בשבע 336: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , א' בניסן תשס"ט

 

יש גבול לחוק

הקמפיין התקשורתי למען גלעד שליט הואץ בשבועות האחרונים בגלל החשש מהממשלה הנכנסת. אין זה סוד כי תומכי העסקה לחצו לבצע אותה בימיו האחרונים של אולמרט כראש ממשלה, רגע לפני שילך לעשות לבתיו וממשלת ימין תכשיל את העסקה. וכעת, נניח שממשלת ישראל באמת תהיה ימנית מכדי לשחרר מחבלים מהכלא. האם כלב השמירה של הדמוקרטיה אמור להתעלם מדעת הבוחר, ולדרוש מממשלה מובסת לבצע פעולות בלתי הפיכות בניגוד לעמדתה של ממשלה נבחרת? איפה הדמוקרטיה? מה עם ממשל תקין?

בעניין אחר לכאורה, החליט ראש העיר ירושלים להרוס עשרות מבנים לא חוקיים במזרח העיר, וספג קיתונות של ביקורת אוטומטית משמאל. מאמר המערכת בהארץ קרא לעירייה לא להרוס את הבתים, ותנועת שלום-עכשיו מיהרה לערוך סיור הזדהות בשכונת סילוואן, בהנחייתה של לא אחרת ממלשינונית המאחזים "הבלתי חוקיים" ביש"ע, חגית עופרן. רגע, אבל מה עם שלטון החוק? והדמוקרטיה? והיושרה? ו...שלטון החוק?

הדו-פרצופיות הזאת אינה חדשה. במקרי הצורך, אבירי שלטון החוק ידעו תמיד להסיר את החוק מדרכם. לשמאל הפוליטי, למערכת המשפט ולתקשורת, אין שום בעיה לכופף את הדמוקרטיה בצמתים הפוליטיים החשובים: מסתימת פיות מפגיני הימין ועד ביצוע ההתנתקות, מעמוס "נצטרך לפוצץ את הגשרים" עוז ועד אייבי נתן. שלא לדבר על התעלמותם המתמשכת מהיחס לחוק ולמדינה במגזר הערבי. אף שהם מדברים על שלטון החוק בקצב של ממטרה, מה שבאמת מעניין אותם זה השלטון ולא החוק.

גם אנשים בימין יודעים להתעלם מהחוק כשזה נוח להם, והתירוצים שלהם טובים לא פחות מאלה של השמאל. לפחות הימין לא תופס עצמו ברצינות כה תהומית כמגן החוק והדמוקרטיה. הגיע הזמן שבשמאל יתחילו להתנהג כמו גברים, כלומר כמונו. שיודו בכך שהחוק היבש אינו חזות הכול גם אצלם, ושלעתים ישנם ערכים חשובים יותר על סדר היום. צאו מהסרט של המוסר הנעלה, שמאלנים יקרים, הצטרפו אלינו למסע משותף וגלוי של הפרות חוק חפות מפוזה ועתירות אידיאלים, והעיקר - תפסיקו להטיף לנו מוסר.

 

הבן הטוב

יש הטוענים כי אם לחייל החטוף היו קוראים לו גלעד בוזגלו, התקשורת לא היתה מתגייסת למענו בחרדת קודש שכזו. הטענה הזאת נובעת מהאפיון החברתי הכה ברור של משפחת שליט: האשכנזיות החילונית העצורה, הקמפיין הסמי-פוליטי על הכריש והדג ושכולנו בני אדם, אפילו המשקפיים האופנתיים של נועם שליט. זה לא יונתן פולארד הזר, וגם לא עזאם עזאם הדרוזי. גלעד שליט הוא הבן של כולנו, כלומר של עורכי העיתונים הגדולים וכתבי החדשות.

העולם היה מעניין יותר, אם כי לא משמח יותר, אם החייל החטוף היה מאתגר את שיוכינו החברתיים והפוליטיים. האם מערכות העיתונים היו פוצחים בקמפיין חסר רסן גם לשחרורו של נער גבעות מזוקן ומסולסל פאות? וכיצד אנו היינו מתייחסים אליו בעיתוני הציונות הדתית? האם היינו ממשיכים להשמיע קול זעקה נגד שחרור רוצחים? וגם אם כן, האם הדציבלים היו באותה עוצמה? מההיסטוריה של חטיפות חיילי צה"ל קשה להגיע לתובנות חד-משמעיות. דבר אחד ברור: השיוך החברתי של גלעד שליט פתר לרבים מאתנו – משני צדי הקשת הפוליטית - את הדילמה הפנימית, וחיזק עקרונות שהיו בנו ממילא.

  

קלישאות ושברם

"כל אחד חייב לחשוב כאילו גלעד שליט היה הבן שלו".

אז חשבתי. ובכן, אם שליט היה הבן שלי, הייתי מציע לחמאס את החלפתו המיידית בכל אלה האומרים לי לחשוב עליו כאילו היה הבן שלי. עכשיו נראה אותם תומכים בזה.

"מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה רון ארד שני".

לא נכון. מדינת ישראל דווקא יכולה להרשות לעצמה רון ארד שני. עובדה היא, שמאז החל הדיון הציבורי על "רון ארד השני", כמעט לא מזכירים את רון ארד המקורי. ואם חלילה יהיה רון ארד שלישי, יפסיקו לדבר על השני. למרבה הצער, ישראל כבר הרשתה לעצמה דברים גרועים בהרבה מרון ארד נוסף. ישראל יכולה להרשות לעצמה המון דברים איומים, כולל שחרור מסיבי של רוצחים מהכלא. רק דבר אחד היא לא יכולה להרשות לעצמה – להפגין חולשה מול האויב האיסלמי והעולם כולו. לא אם היא רוצה להמשיך להתקיים.

בהקשר זה: בתקופת המלחמה בעזה האמנתי, כי את המלחמה היה עלינו לסיים רק בכפוף לסיום עסקת שליט. במצב כזה, אפשר היה אפילו לדבר על שחרור רוצחים כחלק מהסכמי סיום המלחמה, כך שהעסקה לא היתה נתפסת כחולשה אלא כאחד מהישגי המבצע. כיום, גם 320 אנשים עם דם על הידיים הם הרבה יותר מדי.

"אין כבר הבדל בין הסכמת אולמרט לשחרור 320 אסירים לבין שחרור כל 450 האסירים".

נכון, אין הבדל גדול. אבל ההבדל קטן אפילו יותר בין 450 רוצחים ל-451. האם תהיו מוכנים לשחרר את יגאל עמיר? האם אני מזהה התנגדות? כי אני בטוח שבניגוד לאסירי החמאס, עמיר יסכים להגלות עצמו למדינה אחרת. מה רע?

"גלעד מוחזק כבר שלוש שנים בבור טחוב ובבידוד מוחלט".

סביר להניח שזה נכון, אם כי לאיש אין מושג היכן הוא באמת, מה מצבו הפיזי והנפשי, האם הוא יצר קשרים עם חוטפיו והאם בכלל הוא חי. כל זה קורה בגלל המדיניות המופקרת של העשור הנוכחי, מדיניות של הסכמה לנהל מו"מ בלי מידע על מצב החטופים. בידודו וסבלו של שליט הם תוצאת התקדים המסוכן של המו"מ על חטופי הר דב ועל רגב וגולדווסר. אם עסקת שליט תתבצע במחיר מאות רוצחים, חיילים אחרים יסבלו בעתיד גם מהתקדים המסוכן הזה.

 

הערה קטנה לסיום

בשבועות האחרונים, קשה היה שלא להבחין כי שלי יחימוביץ' בונה את עצמה כמנהיגה עתידית של מפלגת העבודה. ולמען האמת, קשה לראות בעבודה מישהו אטרקטיבי אחר היכול להוביל את המפלגה בעידן שאחרי ברק. לא יהיה זה מופרך להעריך כי בבחירות הבאות יתמודדו מול בנימין נתניהו שתי נשים, אחת מקדימה ואחת מהעבודה. אם זה יקרה, אפשר לומר בביטחון כי התקשורת כבר לא תאתרג את ציפי לבני.

 

יודע את מקומי

כיצד נדע ששעון הקיץ נכנס לתוקפו – מדריך למשתמש:

* כשאתה לא מצליח להשכיב את הילדים לישון בגלל האור שבחוץ, ולא מצליח להעיר אותם בזמן בגלל החושך שבחוץ.

* כשאתה מאחר לעבודה מפני שחשבת בטעות שבקיץ השעון זז לאחור.

* כשאתה מזמין טכנאי לתיקון מכונת הכביסה, והוא מודיע שיבוא הלילה בין שתיים לשלוש.

* כשבכל העיתונים המכובדים מופיע איור כפול של השעון המכוער ביותר בעולם כולו.

* כשלמחרת אתה מציץ בעיתון ומגלה שטעית - מתחת לכותרת "האם זכרתם להזיז?" מופיע שעון מכוער אף יותר.

* (לאשה:) כשבן זוגך מפסיק לומר לך שהוא אוהב אותך, בטענה כי צריך לאזן את מספר הפעמים שהמשפט נאמר בשעה הנוספת של המעבר לשעון חורף.

* כשכותבי מאמרים בתקשורת מפסיקים לקטר על כך שאין שעון קיץ, ומתחילים לקטר על שאין שעון קיץ של שעתיים.

* כשאתה שומע ברדיו את השם "אברהם פורז".

* (לעובד הייטק:) כשבחוץ עדיין אור יום בזמן שאתה מסיים את ארוחת הצהריים.

* כשאתה קורא מדור זה בליל שבת ליד האור הבודד של השירותים, כי שכחת לעדכן את שעון השבת. שבת שלום.