גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 338ראשיהפצה

אדם ההווה ואיש ההיסטוריה - דעות

דור יוצאי מצרים, שלא זכה להיכנס לארץ, ראה בהצלה המיידית מהשיעבוד את העיקר, ואת ארץ ישראל הוא ראה בעיקר כארץ זבת חלב ודבש.
07/04/09, 10:19
הרב אברהם וסרמן

 

מזה שני דורות ויותר עובר עלינו משבר גאולה מתמשך. יציאת מצרים שלנו, וליתר דיוק - היציאה מארצות העולם כולו, מלאה במשברים, באותות ומופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה ואף בחימה שפוכה. כדי להבהיר קצת את המבוכה נציב שתי דמויות: אדם ההווה ואיש ההיסטוריה. שמא בעזרתן נזכה לבהירות בנפשנו.

סיסמתו של אדם ההווה היא 'חיים  רק פעם אחת', ועיקר החיים הוא כאן ועכשיו. אדם ההווה אינו בהכרח כופר. יתכן שיאמין בבורא עולם שנתן תורה לעמו ישראל. אבל בסיס חייו הוא "וחי בהם - ולא שימות בהם", "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". התורה היא תורת חיי ההווה. עולם הבא או ימות המשיח אינם עיקר מאווייו, אלא תוצאה עתידית של ההווה. רק שלוש מצוות חורגות מחיי ההווה, ועליהן נצטווינו למסור את הנפש.

אדם ההווה מתייחס בחשדנות אל כל אמירה של גאולה, ואימת תנועת הגאולה השבתאית הכושלת נופלת עליו כשמדברים על 'עקבתא דמשיחא' או 'אתחלתא דגאולה'. לדידו, שיבת ציון בדורות האחרונים אינה אלא נס הצלה של עם ישראל מכיליון והשמדה. הוא תמך בהצעת אוגנדה ובתכנית החלוקה, ואף התנגד לבן-גוריון כשרצה להכריז על הקמת המדינה בגלל חשש מהמלחמה, שאכן נפתחה נגדנו ועלתה לנו במחיר כבד. לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה בעד נסיגה מיידית מ'השטחים הכבושים' תמורת חוזה שלום עם מדינות ערב, ונרתע מתקיעת השופר של הרב גורן בהר הבית, שבעיניו היתה משיחית מדי. הוא התנגד לגוש אמונים, וכל בית שמוקם ב'שטחים' הוא לדידו עוד מכשול בדרך לשלום.

מאידך, ייתכן שאדם ההווה לא תמך בהצעת אוגנדה, סייע לבן-גוריון בהקמת המדינה, ואפילו קנה בית ביהודה ושומרון מחמת מצוות יישוב-הארץ, שהיא חשובה לא  פחות - אבל גם לא יותר - משאר המצוות. להערכתו הריאל-פוליטית, ויתור מכל סוג שהוא לא יביא שלום. אבל הוא עקבי בדרישתו לא לעסוק בחזון משיחי, ולהתמודד עם כל בעיה לאומית בגישה פרגמאטית הלכתית.

 

לעומת זאת, סיסמתו של איש ההיסטוריה היא ' נצח ישראל לא ישקר'. החיים לא מתחילים בלידתנו ולא מסתיימים במותנו. אנחנו חלק מההיסטוריה של עם ישראל, וכל מעשה נמדד מתוך ראייה היסטורית. הוא לא בהכרח מאמין בתורה ומקיים מצוות - ייתכן שהוא אדם לאומי בעל שורשים היסטוריים. הוא ראה בפרעות ובאנטישמיות אות ברור שיש לברוח מהגולה והגיע זמן שיבת ציון, לפחות על מרכיביה הלאומיים. אם הוא דתי, לדידו תקופתנו דומה לימי עזרא ונחמיה. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" הוא המוטו שלו. לדידו, חידוש הוא שחוץ משלוש עברות חמורות שבתורה אין מצווה למסור את הנפש על האחרות. אין חיי עולם הזה כשלעצמם מספקים אותו אלא בהקשרם לבניין העתיד המזהיר. מאווייו מתרכזים בשאלת 'צפית לישועה?', ושמחתו בגאולה כה גדולה עד שהוא מוכן לשבת ליד גללי חמורו של משיח המטילים צל וריח רע סביבותיהם, בתקופת עקבתא דמשיחא. הוא קרע קריעה על תכנית אוגנדה וישב על הארץ לבכות עם ציוני ציון, ותמך בהתלהבות בהחלטתו של בן-גוריון להקים את מדינת ישראל, למרות המחיר הכואב.

במלחמת ששת הימים הוא שמע בתקיעת השופר של הרב גורן בת קול משופרו של משיח. הוא הלך להתנחל ונאבק על כל רגב של אדמת הקודש. כל בית שנבנה ביהודה ושומרון הוא לדעתו עוד שלב בגאולתם של ישראל שבאה קמעא קמעא.

כדי להבין לרוחם וללמוד את תוצאות שיטתם של שני הטיפוסים האלה - ראוי להתבונן בתיאור גאולת מצרים, שהיא אב-טיפוס לכל גאולה.

 

פעמיים נשלח משה אל ישראל כדי להוציאם ממצרים. פעם אחת שתחילתה הצלחה וסופה כשלון, ואחרת שכבר בתחילתה נכשלה. לאחר הפעם השנייה משה נשלח אל פרעה, ועם בני ישראל אינו מדבר עוד עד לאחר מכת החושך! מהי סיבת שלוש השליחויות ומה מאפיין אותן?

בפרשת שמות באה הפנייה אל עם עבדים שנאנח וזועק השמימה, בבחינת הצלה. זה משתלב יפה בסיפור הצלתו המופלאה של מי שסיכוייו להישרד היו אפסיים כאשר הושלך ליאור, אבל גדל דווקא בביתו של הצורר הגדול.

משה מנותק מדור ההורים שסובלים עבדות וחרפה. הוא גדל בבית מלכים, ונפשו מעוצבת לאישיות שמתאימה לדור גאולה שאינו מוכן עוד לסבול עוול, בין אם מדובר במצרי המכה עברי או בעברי המכה עברי או אפילו במדיינים המציקים לנערות מדייניות על הבאר.

התורה מסתירה בתחילה את שמות הוריו של משה, כביכול איש זה אינו קשור לעבר הרע אלא לגאולת ההווה. הוא שב ומגלה את עמו במסגרת סיטואציה אנטישמית, אבל לאחר שנאלץ לברוח – הוא נתלש בעצם מכל ההוויה הנוכחית של עמו. יכול היה להישאר בגאולתו הפרטית במדיין ולהמשיך להיקרא 'איש מצרי' בפי משפחת יתרו, אלמלא התגלות ה' אליו בסנה. הוויכוח שלו עם ה' אודות השליחות לגאולת העם אינו מבוסס רק על ענווה. הוא נתמך הרבה בטענה "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי!" גם תשובת ה' - "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", אינה מבטיחה גאולה לדורות אלא חרות הפולחן של ההווה. ותוכן הפנייה אל פרעה אינו אלא בקשת חופשה לשלשה ימים כדי לעבוד את האלוקים בהר סיני! היציאה הזו תבסס עצמאות דתית ורוחנית גרידא, ללא צורך בכניסה מדינית להיסטוריה.

מכאן השמחה בבשורת ההצלה ברגע הראשון, אך מכאן גם אי יכולת העמידה בקשיים עם המשבר הראשון. גאולה שאינה מוכיחה את עצמה כאן ועכשיו הופכת לנתינת "חרב ביד פרעה להרגנו". אפילו משה בא אל ה' בטענה שהיא המשך טבעי של משבר הגאולה הזו: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!"

לאחר הכישלון של ניסיון הגאולה הראשונה, ה' מציג את עצמו למשה מחדש, כאילו לא הכיר אותו קודם לכן. לעומת הפנייה הראשונה בשם אלוקים, בתחילת פרשת 'וארא' מופיע שם ה' - "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה''. ולעומת "ראה ראיתי את עני עמי" של גאולת שמות - כאן נאמר "וארא אל אברהם" וכו'. לא ההווה מניע את הגאולה, אלא יסוד העבר השואף להתממש בעתיד. גם פניה של הגאולה אינם לכיוון הצלה. תחת 'ארץ זבת חלב ודבש' הם מקבלים הבטחה על 'ארץ מורשה'. המסר הזה כבר לא נקלט על ידי העם. אין בכוחם לשאת בשורה מקיפה כזו. כל שרצו אינו אלא הפסקת שיעבוד מצרים. הם לא יכולים לשמוע מה שלא מבטיח מיידיות של גאולה. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

 

לאחר כשלון השליחות השנייה אל בני ישראל, ה' מצווה את משה ללכת אל פרעה. מתחיל תהליך חדש, ולכן מופיעים גם סירוב ומינוי חדשים, כמו גם הצגה מחודשת של שושלת יעקב.

לעומת "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" מופיעה מגמה חדשה -  "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם". גם האותות נעשים מעתה מול פרעה, כדי להראות למצרים מי האלוקים. רק לאחר שמצרים כולה האמינה באלוקים - גם בני ישראל מאמינים בגאולתם. רק עתה הם מוכנים לשמוע מחדש את צו ה' ביד משה הפונה אליהם במצווה ראשונה - "החודש הזה לכם", שעיקרה הכנות לשחיטת השה, כלומר שחיטת תועבת מצרים לעיניהם בלי לחשוש שיסקלו אותם. כעת הם גם מוכנים לשמוע על העתיד, אבל מצבם הרוחני עדיין רחוק מגאולה שלמה. זו הסיבה לתגובתם ההיסטרית בראותם את מצרים נוסע אחריהם - "הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". חלק גדול מהעם טרם נגאל בתודעתו, ואין רצונו אלא בגאולת ההווה. הם ישובו וילינו וייזכרו בדגים ובסיר הבשר שאכלו במצרים, חינם מן הגאולה.

בתלונותיהם יזכירו תמיד למשה את ההבטחה על ארץ זבת חלב ודבש, אבל הם מובלים אל ארץ ההבטחה לאבות, שאינה לצורכי הנאות ההווה. ה' באמת מביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, אבל בדיוק לפי הסדר הזה: ארץ האבות, שהיא גם זבת חלב ודבש. את זה הם לא למדו כל אותם ארבעים שנה שבהם היו 'עם תועי לבב'. חטא המרגלים חזר בעוצמה על הפחד מפני הסכנה המיידית. הנכונות לחזור שוב למצרים ובלבד שלא להילחם ולהסתכן היתה ה'מכה בפטיש' על ראשם של אנשי דור המדבר.

אדם ההווה מחפש ארץ זבת חלב ודבש שאותה לעולם לא יוכל למצוא. רק איש ההיסטוריה, שמחפש את ארץ ההבטחה, יכול להיכנס לארץ ולמצוא אותה מחכה לו, והיא גם זבת חלב ודבש. מי שלא תלה את יהבו בניסים גלויים ובסיפוקים מידיים, מי שמבין משמעות היסטורית מהי ויודע שחיי ההווה אינם שווים כשלעצמם - הוא יכול לרשת את הארץ. דור שבו יוצאים חלוצי ראובן גד וחצי המנשה למלחמה עבור אחיהם - הוא הגיע לשחרור מהאגוצנטריות של דור ההווה, והוא ראוי להגיע אל פסגת הגאולה, לשלב החמישי הנכסף של "והבאתי". או אז ייגאל גם אדם ההווה, בהתמזגו לגמרי בתוך איש ההיסטוריה.

 

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". הכול קורה גם בתהליך הציוני של תקופתנו. רעיון שיבת ציון הרוחני והמקיף שמתלמידי הגר"א ועד חובבי ציון - לא נקלט מקוצר רוח ועבודה קשה. מתחילה דורשי הצלה היו אבות הציונות המדינית והמעשית, שאימת הפוגרומים היתה עליהם. גם כאן, ללא יד הגויים באמצע לא היינו נדחפים לצאת מגלותנו, שכבר התרגלנו אליה למרות הסבל האיום, כמו שהתרגלו אבותינו לשעבוד מצרים. ארץ ישראל היתה מקלט בתוספת קצת היסטוריה. על כן, ברגעי משבר של צרות ההווה הנראה חסר ישע - עלתה הצעת אוגנדה, שאילו נתגשמה ח"ו אפשר והיינו יושבים באוגנדה עד היום הזה, או גרוע מזה - מועברים ע"י רומל הנאצי לאירופה ונוראותיה.

אותה אמירה של ציוני ציון, שברובם לא היו דתיים במובן המקובל, כי הצלת יהודים מפוגרומים חשובה, אבל חשובה ממנה ההיסטוריה הלאומית שלנו ושיבת ציון דווקא - היא ההתרוממות מעבר לצורכי ההווה שיוצרת אפשרות אמיתית לגאולה. בסופו של דבר, היא הוכחה גם כהצלת הנפשות הגדולה ביותר בהווה.