גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 338ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

07/04/09, 10:19
אבי סגל

הניצחון האמיתי של הימין

מעט מאוד ציפיות אני תולה בממשלת ישראל החדשה, לאור הרכבה, קווי היסוד שלה ותכונותיו של העומד בראשה. אך את אחת הציפיות הקטנות שעוד נותרו – הממשלה כבר החלה למלא בנחרצות מפתיעה, וזהו הרצון הקמאי שלי ושל רבים מחבריי לעצבן את היריב הפוליטי.

זה לא יפה, אני יודע, אבל לא אתבייש לומר כי הפוליטיקה מספקת לי לאחרונה לא מעט קורת רוח ילדותית ואכזרית. לקרוא את המאמרים הממורמרים של מיטב העיתונאים; לראות דרך מקלט הרדיו את האף העקום של מגישי האקטואליה; להאזין לנאום הבכייני והצבוע - או כפי שהתקשורת קוראת לו: הנאום החד והמנהיגותי - של ח"כ ציפי לבני; לראות אותה חוגגת את ניצחונה בבחירות מספסלי האופוזיציה; לשמוע את אביגדור ליברמן תוקע אצבע בעיניהם של פקידי משרד החוץ; לראות את שרי קדימה לשעבר נאלצים להתמודד עם העובדה שכמעט כל הכנסת קיבלה תפקיד מיניסטריאלי חוץ מהם; ואחרי כל זה, עוד לשמוע על סגירת תיק החקירה בעניין התנהגות חיילי צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה'. לא פשוט להיות שמאלן בימים אלה, ואני מאוד שמח על כך, מצטער.

 

נשק קל מדי

בחודש האחרון עברה ארה"ב רצף של מסעות הרג נוראיים – אנשים מעורערים מכל מיני סוגים לקחו נשק לידיהם וירו באזרחים אחרים ללא הבחנה. זאת לא הפעם הראשונה שאירועים כאלה קורים בארה"ב, אבל רצף כזה לא זכור זמן רב: צפון קרוליינה, אלבמה, וושינגטון, ניו יורק –  בכולן היו תקריות ירי חמורות וקטלניות בתוך חודש אחד.

לא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שהאמריקנים ישנו סוף סוף את התיקון השני לחוקה, המאפשר לכל טרלולו להשיג נשק ולשאתו. זהו שריד אנכרוניסטי לתקופה שבה אמירת "בוקר טוב" נעשתה באמצעות ירי לרגליים. כמה עוד הרוגים יסבלו האמריקנים עד שיבינו כי כבר אין צורך במיליציות אזרחיות רבות, ולכן ריבוי הנשק הוא פשוט מיותר. הבמאי מייקל מור העלה בזמנו את השאלה בסרטו המשובח 'באולינג לקולומביין', ובינתיים מספר הקורבנות עולה ותשובה אין.

מצד שני, כאזרח במדינה שאפשרה לכל טרלולו פלשתיני להשיג רובי עוזי, אולי אין לי בכלל זכות דיבור.

 

המלצות המאה

מאה שנה חוגגת מכורתי תל אביב, ולכבוד החגיגות, הנה חמש המלצות לעיר ולעומד בראשה לקראת מאה השנים הבאות:

להעיף את נתיבי האופניים מהמדרכות ומהשבילים, ולהחזיר את האחרונים להולכי הרגל.

להפסיק להרוס מבני ציבור מכוערים כדי לבנות אותם שוב עם יותר כיעור.

להפסיק לכנות את בובות בעלי החיים הצבועות, המפוזרות מדי פעם בעיר, בתואר "תערוכה".

לשלוח את הפקחים לתת דו"ח לכל צפרדעי הזבל העומדים על מקום חנייה פנוי, ואחר כך לגרור אותם משם.

להחליף את שמה של כיכר רבין ל'כיכר אוסישקין', סתם כדי לסכסך בין התושבים ושיהיה אקשן.

 

עוד דיסני-אינפורמציה

בתחילת השנה המלצתי כאן על מבחר סרטי די-וי-די קלאסיים של וולט דיסני ויורשיו. בינתיים הועשרה ספריית הקלטות של ילדיי בעוד ארבעה סרטי דיסני מעולים ומשוחזרים להפליא. ומכיוון ששוב הגיע חג לאזורנו, אין לי אלא להמליץ עליהם בכל פה.

שניים מהסרטים מזכירים זה את זה מאוד, 'סינדרלה' מ-1950 ו'היפהפיה הנרדמת' מ-1959. שני הסרטים עוסקים בנערות זכות וטהורות הנמצאות במצוקה ומצפות לנסיך שיבוא לגאול אותן. הן אולי יודעות לשיר ולרקוד, אבל בואו נאמר שהמהפכה הפמיניסטית עדיין לא הגיעה לארמונותיהן. בשני הסרטים יש גם סוג של מכשפה רעה, פיות טובות ומלך די טמבל. הסרטים, בכל מקרה, מקסימים ומתאימים לכל גיל.

מי שמעדיף דמויות זכריות, גם אם הטעם שלהם בלבוש לא מאוד גברי, ישמח לצפות ב'רובין הוד' המשעשע מ-1973. רובין המצויר הוא שועל, וגם יתר גיבורי הסרט הם מעולם החי. לזכות הסרט ייאמר כי גם הדמויות השליליות בו הן משעשעות ולא מפחידות כלל. הנסיך ג'ון, למשל, הוא אריה עם תסביך אם ונטייה למצוץ אצבע, ולדעתי הוא מועמד ראוי ביותר לעונה הבאה של 'האח הגדול סלב'.

הדובדבן שבקצפת האמריקנית הוא סרט לא מצויר ברובו – 'מרי פופינס' מ-1964. המיוזיקל הקסום, שהפך את המטרייה לכלי תחבורה אווירי לגיטימי, זכה בזמנו בחמישה פרסי אוסקר, ורק 'גבירתי הנאווה' מנע ממנו את פרס הסרט הטוב. בגרסת הדי-וי-די אפשר לצפות בסרט כשהוא מלווה בפרטי טריוויה מעניינים, ובגרסה המדובבת תקבלו בכרטיס אחד את פניה של ג'ולי אנדרוז וקולה של נינט טייב. אבל החשוב מכל – זהו אחד הסרטים המושקעים והמהנים שהפיק דיסני מימיו, ומתנה שווה ביותר לחג האביב.

 

בקטנה

א. לרגל חגיגות המאה של תל אביב, הוציא מעריב מוסף מיוחד עם 100 השערוריות הגדולות של העיר. ברשימה המכובדת מככבים עשרות מעשי אלימות, עבירות מין, פרשיות סמים, התאבדויות וסתם סכסוכים ברנז'איים מרים. כן, וגם בדרן אחד מהסבנטיז שחזר בתשובה. אכן, שערורייה גדולה.

ב. מנכ"ל משרד האוצר טוען,  כי חוסר נסיונו הכלכלי של שר האוצר החדש יובל שטייניץ עשוי דווקא להוות ערך מוסף. והוא צודק – הרי גם על עמיר פרץ אמרו שהוא חסר ניסיון בביטחון, ותראו איזה ערך מוסף הוא תרם לביטחון ישראל.

ג. מתי אנו למדים שמדורי הסאטירה בעיתונים נשלטים בידי המגזר הדתי? כאשר הן בידיעות והן במקור-ראשון מופיעה אותה בדיחה פוליטית על המטבחון שיפוצל לשניים, בשרי וחלבי.

ד. מלה טובה לזמר שלום חנוך, שבראיון לידיעות-אחרונות העז לומר את הדבר המפורש שכולנו מדחיקים: אנחנו בדרך לחטוף פצצת אטום על הראש. ראוי שנבואת הזעם תמשיך להיות בכותרות הראשיות, ולו כדי שתיפסק ההתעסקות הציבורית המעצבנת במנחם בן.

ה. בתי בת השלוש וחצי החלה לברך על גלוני החלב שהיא גומעת מדי יום: "בורא פרי הפרה". חג כשר ושמח לכולם.

 

יודע את מקומי

חלק מהחוויה של ביעור חמץ לפסח כוללת זלילה המונית של שאריות משלוחי מנות מפורים. והנה, לפחות שתיים משקיות החטיפים שקיבלנו השנה עוררו אצלי תהיות על שיקול דעתם של היצרנים. למשל, הבייגלה של חברת בייגל-בייגל, שעל אריזתו ניתן למצוא "סימון תזונתי למנה". מנה, אם לא ידעתם, פירושה 17 מקלוני בייגלה בדיוק, במשקל עגול ויפה של 25.5 גרם. מי החליט ש-17 יחידות הן מנה אחת? הלכה למשה מאלוקי הבייגלעך, כנראה. אין לי כל הסבר אחר.

אבל זה עוד כלום לעומת טעמם של החטיפים. לא, לא קיבלנו את הבמבה הממולאת בשוקולד. לפחות מהמוטציה הזאת אני עדיין יכול להתעלם, למרות דעתם החיובית של כמה אנשים שהיו פעם חבריי הטובים. מה שכן, קיבלנו חטיף אחר, עם צירוף מופרך לא פחות, הנושא את השם הקצרצר "חטיף פריך ממולא קרם חלב בטעם צ'ילי מצופה שוקולד חלב". אישית, הייתי מעדיף לכנות את החטיף בשם "מאניה-דיפרסיה", שכן תחושת הלוואי הדוחה של חריפות הצ'ילי מגיעה כעשר שניות אחרי ההנאה ממתיקות השוקולד. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר שבו התקבלה ההחלטה על ייצור החטיף, אם לא הייתי חושש להפוך למעשן סמים פסיבי.

אני מניח כי בערב פסח הבא כבר יהיו בביתנו חטיפים אחרים לחסל, כמו ביסלי בטעם קוקה-קולה או גלידה ממולאת בחריימה. כל עוד אנשים קונים חטיפים כדי להעניק אותם לאנשים אחרים, אין סיבה שהצירופים האלה לא יהיו להיטי ענק מסחריים.