גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 338ראשיהפצה

מיכתבים למערכת - מכתבים למערכת

07/04/09, 10:19
קוראי העיתון

יריית  הפתיחה/ ציפי  לידר, ירושלים   

ניסיון הפיגוע, שלא צלח, של המחבלת הבדואית חייב להדליק נורה אדומה במערכת החינוך ובמערכת הביטחון. האם היא סנונית, המבשרת את אביב השהידים בבית הספר - שמתגבשים במחתרת - או אולי קיימת הסתה בספרי הלימוד, באינטרנט או מצד המורים?

  ראוי לא להתמקד בחקירת קונפליקט משפחתי של המחבלות כמניע לפיגוע. ההיסטוריה מוכיחה כי מניע זה משמש כעלה תאנה בלבד וכהסוואה למניע הלאומני. עובדה היא שהמחבלות אף פעם לא פגעו בערבי, על רקע הקונפליקט, אלא ביהודים בלבד, ובפרט בשוטרים או בכוחות מג"ב.

לתשומת לב השרים החדשים גדעון סער ואהוד ברק.

 

גיבורים על יהודים/ ישראל וחרות זליגר, אלון מורה

לאחר הפיגוע המחריד בבת עין, 'הואיל בטובו' השב"כ לאפשר לאסיר עופר גמליאל לבקר את בנו הפצוע בביה"ח, רק כשהוא במדי אסיר, כבול באזיקים בידיו וברגליו ומלווה בעשרות שוטרים. וזאת לאחר שעופר יושב בכלא כבר 7 שנים בתנאים קשים וללא חופשות!

כמה אירוני שהשב"כ, שכשל בטיפולו במרצחי הטרקטורים והגרזנים ובהתארגנויות החבלניות של ערביי ישראל בגליל ושהמליץ על שחרורם של מאות מחבלים – כולל רוצחים – כמחווה לאבו מאזן לכבוד חג הרמדאן המוסלמי, מראה את נחת זרועו דווקא על האסירים היהודים הלאומיים הנמקים בכלא.

כעת, לאחר הרצח בבת עין, עלינו להרים קול זעקה ולדרוש מממשלת ישראל להעניק מחווה גם בעבור עופר גמליאל וחבריו האסירים ולשחררם לכבוד חג החירות.

 

אידיאליסטים מדי/ אלעד גלפרין, פדואל

(בתגובה ל"אבן מאסו הבונים", גיליון 337)

חבל מאוד שבמקום לנתח את הכישלונות והטעויות של האיחוד הלאומי, עוסק 'בשבע' בלתרץ לעצמו תירוצים, ולהסביר מדוע ישיבה באופוזיציה עדיפה על פני ישיבה בממשלה.

כל טירון יודע שעכשיו 'האיחוד הלאומי' יעלם ויאלם באופוזיציה, ויעשה מה שעשה בשבע השנים האחרונות: יצעק. יפנו מאחזים ויישובים – אנחנו נצעק. יפגעו בתקציבי המוסדות הדתיים – אנחנו נצעק.

הגיע הזמן שנהיה קצת פחות עסוקים בלצעוק, לצדוק ולנפנף באידיאולוגיה שלנו. הגיע הזמן שנפעל יותר ושנדבר פחות. חבל שהאיחוד הלאומי לא בחר בדרך של עשייה ושותפות בקבלת ההחלטות. וחבל עוד יותר, שאנחנו עסוקים בלטפוח לעצמנו על השכם, במקום לנסות ללמוד איפה טעינו.

 

ישיבה של ממש/ ניר חבושה, בשם הנהלת הישיבה  

(בתגובה ל'תושבי נצרת עילית מניפים דגלי חמאס', גיליון 336)

 הננו מוצאים לנכון להעמיד דברים על דיוקם. מקריאת הדברים עולה כי עדיין לא קיימת בעיר ישיבה כלל. אמנם, אנו מצויים בעידן הווירטואלי ומצינו בתי מדרש שלא קיימים פיזית, אך לא בכגון דא עסקינן.

האמת היא, שלפני קרוב לחמש שנים הגיעה לעיר קבוצת משפחות מבוגרי ישיבת 'מרכז הרב' והקימה מערכת עניפה של שיעורי תורה לקהילה המקומית. סמוך לפטירתו של מרן הרב שפירא זצ"ל, התקבלה החלטתה בברכתו ובשליחותו של הרב לפתוח את שערי הישיבה לבוגרי שמינית מרחבי הארץ, והדברים פורסמו בעיתונכם בעבר. לאחר ששיפצנו את מתחם הישיבה הענקנו לה את השם 'תורת אברהם', בראשותה עומד הרב אליהו ממן. ב"ה זכינו להקים שיעור א' בתחילת השנה, כחלק ממפעלנו הגדול להרמת קרן התורה וישראל.

בימים אלו אנו שוקדים על הרחבת הפעילות ונמצאים בעיצומו של תהליך רישום תלמידים וקליטת משפחות לשנה"ל הבאה.

 

הצעדה הצליחה/ שמריהו בקרמן, ירושלים

 (בתגובה למכתב למערכת, גיליון 337)

   אין ספק שבימים כתיקונם, צודק רפי פרידמן במכתבו "איוולת אום אל-פחם". אכן, צריך לשכנע את רוב העם שיהיה חזק באמונה שמדינת ישראל שייכת רק לנו, לפי דבריו. ויכול להיות שצעדה פרובוקטיבית לא תורמת להוכחת צדקתנו.

 אבל בימינו, צעדת אום אל-פחם שאני קורא לה: צעדת הגאווה באום אל-פחם, יש לה כמה מטרות שהושגו ללא מאמץ רב, רק פשוט ע"י צעדה צודקת של ברוך מרזל, בן ארי וחבריהם. ראשית, זו היתה תשובה יהודית אמונית לבית משפט העליון, שנפל בפח של עצמו כאשר לא התחשב בנו והתיר את 'מצעד הגאווה' בעיר הקודש. באותו היגיון מעוות שדחף אותו להתיר את "מצעד הגאווה", הוא התיר את צעדת אום אל-פחם. שנית, צודקים מרזל ושותפיו באומרם: "אם מותר לערבים החושבים עצמם לפלשתינים להניף את דגל אש"ף והחמאס בירושלים, מותר לנו להניף בגאווה את דגל ישראל באום אל-פחם"! שלישית, חובה היה על מדינת ישראל, ע"י משטרת ישראל, להפגין את נוכחותנו   ושלטוננו בכל מקום בארץ ישראל שלנו, ללא פחד ולעולם ועד.