גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 338ראשיהפצה

תסמונת ההצדעה האוטומטית - שולחן עורך

בחוגים שונים בהתיישבות רווחת הערצה עיוורת לקצינים בכירים בצה"ל וחסימה אידיאולוגית ומנטלית כלפי כל יכולת לשיפוט מורכב ומאוזן של אישיותם ופועלם.
07/04/09, 10:19
עמנואל שילה

1.  כתבתה של חגית רוטנברג על מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל נועם תיבון, שהתפרסמה ב'בשבע' לפני כשלושה שבועות, עוררה הדים נרחבים. הפולמוס גלש מחוץ לתחומי העיתונות המגזרית והגיע, ביום שישי האחרון, אל דפי המוסף הפוליטי של 'מעריב', עם כתבה בת ארבעה עמודים של רועי שרון מלווה בפרשנות מאת עופר שלח.

למעשה, הסערה סביב הכתבה החלה בטרם התפרסמה. בקשה שהגשנו באמצעות דובר צה"ל לראיין את תא"ל תיבון לכתבה, או לפחות לקבל את תגובתו למספר טענות כלפיו שהועלו בה, פתחה מסכת של לחצים ופיתויים.

גורם צבאי בכיר הציע לנו גזר כתום ועסיסי: לגנוז את הכתבה, שמתוך השאלות שהוצגו אפשר היה להסיק שייכללו בה דברים העלולים להביך את תא"ל תיבון, ובתמורה לקבל ריאיון בלעדי וחגיגי עם מפקד אוגדת איו"ש לכבוד חג הפסח. לאחר שסירבנו, ביקש הגורם הצבאי באופן מיוחד שלא נכלול בכתבה התייחסות לעמדותיהם השמאלניות-רדיקאליות של בני משפחתו של האוגדונר. לא הבטחנו.

בשלב הזה החלו באוגדת איו"ש להפעיל לטובת המפקד את בני-שיחם בהנהגת ההתיישבות. מנכ"ל מועצת יש"ע פנחס ולרשטיין, שסירב קודם לכן להתראיין לכתבה בטענה שהוא מחרים את הכתבת, שלח שליחים כדי לגשש כיצד ניתן להפוך את הכתבה לטובה יותר מבחינתו של תיבון. בשלב הזה, ולאחר שעוד קודם לכן התקבלה פנייה של בכיר אחר בהנהגת ההתיישבות שביקש לשכנע אותנו לרכך את הכתבה, הבנו שאנו לוחצים כאן על עצב רגיש.

 

2.     מדוע הוטרד תא"ל תיבון עד כדי כך מהכתבה העומדת להתפרסם? מדוע טרח להפנות אל 'בשבע' לחצים ופיתויים? אפשר רק לנסות לשער. כמו רבים מחבריו לדרגה, תא"ל תיבון מצפה לקבל דרגת אלוף. אולי בסבב המינויים הקרוב, ואם לא - אז בסבב הבא. בעת הכנת הכתבה היה בוגי יעלון צפוי להתמנות לשר הביטחון, ככל הנראה עם סגן מהאיחוד הלאומי. אולי חשש הקצין הבכיר מכתבה אשר תציג אותו כעוין להתיישבות, הורס נמרץ מדי של מאחזים, ועוד נוסף לכל כמי שאמו אשתו ובנו מחזיקים בדעות שמאל רדיקאליות. תחת משרד ביטחון בראשות יעלון ואריאל, כתבה כזאת לא תקדם את סיכוייו במרוץ אל הדרגה הנכספת.

אם הניחוש הזה נכון, יש להניח שכעת, משהתברר שאהוד ברק הצליח להישאר על כיסאו במשרד הביטחון, אין לנועם תיבון ממה לחשוש. משפחתו השמאלנית והצטיינותו בהרס מאחזים בוודאי לא יהיו לו לרועץ.

 

3.  לאחר התלבטות קשה החלטנו להתחשב חלקית בבקשות, ולהימנע מהתייחסות למשפחתו השמאלנית-רדיקאלית של תיבון. ולא משום שחשבנו שהדברים אינם רלוונטיים לנושא הכתבה. לדעתנו, הסביבה המשפחתית והחברתית שמתוכה יוצא איש ציבור או איש צבא בכיר לבצע את מלאכתו היא בהרבה מקרים רלוונטית ביותר להבנת הדמות. רבים יסכימו כי מי שרוצה להבין, למשל, את המהפך האידיאולוגי שעבר אהוד אולמרט, יכול למצוא חלק מההסבר בעובדה שאשתו ובתו הן שמאלניות, שני בניו ירדו מהארץ, אחד מהם סרבן שירות והשני כלל לא שירת בצה"ל. התקשורת לא מוותרת על עיסוק ברקע האישי של קצינים המזוהים עם הימין. לא במקרה נאלץ קצין דתי בכיר, שהוא במקרה גם אחיינו של הרב מאיר כהנא הי"ד, להביע שוב ושוב בריאיונות את הסתייגותו מדעותיו של דודו. לא בכדי הוזכר תמיד, בעודו במדים, הרקע של תא"ל אפי איתם כחוזר בתשובה וכתושב רמת הגולן. אין סיבה שרק רקע משפחתי ימני ייחשב למשוכה שיש צורך להתאמץ ולדלג מעליה בדרך אל תפקידים בכירים בצה"ל.

 

4.  בכל זאת התחשבנו בבקשה, משתי סיבות.

ראשית מכיוון שאיננו חולקים על כך שבהרבה תחומים נועם תיבון עשה ועושה מלאכת קודש, סברנו שיש מקום להתחשב ברצונו בעניין המשפחתי, שמסתבר כי מבחינתו הוא חשוב ביותר בעוד שמבחינת הכתבה הוא שולי. מעשיו של תיבון עצמו עניינו אותנו יותר ממעשי משפחתו.

שנית, ידענו שאת מה שלא פרסמנו אנו יפרסמו אחרים. ואכן כצפוי, עלון בתי-הכנסת 'ארץ ישראל שלנו' שש להשלים את החסר. לפני שבועיים פורסם שם כי עליזה תיבון, אמו של תא"ל תיבון, פעילה בארגון השמאל 'האם החמישית', אשתו גלי תיבון פעלה למען הבוגדת טלי פחימה וחתמה על עצומה הקוראת לשחרורה, ובנו אמיר חתם על מכתב שמיניסטים שמאלני נגד שירות ב'שטחים'. אגב, תיבון הבן גם פרסם מאמר נגד ברית המילה בו קרא להוציא את המצווה הזאת אל מחוץ לחוק, ואף טען כי הוריו מרגישים אי נוחות עם ברית המילה, וביצעו אותה בעיקר מסיבות חברתיות.

לכותבים מהשמאל, אגב, אין בעיה לשער השערות לגבי הקשר שבין הסביבה המשפחתית של תא"ל תיבון לבין דעותיו. 'ארץ ישראל שלנו' מצטט את דבריו של יהונתן גפן, שכתב בשבחה של האם עליזה תיבון והוסיף: "ייתכן מאוד, אחים לנשק, שאל"מ תיבון סבור, ממש כמו אמו, שעלינו להתחפף מהמקומות המשפילים והמושפלים האלה, אבל כלוחם וכאיש צבא במדים אסור לו לדבר על זה...".

 

5.  מדוע התגייסו בכירי ההתיישבות כדי לרכך כתבה שמתחה ביקורת על הצטיינותו היתרה של נועם תיבון בהרס מאחזים? מה עניינם לגונן על מי שהרס לחלוטין, ללא סמכות משפטית, את מאחז יד יאיר, ושהאופן בו בחר להרוס את חוות פדרמן זכה לביקורת נוקבת של שופט מחוזי? מדוע בעצם הימים בהם משולם מחיר דמים על הסרת מחסומים בכבישי יש"ע, בוחרים בכירים בהתיישבות להתגייס לטובת מי שמיישם את המדיניות הזאת בשטח?

סביר להניח שברקע עומדים יחסי תן וקח בין ההתיישבות לבין שלטונות הצבא. ראשי ההתיישבות זקוקים לרצון טוב מצד מפקד אוגדת איו"ש לטובת מה שנראה בעיניהם כאינטרסים דחופים וחשובים של היישובים. כאשר הם נזעקים לעזרת האוגדונר, יש להניח שהם מתעתדים לקבל על כך תמורה. לעומת זאת, הם כנראה לא מוצאים תועלת בביקורת תקשורתית על האוגדונר, ולכן הם מעדיפים לסחור בה ולקבל תמורתה דברים אחרים.

האם החשבון הזה נכון? קשה להעריך כשלא יודעים מהי התמורה. בכל אופן, חלפו הזמנים בהם הכרעות בלתי מנומקות מסוג זה יכולות להתקבל ללא עוררין. אנו מאמינים כי מי שפוגע בהתיישבות ראוי לביקורת תקשורתית וציבורית גם אם הוא קצין בצה"ל. לדעתנו הביקורת הזאת אפקטיבית וחשובה. מי שסבור אחרת, מוזמן לשכנע. קציני צה"ל מתפקדים תחת לחצים אדירים של תקשורת שמאלנית וארגוני שמאל, והדעת נותנת שיש צורך לאזן עם לחץ מהכיוון השני. הדאגה היתרה שגילה תיבון במקרה הזה רק מחזקת את דעתנו על חשיבות הביקורת.

 

6. זאת ועוד: על פי תקדימי העבר ועל פי כמה מההתבטאויות במקרה הנוכחי, יש יסוד לחשש כי בין ראשי יש"ע יש מי שמנועים, מנטלית ואידיאולוגית, מכל עימות ציבורי מול לובשי מדים. המפגש עם קצינים בכירים מעורר בליבם רגשות התבטלות עזים. הם עדיין לא נגמלו מהרגלי העבר שלהם כחיילים להצדיע בדום מתוח לכל עונד דרגות בכירות.

וכך מתגייס מי שהוא בעיניי הטוב שבעיתונאי מחננו, וכותב ב'מקור ראשון' גוזמאות מופלגות בשבחו של תיבון ובגנותם של מבקריו. לדברי חגי סגל, "טיפול מוצלח בטרור הפלשתיני" תופש לא פחות מ-98 אחוז(!) מזמנו של תיבון. הביקורת העניינית נגד הצטיינותו היתרה של תיבון בהרס מאחזים היא בעיני סגל לא פחות מאשר "כפיות טובה בנסיבות מחמירות". והדברים הללו נכתבים שבוע לאחר רצח שני השוטרים בבקעת הירדן, בעוד תהליך ההסרה המסוכן של מחסומים בכבישי יו"ש ממשיך להתנהל תחת אחריותו של האוגדונר נועם תיבון. לא שמענו שתיבון נאבק בכל כוחו כדי למנוע את ההפקרה הזאת. בינתיים הספקנו לאבד גם את הנער שלמה נתיב מבת-עין. מן הסתם תהיה זו כפיות טובה לקשור את הרצח הזה להתרופפות האחיזה בשטח של תיבון וכוחותיו.

גם פנחס ולרשטיין, המצוטט בכתבתו של רועי שרון, טוען נגד היחס אל תיבון ודומיו: "במקום לנשק להם את הידיים תוקפים אותם... ההתיישבות צריכה להוקיר תודה לתיבון על המעשים שהוא עושה לביטחון עם ישראל". כלומר, לדעת מנכ"ל מועצת יש"ע, מי שנלחם בטרור זכאי לחסינות מפני ביקורת על הרס מאחזים. רק רגשי הערצה עיוורת יכולים להסביר את חוסר היכולת הזאת להפריד בין טוב לרע. מדוע אי אפשר לשבח קצינים בכירים על פועלם הטוב מבלי להגזים? למה צריך לאבד את היכולת לבקרם בה בעת, הן על ליקויי מדיניות וביצוע בתחום המלחמה בטרור, והן על פעולות מיותרות ומזיקות נגד ההתיישבות?

 

7. נתייחס כעת ישירות לשתי טענות ענייניות שמציגים סנגוריו של תיבון. הטענה הראשונה גורסת כי בפעולות ההרס שלו במאחזים תיבון רק ממלא פקודות. יש מי שמפנים את חיצי האשמה אל הממונים עליו בשרשרת הפיקוד, ובפרט אל אלוף הפיקוד גדי שמני. התשובה על כך היא שגם אם לא נצפה מתיבון לסרב לפקודות כאלה, עדיין יש לצפות שלא יגלה הצטיינות יתרה בחזית הזאת. זאת ועוד: מי שהורס מאחזים רק בגלל חובת הציות לפקודה, אמור גם לא לבצע את הפקודה כאשר הוצא נגדה צו בג"ץ. זה מה שקרה במאחז יד יאיר, אך מפקדי המבצע, תיבון ביניהם, בחרו להתעלם מהצו בתירוצים נלוזים, ואף להרוס מבנים שנגדם לא הוצאו כלל צווי הריסה. מי שמתנהג בניגוד לחוק ולצו בג"ץ לא יכול לחסות בצל הטענה שהוא רק ממלא פקודות.

 

8.     הטענה השנייה היא שזכויותיו הרבות של תיבון בתחום המלחמה בטרור מחייבות ביחס סלחני אל חטאיו הקטנים בתחומים אחרים. תיבון עושה כל כך הרבה למעננו המתנחלים בחזית הביטחונית, שהזכרת מעלליו במאחזים או הרקע המשפחתי שלו היא "כפיות טובה בנסיבות מחמירות".

על טענה זו נאמר שתיבון לא עובד אצל המתנחלים או למענם, לא כשהוא מגן עליהם, לא כשהוא מסיר מחסומים ומסכן אותם, ולא כשהוא הורס מאחזים. במקרה הטוב נתונה נאמנותו לצה"ל ולמדינת ישראל. במקרה הפחות טוב - להצלחתו האישית ולקריירה הצבאית שלו. בהערכה זהירה וריאלית - לשני הגורמים הללו יחד, כמו אצל רוב הקצונה הבכירה. אף אחד לא קורא לתיבון כפוי טובה כאשר הוא פועל נגד מתנחלי בית השלום, למרות שהללו נמצאים שם במסירות נפש למען עם ישראל וגם למענו. באותה מידה אין להאשים את מתנחלי בית השלום בכפיות טובה כשהם מבקרים את תיבון.

אגב, תא"ל תיבון אינו מסכן את נפשו למעננו או למען עם ישראל יותר משמסכנים את נפשם תושבי יו"ש והמאחזים. למעשה, בתפקידו הבכיר כיום נדיר שתיבון יימצא בקו האש. בדרך כלל נמצאים בשליחותו בקו הראשון חיילים וקצינים זוטרים, שרבים מהם הם בני ההתיישבות.

כל אישה שמתגוררת עם משפחתה באיתמר או באלון מורה לאורך עשרות שנים, מסכנת את עצמה ואת ילדיה למען האומה. הסכנה הזאת איננה קטנה מזו שלוקח על עצמו נועם תיבון, שמשפחתו נמצאת במקום בטוח, חותרת בפעילותה השמאלנית תחת עצם קיומן של איתמר ואלון מורה, ולכל היותר מסתכנת בהטרדה של מפגינים שביתם נהרס. לעומת זאת, התגמול וההערכה שמקבלת האישה מאיתמר מהמדינה תמורת מסירותה קטנים בהרבה מאלה שזוכה להם קצין בדרגת תת-אלוף.

 

9.     מדוע להיטפל דווקא לנועם תיבון? האם הוא בעייתי יותר משאר הקצינים בשרשרת הפיקוד? באופן עקרוני התשובה היא שלילית, מלבד העובדה המזדקרת לעין של הצטיינותו הבולטת במבצעי הרס ופינוי. ההתייחסות בעיתוי הזה דווקא לתיבון קשורה לתפקידו הנוכחי, ובעיקר לאכזבה שהנחיל לידידיו בהתיישבות אשר זוכרים את הבטחותיו מהעבר ואת הימים שבהם יחסיו עם ההתיישבות היו שונים בתכלית.

בהחלט יש מקום לביקורת דומה, קודם כל על אלוף הפיקוד גדי שמני, שמכוון את כל פעולותיו של תיבון, ולאחר מכן על קצינים נוספים. אולי 'מקור ראשון' ירימו את הכפפה.