בשבע 337: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ח' בניסן תשס"ט

 

נתניהו, אני בטוח

לא, הוא לא ברח שמאלה. ולא, הוא לא רימה את בוחריו. הבוחרים הם שבחרו לרמות את עצמם. מעל דפי עיתון זה הזהרנו, התרענו, אמרנו להם. ולמרבה הפלא, ראש הממשלה הנכנס עשה בדיוק כל מה שהבטיח לפני הבחירות ואחריהן. הוא אמר שידבר תחילה עם הימין – ודיבר; אמר שיקים ממשלה עם השמאל – והקים. מי שציפה למשהו אחר, כנראה לא שם לב לרכש הנוצץ של מנהיג הליכוד: אסף חפץ, עוזי דיין, דן מרידור. מי שקיווה למישהו אחר, כנראה חשב שפייגלין נזרק החוצה בגלל המשקפיים. יו"ר הליכוד הפך את מפלגתו לסופרמרקט של דעות, וכעת הוא הופך את ממשלתו לאותו הדבר בדיוק. שום דבר שלא יכולנו לראות מראש.

הוא לא הבטיח כמעט דבר למתנחלים. הוא גם לא התנצל על תמיכתו בעקירה ההיא. ואם נושא פינוי יישובים יעלה שוב על שולחן הממשלה, לא בטוח אפילו שהוא ייאלץ לפטר שרים כדי להשיג רוב. הפעם לא נוכל לומר שלא ידענו. ידענו שהצבעה לביבי תכניס את ברק. ידענו שהצבעה לליברמן תקדם את ברוורמן. מצביעי ליכוד שציפו לממשלה ימנית יותר – בגדו באינטליגנציה של עצמם. חלקם הצביעו ליכוד רק כדי למחות נגד הפלגנים המעצבנים של מפלגות הימין. שיהיה להם בהצלחה עם הסכינים של סילבן. 

 

אמינות השקרים

גם אהוד ברק לא רימה אף אחד. כלומר, למה בדיוק ציפו כולם? ברק היה זגזגן חסר תקנה לפני הבחירות, והוא נותר כזה גם אחריהן. יותר מפעם אחת בעבר נוכחנו לדעת, כי האיש נותן כבוד גדול יותר לריפוד באחוריו מאשר למילים היוצאות מפיו. מי שבכל זאת הצביע לו – קיבל בדיוק את האדם שבחר.

 

הומתה בטרם עת

ביממה שקדמה להחלטת מפלגת העבודה על ההצטרפות לממשלה, וכמובן ביממה שאחרי, היתה כמעט תמימות דעים בין העיתונאים והפרשנים: אהוד ברק חיסל את המפלגה. ההספדים הרהוטים התחרו זה בזה רק במידת המקאבריות של הניסוח. "מפלגה שהולכת אל מותה", כינה אותה נחום ברנע. "מפלגת העבודה השלימה אתמול עוד שלב בהתאבדות שלה", הסביר עופר שלח. "נפחה את שארית נשמתה והובאה לקבורה", הוסיף בן כספית. העיתונאי הוותיק דניאל בלוך הסתייג: "העבודה - מתה אך טרם נקברה". ואילו זאב קם מ-nrg שמר על מתינות יחסית: "מפלגת העבודה תפרפר את פרפורי הגסיסה שלה, לפני שתיעלם מהנוף הפוליטי שלנו לעד".

וזה עוד כלום לעומת הספדיהם של פוליטיקאים, בתוך העבודה ומחוצה לה. אפילו אהוד ברק עצמו צוטט כמי שרואה את מפלגתו כפגר. "בשיחות סגורות, שהוכחשו באופן רשמי על ידי יועציו, ברק מדבר על העבודה כעל פגר פוליטי, גוף מת, או לפחות רקוב מבפנים. גוף שאין לו תקומה", כתב אטילה שומפלבי ב-ynet.

רק לפני שלוש שנים, הספידו פרשנינו הטובים את הליכוד ונתניהו. "אין לנתניהו אופק מנהיגותי", כתבה אז סימה קדמון, "הוא יפרוש בעצמו תוך כמה חודשים". אבל נתניהו לא פרש, והמציאות התהפכה. רק התקשורת נותרה אותו הדבר: רדודה, מתלהמת, מגיבה מהבטן – והומוגנית.

מפלגת העבודה לא התרסקה בגלל הצטרפותה לממשלה זו או אחרת. הסיבות העיקריות לנפילתה הן שתיים: אג'נדה עבשה (שעליה נענשה גם מרצ), וקיומה של קדימה. העבודה לא יכולה לעשות הרבה בעניין קדימה, מלבד להתפלל להתפוררותה באופוזיציה. אבל היא יכולה ליצור לעצמה אג'נדה חדשה, כפי שעשה עמיר פרץ לפני שמכר את נשמתו למשרד הביטחון. אם העבודה תעניק לבוחריה תקווה מחודשת, באמצעות יו"ר חדש או צמרת כוכבים חדשה או כיוון פוליטי עדכני – רצוי שלושתם יחד – היא תוכל להשתקם אפילו מתוך ממשלת נתניהו. במקרה כזה, אותם פרשנים-מספידים מהירי תגובה ישובו אליה בריצה. 

 

בקטנה

א. בצדק רוטנת היום התקשורת על הגודל המפלצתי של ממשלת נתניהו. אבל מה עם חשבון הנפש שלה? האם נתניהו קיבל שנייה אחת של חסד בקדנציה הראשונה שלו, כשהקפיד למנות לא יותר מ-18 שרים לממשלתו? האם התקשורת נטרה לאריאל שרון על 30 שריו? למה שראש ממשלה יתאמץ בכלל לקצץ בכיבודים, אם כלבי השמירה רק מרחרחים ולא נובחים?

ב. "הספין הנכלולי של נתניהו: מקים ממשלת ימין קיצונית והזויה אחרי שכאילו התאמץ בנושא אחדות... בנימין נתניהו שקוע בימים אלה בספין נואש: לשכנע את הציבור שעשה הכל כדי להקים ממשלה רחבה עם קדימה והעבודה. כשסירבו לו, על כך בנוי הספין, הלך על האופציה האחרת, שאינה רצויה גם לו והקים את ממשלת הימין הקיצוני ההזוי... בינתיים הוא מוכיח שתאוות השלטון שלו היא בלתי מרוסנת ורצופת ספינים מלוכלכים, שהעם אינו ער אליהם. לכן אנחנו כאן, כדי לספר לכם אודותיהם" (רמי יצהר, 17.3.09, אתר עניין מרכזי).

ג. "ועוד המצאה אחת במשטר נתניהו: סגנית שר ללא תיק. כן, כן, גילה גמליאל תהיה סגנית שר במשרד ראש הממשלה לענייני צעירים ומעמד האשה" (אולי בגלל גילו הצעיר, שוכח כתב גל"צ עידן קוולר כי כבר היה לנו בעבר סגן שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה – בנימין נתניהו שמו).

ד. תגידו מה שתגידו, אני שמח בשביל יובל שטייניץ. האיש החביב, שהתקשורת מעולם לא סלחה לו על חציית הקווים הפוליטית, הוכיח עצמו פעם אחר פעם כמציאותי ומדויק יותר מכל הפרשנים והשדרים שאהבו לבוז לו. גם לא נשכח לו לעולם את ההגנה התקשורתית על הימין בתקופת רצח רבין, כשעדיין היה ידוע כ'פעיל שלום עכשיו לשעבר'.

ה. 'האור והקסם: תל אביב של פעם' הוא ספרו המפואר של רוביק רוזנטל, שבזמן האחרון לא מסוגל להוציא ספרים בגודל רגיל. זהו ספר המשלב יחד תמונות מימיה הראשונים של תל-אביב וסיפורים קצרים, חביבים וסמי-דמיוניים על דמויות התקופה. שי יפה לחג, בעיקר אם תשיגו אותו במחיר נמוך יותר ממחירו הקטלוגי שאינו מתאים לימי המיתון.

 

יודע את מקומי

בשבוע שבו הציג בנימין נתניהו את ממשלתו השנייה בפני הכנסת והציבור, נשלח לאשפוז האיש שקילל אותו בגסות בתקופת כהונתו הראשונה. אסי דיין, שלפני יותר מעשור השתלח בנתניהו בטקס האוסקר הישראלי, הועמד לדין השבוע בחשד לתקיפת זוגתו, ומעצרו הוארך בתנאי אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים תל השומר.

התקשורת, כהרגלה, לא מפספסת שום דיווח ושום זווית צילום של דיין. מה לנו בריטני ספירס, מי צריך את פול גאסקוין, כשיש לנו פסיכי כחול-לבן הממלא ברצון את עמודי העיתונים וזמן המסך. ועם דיין אפילו לא צריך למצוא שנינויות לעגניות בנוסח מדורי רכילות, אלא בסך הכול לצקצק מעט ולהעמיד פנים שאכפת לנו.

לא במקרה אני משווה בין דיין לבריטני ספירס, או למקרים גבוליים יותר כמו הזמרות איימי וויינהאוס ואפילו הגברת מדונה-אסתר. אלה אנשים שרק תמול-שלשום זכו להערצה בדיוק בזכות אותן תכונות ההופכות אותם היום מטרה לחצי לעג: הם אומרים מה שהם רוצים, לא לובשים מה שהם לא רוצים, לא מתנהגים לפי הנורמה המקובלת ולא רואים אף אחד ממטר. פעם קראו לזה אומץ – היום זה נחשב טירוף.

כיום כבר ברור, כי ניבול הפה של אסי דיין בטקס האוסקר הישראלי ההוא לא העיד על שפיות מוחלטת, ובוודאי לא על גוף נקי. אלא שאת התנהגותו של דיין בטקס זוכרים רבים. מה שפחות זוכרים זה את מחיאות הכפיים הסוערות שלהן זכה נאומו הגס של האיש. כי אין לנו בעיה עם חוסר שפיות כל עוד הוא מסתדר עם הטמטום שלנו. מאוחר מדי אנו מבינים כי הגיבורים התקשורתיים הגדולים ביותר, אלה המתבטאים כפי שאנו מעולם לא נעז, הם לעתים קרובות אנשים במצוקה הזקוקים לטיפול, בין אם הם זמרים מצליחים מדי מחו"ל או כוכבים מוחצנים מתוכניות ריאליטי.