות כיכרות הערים בהפגנות להפסקת הלוחמה. וכשההפגזה תמצה את עצמה - ייפסק גם המבצע, כי מסיכון הלוחמים יש להימנע, מה שישיב לאויב את החמצן, את יכולת ההתאוששות ויוביל להמשך איומו על העורף הישראלי, וחוזר חלילה.

 

להחזיר את האזרח למרכז

בהיעדר צבא התנדבותי-מקצועי לא נותר אלא לצאת מן הלולאה על ידי שינוי האתוס התרבותי. שינוי שיוביל את המדינה להעמיד במרכז השיח לא את חייליה אלא את אזרחיה. לא מוצע כאן חלילה לזלזל בחיילים. אלה מיטב בנינו ובזכותם אנו חיים. אך כושר ההרתעה יושב כאשר מוקד הדאגה יהיה האזרח, או במילים אחרות – המוצר הציבורי הבסיסי תהיה הריבונות הישראלית. מילה שמשום מה, ובניגוד למדינות מערביות אחרות, אינה תופסת את המקום הראוי לה בשיח הישראלי. מדינות לאום אינן מוותרות על ריבונותן, וגם אם זו נשחקת פה ושם, הרי שהקו האדום הוא סיכון חיי אזרחיהן. אז ראוי להפעיל כל מכשיר, ולתבוע מן החייל כל מחיר, על מנת שריבונות המדינה תשמר. והמכשיר הוא המכשיר הצבאי. ורק אם יידע האויב כי מכשיר זה נכון לצאת אליי קרב בנחישות להסרת האיום על חיי אזרחיו – אז יהיה ניתן לדבר על המושג הנוסטלגי 'הרתעה'. מרכוז השיח בקורבן הצבאי, ולא האזרחי, לא רק שאינו מקדם את השגתה של אותה הרתעה, אלא חוטא בכך שהוא מוביל לעימות טראגי בין שתי קבוצות האמורות לחבק זו את זו ולא להימצא האחת מול השנייה: משפחות חללי הטרור ומשפחות חללי צה"ל.

צדק ישראל חסון כשאמר שאת המשפט "יש להשיב את גלעד בכל מחיר" מותר רק לאמו של החייל החטוף לומר. הקמפיין התקשורתי למען שחרורו של שליט – ביטוי מקסים לסולידאריות ישראלית – מתמקד בקורבן הנוכחי, אך מתעלם מקורבנות עתידיים שיצטרפו למעגל השכול כתוצאה משחרור מרצחים. מרצחים שכבר הובהר בעבר כי ישובו לפגע ב"ישות הציונית". הדבר מובן, אלה קורבנות חסרי פנים, חסרי שם, חסרי נוכחות ציבורית או תקשורתית. וההתעלמות מהם הנה חלק מהיעדרו של מושג הריבונות והאזרחות. מושג שלו היה פועם בקרבנו, לא היה מניח לנו לא רק לשחרר מרצחים, אלא גם להפקיר באזור הדרום אלפי תושבים. הנכונות לחרוק שיניים מול אויב אכזר תשוב במידה ונקדש את הריבון, את האזרח,  את  התושב, תוך הבנה שהצבא הנו המכשיר שנועד לשמור עליו.