בשבע 337: שאלת השבוע

קואליציית נתניהו-ברק, צעד של אחריות או כשל במנהיגות?

אנשים שהמערכת בחרה , ח' בניסן תשס"ט

 

האחריות היא רק ספין/ ד"ר גדי אשל- מטה 'חומש תחילה'

בעידן התמימות והאידיאולוגיה, בטרם נחטף הישראלי ע"י ספינולוגים וטכנאי 'הכנה מנטלית' ובטרם רוקן אותו פורום החווה מעצמו ומזהותו, תימצת בן-גוריון את המנהיגות בישראל במשפט: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". ב-1937, ערב השואה, כשלחצה בריטניה לוותר על חלקים מהארץ, נעמד בן-גוריון על היותו שליח: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ!". כי בשיבת ציון, אחריות ומנהיגות בישראל בלתי נפרדים הם, והשליחות היא הבסיס לשניהם.

יורשיו כרסמו בשני צדי המשוואה. בגין מסר את סיני וטיהרו מיהודים. רבין, שנבחר כ'מר ביטחון', פתח 'תהליך שלום' שהתבטא ביבוא 40,000 מחבלים ובמיסוד הטרור בלב הארץ. עד ימינו אלה. שרון שִכְלֵל את ההתכחשות להיותו שליח לשיאי שחיתות וצפצוף בלתי נתפשים. נתניהו מוסר, מדעת, את חצי המלכות לברק וחבורתו, והופך את האיחוד הלאומי למצורעים מממשלה, ובכך מכרסם בשליחות ובמנהיגותו. הפרפראזה שהוא עושה על חזון בן-גוריון היא: "אינני יודע מה העם צריך, אבל אני יודע איך לעבוד עליו, כך שיחשוב כאילו הוא רוצה".

הכול ידעו למה הכניס שרון את מפלגת העבודה לקואליציה שלו ב-2005. זה היה ערב אישור הגירוש בכנסת וערב קידום כוחות צה"ל למחנה רֵעִים, בדרך ל'משימה הלאומית'. הכול יודעים למה נתניהו רוצה את ברק: כדי שבהצבעות תשלוט מורשת טליה ששון ורוח שרון, ובשטח, אפשר יהיה להוציא פוגרום חוות-פדרמן, מתי שבא, ובקריצה בלבד.

אך דבר אחד כן לקח נתניהו מבן-גוריון: את הספין של אחריות. את ה"בלי חרות ומק"י" הידוע שלו. כיום שם החיבה לזה הוא: "בלי איחוד-לאומי ובלי עזמי". אפילו לא "ביבי או טיבי". כי האיחוד הלאומי וחלוצי יש"ע מוקצים, מה שאי אפשר יהיה להגיד על ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. היא תהיה שותפה דרך אנשי ברק, דרך שר מיוחד ומשומן היטב.

גם אם נתניהו ייאלץ לבקש את חסדי חלוצי יש"ע מחדש, אחרי שיאכל את הדגים המסריחים ויקבל את המכות מהעבודה ואולי אף יגורש מהעיר, גם אז הוא כבר שבה את ליבם של יואל מרקוס ועקיבא אלדר. בשבילם, הוא כבר אתרוג!  גם אם רק ברק ישיב להם אהבה. אך בעצם הנמען האמתי לשאלת האחריות, היא אנחנו. העם.

האם יש מישהו ששתי עיניו בראשו שלא צפה שנצביע ימין ונמליץ לנשיא - ימין, אך ניתן את המפתחות בידי נתניהו, אז נקבל שמאל? מבחינה זו, נתניהו חף מאחיזת עיניים. כל דרכו, כל מקורביו, כל מעשה גניבת הבחירות הפנימיות בליכוד, כולם הבטיחו זאת. בכתובות ענקית על כל קיר. והשאלה היחידה שעל הפרק עכשיו היא: האם נקבל רק 'שמאל', או שזה יהיה ממש 'סמול'!

 

נתניהו עשה הימור נכון/ ד"ר עמיאל אונגר- בעל טור בנקודה, מקור ראשון וג'רוזלם ריפורט 

לא זה ולא זה. הממשלה היא סל הכול של marriage de raison, חתונה שאינה באה מאהבה, אלא מצרכים תכליתיים שהכתיבו הבחירות והעדר אופציות אחרות לנתניהו וברק.

הכשל המנהיגותי של נתניהו אירע יותר מוקדם בשעת מערכת הבחירות. נתניהו ניסה להתחנחן למרכז, כאשר דעת הקהל הישראלית אימצה גישה יותר לאומית ורצתה מישהו שידבר ברורות ולעניין. הדבר מנע מהליכוד ניצחון סוחף ושעת התשלום הגיעה עתה בוויתורים שעשה נתניהו לשותפות במטבע של תיקים. פה גילה נתניהו אחריות בכך שהכיר במציאות. בזה עלה נתניהו על חלקיקי הציונות הדתית שגם לאחר המכה שספגו אינם מסוגלים לכבוש את יצר הפלגנות. אלו ביקשו להפוך את מנהיגם החדש פרופ' הרשקוביץ לנורווגי. ד"ר מיכאל בן ארי העדיף טיול בוקר באום אל פחאם בלא חבריו לסיעה בתקופה הקריטית, וכמובן קיבלנו את הפנטזיות לגבי תיק השיכון.

תגידו שלנתניהו היו 65 מנדטים ביד לעומת בגין ב-77', ובגין הקים קואליציה לאומית. ההשוואה הזאת עושה עוול לנתניהו. בגין הציע לפֶרס אחדות ובסופו של דבר היה מוכן לתת את תיק החוץ לעריק משה דיין וגם חתר לצרף את ד"ש, הגרסה הראשונה של מפלגת מרכז. קואליציה לאומית אפשרית כאשר כל שותף מרוצה מחלקו ושואף להוכיח את ביצועיו.

בקואליציית בגין המפד"ל הייתה מרוצה מעצמה עם 12 מנדטים, ואכן קיבלה את תיק החינוך. הליכוד שניצח לראשונה בחייו היה מרוצה עד הגג. גם אגודת ישראל אחרי ההחלטה ההיסטורית לתמוך לראשונה בממשלה לא הייתה ממהרת לצאת. היום המצב בציונות הדתית ואצל החרדים האשכנזים מעורער, ונתניהו לא היה מסוגל להמר עליהם. לדידו הוא עשה את ההימור הנכון וקנה את העבודה בשלל תיקים. פעם הייתה בארה"ב הגדרה לפוליטיקאי הגון כאשר אתה קונה אותו הוא נשאר קנוי. אם שרי העבודה יגלו הגינות שכזאת נתניהו מבחינתו השיג את הרע במיעוטו. ייבוש קדימה וגמילת העבודה משמאלנותה רק יהיו בגדר בונוס.

 

חוסר האחריות של ברק/ עוזי ברעם- שר לשעבר, מפלגת העבודה

יכול להיות שנתניהו כן גילה אחריות בצעד לקואליציה משותפת. נתניהו רצה להרכיב ממשלה רחבה, שתהיה פחות ימנית, כדי שכך יהיה לו פתחון פה בעולם. הרי לו הוא היה מרכיב ממשלת ימין – היה זה צעד בעייתי מבחינת העולם. וכדי להצליח מהמלך להרכבת קואליציה משותפת, נתניהו עשה דברים איומים, כגון הקמת משרדים פיקטיביים כמו משרד התקשורת אל"ף ומשרד התקשורת בי"ת, כמו הפרדה וחלוקה למשרד התרבות ולמשרד הספורט. פלא שהוא לא המציא משרד תיירות יוצאת ומשרד תיירות נכנסת.

כך שמבחינת נתניהו, בתור מועמד לראש הממשלה, הוא רצה להרכיב את הממשלה הכי אופטימלית שהוא יכול.

לעומת זאת המהלך של ברק – אין בו גרם של אחריות. אחריות כולל גם אמינות, וברק עשה צעד חסר אמינות כי מיד עם היוודע תוצאות הבחירות הוא הבטיח שלא ייכנס לממשלה. לו קדימה הייתה הולכת לממשלה – לא הייתי מתנגד בחריפות כי זו מפלגה שלא התרסקה בבחירות, בניגוד למפלגת העבודה שהתרסקה בבחירות. כך שהמהלך של ברק מאוד ציני ואינטרסנטי, והוא קנה את מפלגת העבודה בג'ובים ובהבטחות, ובכל זאת  לא השיג רוב גדול כל כך למהלך שלו. בל נשכח שבסופו של דבר הקואליציה שהורכבה היא ממשלת ימין בעלת מהילה קטנה של מפלגת העבודה, כי בין ברק לנתניהו אין הבדל ניכר בענייני חוץ ובטחון, ולא בענייני כלכלה וחברה.

אמנם אי אפשר להתעלם מדבריו של ברק שרוב הציבור רוצה ממשלה רחבה יותר, אבל בסופו של דבר לא פועלים לפי מה שהציבור רוצה אלא לפי עקרונות המפלגה. מה גם שלא נערך משאל עם בעניין.

 

ממשלת חירום לאומית/ ד"ר חגי בן ארצי

באופן בסיסי, אני תומך במהלך של ממשלת אחדות בין ימין ושמאל. הסיבה לכך היא שלהערכתי, בשנה הקרובה מדינת ישראל הולכת לקראת מלחמה. והפעם לא מלחמה רק בעזה או בלבנון, אלא למלחמה מול מעצמה אזורית – האיראנים. כל המומחים בעולם טוענים שהשנה היא השנה האחרונה שבה אפשר למנוע מאיראן להגיע לנשק להשמדה המונית, וזה אומר שאין לישראל ברירה אלא לצאת למלחמת מנע. כרגע נשארנו לבדנו כי ממשל אובמה נטש את התכנית לצאת נגד איראן.

איראן היא מעצמה ויש לה גרורות של ארגוני טרור המקיפים אותנו, וגם סוריה קשורה אליה. אין אנו יודעים אלו עוד מדינות יכנסו למעגל התקיפה, ואולי אפילו מצרים תיכנס כך או אחרת. זו תהיה מלחמה אזורית קשה מאוד. ולמלחמה הולכים מאוחדים. חז"ל אומרים שבימי אחאב אף על פי שהיו עובדי ע"ז, כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחים כי היו מאוחדים. אנשי הימין צעקו שאין ללכת להסכמים מדיניים בלי קונסנזוס לאומי, אבל יש לומר את הצד השני: אין ללכת למלחמה בלי אחדות לאומית.

ראינו שהמלחמה המוצלחת ביותר של ישראל, הן מבחינה צבאית והן מבחינה נסית, הייתה מלחמת ששת הימים. אז הוקמה לראשונה בתולדות המדינה ממשלת איחוד לאומית, וניצחנו, אפילו שהאמריקנים לא סייעו לנו כלל. לכן בבסיס אני תומך במהלך הקואליציה המשותפת בלי להיכנס לפרטים אם נתניהו נתן למפלגת העבודה יותר מדי תיקים או הבטחות, כי הרי איני מעורב במו"מ.

בתקופת חירום האחדות היא ערך ראשון במעלה. לכן גם על האיחוד הלאומי להתאמץ כדי להצטרף לממשלה, אפילו אם הדבר כרוך שהמפלגה תוותר, זמנית, על כל מיני רעיונות חשובים כגון תנועת ההתיישבות.

ויש בפי מילה של אזהרה לביבי ולברק: דווקא בזמן מלחמה גם התנ"ך וגם חז"ל מדגישים לא רק את ערך האחודות שעומד לעם ישראל, אלא גם את ערך מסירות הנפש לארץ ישראל. אם יש מסירות נפש – יש סיעתא דשמיא. והאזהרה היא שלא יתפתו לאיזו שהיא מחשבה שאם הם ייכנעו ללחץ אמריקני כזה או אחר, והם יחזרו למדיניות של נסיגות וויתורים, הם יקבלו גיבוי או תמיכה אמריקנית. זה מקסם שווא ומלכודת, משענת קנה רצוץ. אי אפשר להחליף את מסירות הנפש בשום תמיכה מדינית או הבטחה צבאית.

כשנעמוד באחדות ובמסירות נפש – יהיו נפלאות ונסים.