בשבע 337: ללא ימי חסד

האירופים כבר דוחקים בממשלה החדשה להכיר בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" * זה יהיה מבחנו הראשון של נתניהו: האם יבלום את הדרישות להכיר במדינה פלשתינית, שישראל מעולם לא התחייבה עליה, או יפגין חולשה.

אליקים העצני , ח' בניסן תשס"ט

נתניהו טרם הספיק לחצות את סף משרד ראש הממשלה, וכבר האיחוד האירופי שם לו רגל. את המתקפה פתח שר החוץ הגרמני, וולטר שטיינמאיר, ממש בגערה: האיחוד אינו מוכן לאבד עוד זמן ולא ירשה שכל ממשלה חדשה בישראל תתחיל את התהליך מחדש. בנימה קצרת רוח ומעליבה הוא דרש שנתניהו יאמץ בפומבי, מיד עם כניסתו לתפקידו, את נוסחת "שתי מדינות לשני עמים".

אחריו איים הממונה על מדיניות החוץ, קסאוויה סולאנה הספרדי, בבידוד בינלאומי, אם לא ישמיע נתניהו את המנטרה הידועה של "שתי המדינות". ללהקה הצטרף הנשיא התורן של האיחוד, קארל שוורצנברג הצ'כי, שאיים בפגיעה בקשרי ישראל עם האיחוד. שרי החוץ של האיחוד, בכנס בבריסל, ניסחו זאת כך: "הקשרים יהפכו להיות בעייתיים".

סגנון מתנשא ומשפיל כזה, הידוע  כ'תכתיב' (""Diktat), נדיר ביחסים הבינלאומיים. לא ראינו שהאירופים דיברו כך אל סוריה שרצחה בזה אחר זה שורה של פוליטיקאים לבנונים, ובראש כולם את הנשיא חרירי. לא שמענו סגנון כזה כלפי טהרן, בירת הטרור וציר הרשע. הג'נטלמנים האירופים התייחסו כך אל סרביה, זמן קצר לפני שפתחו נגדה במתקפת טרור מן האוויר.

מי יודע, אם מאחורי גסותה המאיימת של אירופה לא ניצב הנשיא אובמה בעצמו.

כפי שמחייבים משומד לנצרות להכיר "בשילוש הקדוש", וכפי ששמד מוסלמי כרוך בהצהרת אמונה באללה ובמוחמד שליחו, כך נדרשת עכשיו מדינת היהודים לעבור טכס, ריטואל, של המרה - המרת ארץ ישראל לארץ פלשתין, שמד לאומי.

וכפי שקרה בארצו של סולאנה לפני למעלה מ-500 שנה, הראשונים להכין את אגני הטבילה, להפעיל לחצים ופיתויים להתנצר – היו מן היהודים בעצמם, ודווקא מבני המעלה שבהם – שרים, יועצים, ראשי קהל. לא מן הנמנע שאת הרעיון לתבוע מנתניהו מעין התוודות פומבית קיבלו האירופים מכאן, מציפורה לבני, ראש המפלגה הגדולה בישראל, שדרשה כתנאי להצטרפותה לממשלה הכרזת "אני מאמין בביאת המדינה הפלשתינית" - Credo  בשפת הנוצרים. ממנה למדו, וכן עשו.

כך תמצא את עצמה ממשלת נתניהו לחוצה מבחוץ וגם מבפנים, מן האופוזיציה השמאלנית בהנהגת קדימה ומן התקשורת העוינת, המגויסת.

"פלשתינים עליך, בנימין" - כאן ועכשיו! הכל ייגזר ממבחן ההמרה הזה, שנכפה לפתע על הממשלה החדשה. אם תעמוד בו, תחזיר לעם את ביטחונו העצמי ולמדינה את כבודה ואת שיעור קומתה. מעריכים אדם או אומה כפי שהללו מעריכים את עצמם. כושר עמידה שיגלה נתניהו עכשיו, יחסוך לו ולעמו הרבה ייסורים בעתיד.

לעומת זאת, אם לא יעמוד בניסיון, אם יתפתל ויתפשר מול הפגיעה הבוטה הזאת בעצמאות ההחלטה ובריבונות הפעולה של מדינת היהודים, אם ירשה שיטפטפו עליו ולו רק טיפה אחת של 'מי טבילה' - שום דבר לא יוכל עוד לעצור את ההידרדרות במדרון החלקלק, עד תחתיתו.

ואם נכון החשד שארה"ב עומדת מאחורי בלון הניסוי שהפריחו האירופים, אדרבה - כל סימן של חולשה מצד הממשלה החדשה רק יעודד הפעלת אמצעי לחץ נוספים. ולהיפך: עמידה ישראלית תקיפה מול החוצפה האירופית תשלח איתות ומסר גם כלפי אמריקה, שבימים אלה מגבשת סופית את מדיניותה המזרח-תיכונית.

זה הרגע שבו מתבקשת יותר מתמיד הסיסמה: "שלא לפחד כלל!"

 

וייסגלס אינו מרפה

האם ההסכם הקואליציוני של הליכוד עם העבודה מחייב את הממשלה למדינה פלשתינית?

נתניהו קיבל על עצמו להמשיך במשא ומתן, ומדוע לא? הלא גם יונים צחורות כאולמרט ולבני, שהיו מוכנות לחלק את ירושלים, הגיעו בו למבוי סתום! מספיק שנתניהו יישאר נאמן לשבועתו שלא לפגוע בשלמות ירושלים ודי שיכבד את החלטת ממשלת שרון, שנתקבלה לפי דרישתו, להתנות את קבלת מפת הדרכים  בדחייה גמורה ומחלטת של "היוזמה הסעודית-ערבית", כדי לעקר כל מו"מ.

נתניהו גם התחייב לכבד הסכמים בינלאומיים חתומים. יש רק אחד כזה והוא הסכם אוסלו וצאצאיו, וואי וחברון. אוסלו נתקבע בחלקו והפך למציאות בלתי הפיכה בשלב זה, כמו למשל עצם קיומה של הרשות הפלשתינית. חלקים אחרים של אוסלו בטלו ועברו מן העולם עפ"י התנהגות שני הצדדים, שיצרה מצב דה-פקטו חדש, ללא צורך בהחלטת ממשלה מיוחדת. מכל מקום, באוסלו שאינו יותר מהסכם ביניים, אין זכר לחלוקת ירושלים, להקפאת התנחלויות, לחזרת פליטים ולהקמת  מדינה פלשתינית. כל הנושאים הללו נדחו לדיונים עתידיים על מצב הקבע שסוכלו ע"י הטרור, שאינו אלא  הביטוי לסירוב הערבי להשלים עם עצם קיומה של המדינה היהודית.

'מפת הדרכים', שנועדה לחלץ את 'תהליך השלום' מן הבוץ המדמם הזה, היא במהותה סיכום פנימי אמריקני-אירופי-רוסי-או"מי, כיצד ובאילו תנאים לכוף מדינה פלשתינית על הצדדים. לאחר לחץ, אישרה הממשלה הודעה של שרון - "כי מדינת ישראל מוכנה לקבל את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים", וזאת בכפוף ל-14 הסתייגויות, שלמען הנימוס כונו "הערות". היתה זאת החלטת ממשלה כרבות אחרות, שכפי שהממשלה קיבלה אותה, כך היא רשאית גם לבטלה. המסמך הזה  איננו הסכם חתום, כי אם כשמו כן הוא – "מפת-דרכים".

בניגוד לזעקות השבר של דוב וייסגלס, האחיתופל של שרון שתרם תרומה נכבדה  להתהוות המפה הממאירה הזאת, אין כאן התחייבות בינלאומית. לפנייתו של ד"ר אהרון לרנר (אימר"א) אישר דובר משרד החוץ, יגאל פלמור, ש'מפת הדרכים' וכן 'אנאפוליס' אין להן מעמד של "הסכמים חתומים". הם שייכים לתהליך הדיפלומטי, ותו לא.

'אנאפוליס' אינה יותר מהתכנסות שבה ניסו לייצר הסכם מדף בלתי מחייב, לכשימלאו הערבים את מטלות מפת הדרכים, כגון הפסקת ההסתה, איסוף הנשק וחיסול ארגוני הטרור. כידוע, נכשלה  ממשלת אולמרט במאמציה להשיג אפילו הסכם מדף, לא כל שכן הסכם בר-תוקף.

על כן, שיהיה ברור: ממשלת נתניהו החדשה חופשית מכל התחייבות להכיר במדינה פלשתינית. ואם אי פעם, תחת לחץ, היא תטען אחרת - יהיה זה תירוץ בלבד.