גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שאלת השבוע - דעות

יוצרים ואנשי תרבות בוחרים את היצירה שמייצגת את הישראליות במיטבה שאלת השבוע, לאורך הגיליון עורך ומפיק: ירעם נתניהו
23/04/09, 12:30
אנשים שהמערכת בחרה

טלוויזיה ישראלית-יהודית/ מוטי שקלאר- מנכ"ל רשות השידור 

בתחום הספרות והתיאטרון יש כמה יצירות שמבטאות יותר מכל דבר אחר את היצירה והתרבות הישראלית במיטבה, אבל כיוון שאני עוסק בתחום הטלוויזיה, אדבר על יצירה כזו.

אדם קרוב אצל עצמו, ולכן אתחיל בערוץ 1: בעיניי, הזיכוך הישראלי במיטבו בא לידי ביטוי בסדרה 'מדינה במיל''. זו סדרה דוקומנטרית שעוקבת אחרי גדוד צנחנים במילואים, כולל במלחמה האחרונה. בסדרה יש שיקוף של המורכבות הישראלית בכללותה, על השניות שיש בה. המילואים מבטאים את הסיפור הישראלי, והסדרה מעלה על סדר היום שאלות הנוגעות לשליחות, למחויבות, לקולקטיב, ובעיניי, שליחות ומחויבות הן חלק חשוב מאוד מהזהות הישראלית. בשבוע הזה, בין יום השואה ליום העצמאות, הדופק האישי והאינדיבידואלי פוגש את הדופק הקולקטיבי, ויש הֲכלה בין שתי הפעימות הללו, הסדרה 'מדינה במיל'' נותנת ביטוי לפעימה הדואלית הזו. נוסף על כך, הסדרה מעלה לדיון נושאים חשובים כמו ערך הממלכתיות לאחר ההינתקות. עוד סדרה שבעיניי היא יצירה תרבותית ראויה היא 'לחיות מחדש'. זו סדרת דרמה שעוסקת בספינת מעפילים שהביאה מעפילים יהודים מאירופה ומצפון אפריקה, וגם כאן יש את הישראליות במיטבה: הגוונים, המחלוקות, והשניות שבחברה הישראלית.

יש יצירות תרבותיות גם בערוצים אחרים, כמו הסדרה 'במרחק נגיעה' ששיקפה מפגש בין עולמות; הסדרה 'סרוגים' המבטאת מרכיב ישראלי חזק מאוד; 'לונדון פינת בן  יהודה' שעוסקת בשפה העברית, וכידוע השפה היא סוכנת תרבות והיא הסיפור הישראלי החי במטוטלת בין העוגן היהודי לבין הישראליות של היום, והרי זה מתח עצום שמפרה את ההוויה היהודית-ישראלית.

המכנה המשותף של כל הסדרות שציינתי הוא המתח בין היהודי לישראלי, והתפקיד של הטלוויזיה, בעיקר של הטלוויזיה הציבורית, הוא בדיוק לבטא את המתח הזה, ולא להתמקד בבידור כחזות הכול.

 

סיפורי חלוצים/ מירה קדר- סופרת ומשוררת

בחרתי שתי יצירות שלדעתי מייצגות את הישראליות במיטבה:

האחת - הספר 'גֵיא אוני' של שולמית לפיד, שמספר את סיפורה של הישראליות מראשיתה. יש בו חלוציות של העלייה הראשונה, קיבוץ גלויות, מתחים בין-עדתיים ובין עולים לוותיקים, תיאורי נוף ותיאורי הווי של מקומות רבים בארץ. הוא כובש ומרתק, מתמקד בדמויות מרכזיות מעטות, אך גם יוצר תמונה פנורמית של תקופה שלמה על צבעיה, ריחותיה וקולותיה. סיפור האהבה השזור בו נקי, סוחף ומרגש. סיפור ההתמודדות עם קשיי ההיאחזות בארץ אמין, נוגע ומשכנע. יש בספר הזה פן פלאי נדיר: על אף ההתמודדות שלו עם קשיי פרנסה עד כדי רעב, עם מתחים חברתיים, עם טראומות וטרגדיות, הוא מצליח לשמור על קלילות סיפורית, על הומור עדין; הוא מושך את הקורא – אולי גם בזכות לשונו הקריאה והקולחת – ואינו מכביד על לבו.

היצירה השנייה – הספר 'תחת השמש' של משה שמיר. הספר מספר את סיפורה של משפחת איכרים ארץ ישראלית שורשית במושבה באר יוסף בשנים שלפני קום המדינה. אמנם הוא כבד ואטי בהשוואה ל'גיא אוני', אך דווקא הכובד שלו והקריאה המושהית מעניקים לו ערך ספרותי ועוצמה. הוא מתאר הן את חיי היומיום במושבה, והן את הצורך לצאת מגדר איכרים ולהגן על המושבה מפני השכנים הערבים ששינו את טעמם. הלשון של הספר מיוחדת וראויה לדיון בפני עצמו, היא משלבת תחביר כמעט משנאי עם אוצר מילים מן העברית המתחדשת, ונוטעת בקורא תחושה שהוא עוקב אחרי שפה בתהליך התהוותה.

 

דמות הצבר האבוד מראש/ פרופ' הלל ויס- אוניברסיטת בר אילן

'הוא הלך בשדות' יצא לאור כרומן נעורים פרי עטו של הצבר משה שמיר בן ה-26, שגיבורו הוא הצבר הסטריאוטיפי אורי כהנא, בן הקיבוץ ומפקד מחלקה בפלמ"ח שנפל בקרב. כריכתו והפצתו נתעכבה בהוצאת ספריית פועלים במשך שנה, כנקמה על שמשה שמיר עזב את הקיבוץ באותה השנה. הספר עובד מיד למחזה על ידי מחברו, והוא המחזה הצברי הראשון שהצגת הבכורה שלו נערכה ב-1948 בתיאטרון הקאמרי. היצירה עובדה לסרט מיתולוגי שבו צופים מאות אלפים מדי יום זיכרון ועצמאות. לו רק מבחינת היקף חשיפת הציבור ליצירה, היא ראויה להיות היצירה הישראלית האולטימטיבית. אך כפי שאומרים בני ההתיישבות העובדת, המדינה שחלמו עליה הצברים לא קמה מעולם וגם לא ספרותה. עם קום המדינה - הישראליות הפכה למושג מלאכותי, אקלקטי וזר.

כל המבקרים הצעירים וחלק ניכר מהמבקרים המבוגרים התפעמו מן הספר, אך ברוך קורצווייל, בכיר המבקרים, ראה בו ספר גרוע ובגיבור דמות פרימיטיבית, המצייתת לצו הגיוס ללא כל שיקול דעת.

גיוסו של אורי מתרחש ביום שהוא נכנס עם בת זוגו מיקה, פליטת השואה, לאוהל המשפחה. אביו של אורי, וילי הייקה, נמלט מהקיבוץ ומאשתו ומתגייס לבריגאדה בגלל בגידותיה הסדרתיות של אשתו רותק'ה. מיקה, שהרה לאורי וחוששת לנטישתו, אצה להפיל את ולדה.

היצירה, על אף חזותה הבוסרית ואופייה המלודרמטי, עמוקה מאוד ומעלה את דמותו של הצבר האבוד מראש, כאשר נפילתו של אורי ניתנת להתפרש כמחאה והתאבדות, המבטאת את חוסר התוחלת של חיי הצבר, בן למשפחה שנתפרקה ולקיבוץ המתנכר לאחר. ליצירה נדבקו בשנים האחרונות פירושים פוסט-ציוניים כמו מחקרו המקיף של יגאל שוורץ. ברקע עולה נושא השואה וההתכחשות אליה, נושא ההלנה המשותפת ונזקיו, והיחסים הפרובלמטיים בין הבורגנות הזעירה וההתיישבות העובדת. הספרטניות והאכזריות של הקיבוץ מתגלים במעבדה להנדסת אנוש של היהודי הישראלי החדש. עולה הבעייתיות של הנושאים המיגדריים, לצד נושא העקדה וזיקתו לדמויות ההורים. לפיכך זו גם יצירה מכוננת וגם יצירה המתחדשת בכל דור שעדיין לא נס ליחה.