חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 338ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

בפסח יצאו בני ישראל ממצרים. מאיזו עבודת עליהם לצאת בימינו? שאלת השבוע, לאורך הגיליון ערך והפיק: ירעם נתניהו
07/04/09, 10:19
אנשים שהמערכת בחרה

עבדי העולם הזה/ הרב ארז משה דורון

חשוך לנו בכלא העמוק של תוך לבנו, וקרן אור לא באה פנימה. על קצות האצבעות הולכים הסוהרים בינינו – מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו הקדושות בשירי ארס נכאים. ואנו חושבים לנו שאלה החיים. בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כישלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, ניסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של ייאוש.

מצרַיִם שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר. נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים. מצרַיִם שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו. כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת. גם מצרַיִם של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את הייאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים שאלה החיים.

את מצרַיִם הקדומה הקיפה חומה של כישוף. שום חיילים לא עמדו בפתח העיר ומגדלי שמירה וגדרות תיל לא נראו בשום אופק. חומת הכישוף החדירה בלב כל עבד יהודי, שערכו דל ועלוב, שחייו חסרי משמעות בלעדי שייכותו למצרים. רק בה ימצא תכלית לחייו.

מבחוץ, בגלל הכישוף, גם אנו נראים בעינֵי עצמנו מכוערים, חולים, מלאי פצעים, חלשים ומיואשים. גם כעם וגם כיחידים. אבל זה רק כישוף, חזות חיצונית, הסתרה. "שחורה אני ונאווה", "אל תראוני שאני שחרחורת". אל תסתכלו עליי מבחוץ, "שאין השחרות משלי". זה רק כישוף, תעתוע חיצוני ותו לא. בפנים אני "נאווה" מאוד, כולי טוב אמיתי, עמוק, טהור. כל מה שנראה לי חוץ מזה אינו אלא אשליה. איני מאמין בה.

גם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר – נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח. ואז תיעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות ייפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה ייערך על האדמה העשנה. ובפסח הזה – נצא לחירות.

 

כלואים בתוך עצמנו/ הרב אורי שרקי

העבדות המודרנית היא המחשבה שהאדם מרוכז בתוך עצמו. האדם אינו רואה את עצמו כהופעה של מכלול חיים גדול מישותו הפרטית. אין דבר שקיים באמת בעבורו מחוץ לו: לא הבורא, לא חברו ולא החברה. אדם כזה, הסגור בתוך עצמו, איננו מסוגל לאהבה אמיתית משום שאין בעולמו אלא הוא עצמו בלבד. משום כך התחללה האהבה בימינו והיא מזוהה עם סיפוק היצרים, הפונה אל עצמו במקום אל זולתו.

בגלל מחשבה זו, המשעבדת את האדם אל הטבע הראשוני שלו, אין האדם מסוגל להתעלות מעל יצריו. הוא רואה בהתעלות זו ויתור ודיכוי בעוד שמצד האמת מדובר בשחרור של כוח נשמתו החירותית, התובעת את מלוא התגלותה.

בגלל המחשבה המנתקת את האדם מכל מה שחוץ לו, מופנית כל דאגתו של האדם לעבר מימושו העצמי האגואיסטי, בין אם מדובר באגואיזם רוחני ובין אם מדובר באגואיזם חומרני. הרדיפה הבלתי ניתנת לסיפוק אחרי ההנאות והרכוש הופכת להיות אורח חיים של קבע. הוא הפך לעבד מרצון.

בגלל מחשבה זו, נוצר המושג של "זכויות האדם" במנותק מ"חובות האדם", עם כל הזיופים המוסריים שבאו בעקבותיו. הרעיון של זכויות האדם, עם כל מעלותיו העצומות, הִרגיל את האדם לחשוב שהוא בא לעולם כדי לקבל, הכול מתוך עמדה של "מגיע לי", ולא מתוך "מה עליי לעשות?". בעולם שכזה אין אפשרות להיות מאושר משום שהאדם מצפה למילוי אין סופי ובלתי ניתן למימוש של מאוויים.

כבר אמר הלל "כשאני לעצמי מה אני?" כלומר שעמידתי בפני עצמי הופכת אותי מאישיות המסוגלת לדיאלוג ולפתיחות כלפי הזולת, לאובייקט, מחוסר זהות ואומלל.

 

משועבדים לכסף/ חילי טרופר- ויו"ר עמותת 'במעגלי צדק'

לעבדות המודרנית פנים ואופנים רבים, ואתייחס רק לאחד מהם: העבדות להון ולממון.

אין רע בעיניי להרוויח כסף, ואפילו הרבה כסף. השאיפה לחיים מבוססים כלכלית איננה פסולה, בעיקר כל עוד היא משנית לשאיפה לבנות חיים מבוססים מבחינה ערכית ורוחנית. מה שפסול הוא המציאות שבה הכסף הופך להיות חזות הכול והמרדף אחריו מכשיר את כל הכלים והאמצעים.

בעידן המודרני, כאשר הכסף הוא שחקן מרכזי שמגלגל את העולם, הרי שכולנו הופכים לעבדים שלו במידה זו או אחרת. בעולם שבו מי שיש לו כסף הוא איש חשוב, וכמעט לא משנה איך הוא הרוויח את כספו ומה עוד הוא עושה בחייו, קשה להישמר מעבדות. בתקופה שבה המרכיבים החשובים ביותר בתעודת הזהות הם המשכורת, התנאים, העושר וההון שיש באמתחתך, קשה שלא להשתעבד לכללי המשחק. כשהמשכורת הופכת להיות רק כלי לייצר עוד כסף ועוד כסף רק כדי לייצר עוד כסף – אנחנו בבעיה.

ביטוי בולט למחלת ההון הוא היחס לאדוני הארץ האמיתיים (מושג שמשום מה נהוג לשייך דווקא למתנחלים), יחס הנע בטווח שבין הערצה עיוורת לסגידה כמעט מוחלטת.

היום מספיקים כמה אפסים ליד השם שלך כדי שתהפוך מודל לחיקוי. "כמה אתה שווה?" זו שאלת מפתח בשיח הישראלי, שמתייחסת כמובן רק לשווי מבחינה חומרית, ובמשחק הזה קשה להישאר בחוץ גם אם אנחנו מאוד רוצים.

על היחס הזה, שמעדיף עשירים בחומר על פני עשירים במעשה או ברוח, משלמת מחיר החברה כולה ויותר מכל משלמים מחיר העובדים בתחתית הפירמידה. למשל, אותה עובדת ניקיון שמבריקה את משרדיהם הנוצצים של מנהלי הבנקים ומביטה על שכר המינימום מלמטה בעוד הבוס הגדול מרוויח מיליונים. זה לא פופוליזם, זו באמת בעיה מוסרית: חברה שפערי השכר בה כל כך גדולים ואשר מהרווחים באותו מקום עבודה יש מי שנהנה ויש מי שלא נהנה כלל, זו חברה חולה מבחינה מוסרית. זו חברה ששעבדה את עצמה לעבדות מודרנית.

קשה לנתק בין הדברים: מי שהוא עבד לממון, לא מתקשה להפוך גם אחרים לעבדיו שלו. כשהכסף הופך מכלי שרת למטרה העומדת בפני עצמה, מתאפשרת עבדות. יש מי שסובל ממנה יותר ויש מי שסובל ממנה פחות, אך את מחירה החברתי כולנו חווים ואת התשלום הערכי שכולנו משלמים בשל כך קשה יהיה לאמוד בכסף. גם לא בהרבה כסף.