בשבע 336: מי צלצל בפעמונים?

עודד מזרחי , א' בניסן תשס"ט

 

בעיירה בילקה בצ'כוסלובקיה התגוררה מזה דורות משפחה יהודית מכובדת בשם פרידמן. בני המשפחה עשו חיל בכל מעשה ידיהם. אחד היה בעל חנות גדולה, לשני היה בנק והשלישי היה ראש הקהל. היו לבני המשפחה נכסי דלא ניידי, שדות וכרמים לרוב, והם היו בעלי צדקה מופלגים ותמכו בלומדי תורה. 

אבל למרבה הצער, בן אחד ושמו יצחק איבד את שפיותו. הוא היה במצב כה קשה, עד שהיה הכרח לרתקו בשלשלת לחדרו כדי שלא יברח מהבית ויזיק לבני אדם. מאז שפרצה מחלתו הפך לתוקפן, ושום אדם, כולל בני משפחתו הקרובים ביותר, לא היה מסוגל להתקרב אליו כדי לטפל בו.

האדם היחיד שמצא דרך לטפל ביצחק המשוגע היה יהודי עליז ושמח בחלקו בשם ר' שמואל-מאיר קלמן, מלמד שפסק ממלאכתו בימי זקנותו. הוא התהלך עם יצחק בשובה ונחת, האכילו, הלבישו, טיפל בו ביד רכה, ושבה את לבו הפצוע. למרות שר' שמואל-מאיר מעולם לא למד רפואת הנפש, ידע כיצד להשפיע על יצחק לטובה.

ביום הראשון של חג הפסח הלך ר' שמואל-מאיר כמנהגו לטפל ביצחק המשוגע. כשנכנס לחדרו, הבחין מיד שפניו אינן כתמול שלשום. לפתע אמר יצחק לר' שמואל-מאיר:

"תוריד ממני את השלשלת לכמה רגעים".

ר' שמואל-מאיר סירב. יצחק צעק וחבט את ראשו בקיר ודרש בתוקף שיסיר ממנו את השלשלת. לפתע אחז בפאה אחת של ר' שמואל-מאיר ומרט אותה כשהוא גורם לו כאבים עזים. לאחר מכן אחז בפאתו השנייה ואיים למרוט גם אותה אם לא ישחרר אותו משלשלאותיו. לא נותרה לר' שמואל-מאיר כל ברירה והוא שחררו. יצחק פרץ מחדרו והחל לרוץ באמוק עד שנעלם.

ר' שמואל-מאיר הזעיק את בני משפחת פרידמן וסיפר להם מה שאירע. המשפחה חיפשה את יצחק בכל מקום אפשרי, בחדרי הבית, בחצר, בשדות ובאזור כולו, אבל הוא לא נמצא.

באותה עת חל גם חג הפסחא. כאשר חגי הנוצרים חלו במקביל לחגי היהודים עורר הדבר אי נוחות בקרב היהודים. בימים כאלה הם התאמצו לחגוג בצנעה כדי שלא לתת לנוצרים אמתלה לפרוע בהם.

לנוצרים בבילקה היתה מסורת לא כתובה שבחג הפסחא הפעמונים מכל הכנסיות עפים לרומא, עיר הקודש שלהם, ולכן במשך כל ימי הפסחא פעמוני כנסיותיהם לא השמיעו קול ולא צלצלו, כאילו נעלמו.

יהודי בילקה התאספו בבתי המדרש ובבית הכנסת הגדול כדי להודות ולשבח את אלוקיהם שהוציאם ממצרים מעבדות לחירות, שעשה להם ניסים ובחר בהם מכל העמים להיות לו עם סגולה. בשעת הצהריים, בעת שהיהודים יצאו מבתי המדרש ומבית הכנסת הגדול, ולהבדיל בשעה שהנוצרים ישבו בבתי המרזח שלהם, נשמע לפתע קולם של פעמוני הכנסיה הגדולה...

אנשי העיירה נדהמו. הרי כמה ימים שלא נשמע צלצול פעמונים, ולפי המנהג הם עתידים להישמע רק בעוד שלושה ימים.

תושביה הנוצרים של בילקה רצו בבהלה לעבר הכנסיה הגדולה, כאשר כל אחד דוחף את רעהו. בינתיים הפעמונים המשיכו לצלצל ביתר שאת. הצלצול לא היה רגיל. היו לו טונים חזקים ופראיים במיוחד. האנשים הגבירו את ריצתם שהיתה מהולה בפחד וזעם. רבים נדחקו ורצו להגיע למגדל הפעמונים.

לפתע נדם קול הפעמונים. שמש הכנסיה וכמה אנשים נוספים שהגיעו ראשונים לכנסיה, עלו למגדל הפעמונים, תפסו את יצחק המשוגע והורידו אותו בכוח לרחבת הכנסיה. הכמרים ויתר הנאספים התנפלו עליו ורצו לקרוע אותו לגזרים. כל שנאת ההמון התנקזה אל היהודי האומלל הזה. כולם היכו אותו מכות רצח. עוד רגע והיה נרצח בלינץ'. לפתע נשמעו קריאות "הצידה! הצידה!"

שוטרי העיירה הצליחו לפלס לעצמם דרך בין ההמון הסוער והגיעו ליצחק המוטל חבול על הקרקע.

כל עוד נשמתו בו הכריז:

"אני יהודי! אני יהודי! אתם רואים: הפעמונים שלכם נמצאים כאן בבילקה, הם לא עפו לרומא בעליה לרגל..."

ואז נפל ארצה ללא הכרה.

המקרה זעזע את כל אנשי הסביבה. הגויים היו נבוכים מהפרכת אמונתם, ואילו היהודים פחדו שהמקרה יגביר את שנאת הגויים כלפיהם.

ברבות הימים ראו יהודי בילקה באירוע זה דבר פלא, ונהגו לספר את הסיפור בליל פסח, בסיימם: "מי יכול  להעריך נשמה יהודית ואת הניצוץ הטמון בה?!"

רוב יהודי בילקה נספו בשואה. ואחד מהם אוד מוצל מאש, משה אביטל (דאפט) עלה לארץ וסיפר את הסיפור המופלא הזה. 

 

יצירת קשר לסיפור אמיתי בעל מסר יהודי  odedmiz@actcom.co.il